סעדיה שושני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

סעדיה שושני (י"ט באדר א' תרמ"ט, 20 בפברואר 1889 - כ"ה בכסלו תשל"ב, 13 בדצמבר 1971), איש ציבור מימי היישוב וראשית ימי מדינת ישראל. בין היתר היה ממייסדי אגודת "מכבי יפו"^[1], ממקימי "ההגנה" בתל אביב, חבר המפקדה העליונה הארצית של ההגנה, ראש "הקבוצה היפואית", ראש ועדת "כופר היישוב", ממייסדי המשטרה העירונית בתל אביב, וסגן ראש עיריית תל אביב-יפו בשנים 1953 - 1959.

תוכן עניינים 1 רקע משפחתי 2 העלייה לארץ 3 דפוס שושני 4 פועלו הציבורי 4.1 הקבוצה היפואית וההגנה 4.2 עיריית תל אביב 4.3 תפקידים נוספים 5 תמונות נוספות 6 הערות שוליים 7 לקריאה נוספת 8 קישורים חיצוניים

[עריכה] רקע משפחתי

שושני נולד בבריאנסק שבפלך אוריול, ברוסיה. להוריו, גדליהו הכהן רוזנרוט ופייגה-מנוחה לבית איתין, נולדו תשעה ילדים, והם (לפי סדר הולדתם): מנחם, סעדיה, נוח (גורש ב-1915 ע"י הטורקים למצרים, ונפטר שם ממחלה), יוסף, דבשה, מרים (שנספתה בדליקה שפרצה בבית העץ שבו גרה המשפחה והיא בת שנתיים), בלה, אהרן ואליעזר.

בריאנסק הייתה עיר תעשייתית על גדת הדייסנה (יובל של נהר הדנייפר), אז בפלך אוריול שברוסיה האירופאית, כ-350 ק"מ דרומית מערבית למוסקבה. באותם זמנים הייתה בריאנסק מחוץ לתחום המושב היהודי ברוסיה. משפחת אמו של סעדיה הורשתה להתגורר בבריאנסק משום שאבי המשפחה, סעדיה איתין, היה בעל זכויות לכך בזכות שירותו בצבא הצאר ניקולאי השני (הוא נמנה עם הילדים היהודים "החטופים"). גם גדליהו רוזנרוט גויס לצבא הצאר (שם עבד כחייט). בשהותו עם יחידתו ליד בריאנסק הכיר גדליהו את פייגה-מנוחה והם נישאו בסתר, מאחר שנאסר על החיילים להתחתן. משום כך נרשם בנם הבכור מנחם כבנה של סבתו מעלה איתין, בשם שמואל איתין, וכך גדל והתבגר ברוסיה. כשהשתחרר גדליהו משירותו הצבאי הפכו הנישואים המוסווים לרשמיים.

[עריכה] העלייה לארץ

בשנת 1907 החליט דודם של בני משפחת רוזנרוט, אהרן איתין, שהיה בעל בית דפוס בבריאנסק, לעלות לארץ ישראל עם משפחתו ורכושו, וצירף אליו את אחיינו סעדיה. הם עלו לארץ באונייה "קורנילוב" בנובמבר 1907. עם עלייתם ארצה הקים אהרן איתין בית דפוס ביפו, שהיה בית הדפוס העברי הראשון שמחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים. שושני, אחיינו ובן לווייתו בעלייתו ארצה, החל לעבוד בבית דפוס זה כמגיה.

בשנת 1913 העלה הדוד איתין את משפחת גדליהו ופייגה-מנוחה רוזנרוט ובני ביתם לארץ ישראל והמשפחה התגוררה בשכונת נווה צדק. שכונה זו הייתה השכונה העברית הראשונה שנבנתה, ב-1887, מחוץ ובסמוך לגבולותיה של העיר יפו (22 שנים לפני ייסוד שכונת "אחוזת-בית", לימים העיר תל אביב). באונייה שבה נסעו הייתה גם חנה לוינשטיין, ילידת ליטא, שעלתה לארץ בגפה. עם הגיעם ארצה פרש סעדיה את חסותו על חנה ושמר איתה על קשר במכתבים ובפגישות. לאחר שש שנים נישאו. נולדו להם שני בנים: שמואל (1921-1999) ויונה (1923-).

[עריכה] דפוס שושני

סעדיה הפך לשותף של דודו אהרן איתין, ובית הדפוס קיבל את השם "דפוס איתין את שושני". רוב הזמן ניהל סעדיה את בית הדפוס לבדו, עקב מחלתו הקשה של דודו ושהותו הממושכת בפריז ובאלכסנדריה לצורכי ריפוי.

ב-1917, בשלהי מלחמת העולם הראשונה (1914-1918), נרכש עבור בית הדפוס מגרש בדרך יפו 5 בתל אביב, ועם תום המלחמה בשנת 1919 נבנה עליו הבניין של בית הדפוס החדש. בבית הדפוס הודפסו ספרי הוצאת שטיבל, ספרי הוצאת "מוריה" שיסדה ברכה פלאי (אשר יסדה לאחר מכן את הוצאת הספרים מסדה), כל ספרי אחד העם, ספרי "התקופה" וספרי הוצאת "אמנות" של שושנה פרסיץ. גולת הכותרת הייתה הוצאת ספרו של אלתר דרויאנוב – "ספר הבדיחה והחידוד", שהודפס בשלושה כרכים, וכן גיליונות עיתון "הפועל הצעיר" (למעט שני הגיליונות הראשונים). למשך תקופה מסוימת נדפס בו גם עיתון "הארץ".

אחד הלקוחות הגדולים והחשובים של בית הדפוס היה בנק אנגלו-פלשתינה (לימים בנק לאומי), אשר כל מערכת הטפסים והניירת שלו הודפסו בבית הדפוס. כשקרב יום הקמת המדינה חששו בבנק שעם סיום המנדט, ייקחו הבריטים איתם את רוב שטרי הכסף שבמחזור ואז ייתכן שלא יספיקו השטרות שבידי הבנקים לצרכיו של הציבור. הנהלת הבנק וגזבר הסוכנות היהודית אליעזר קפלן החליטו על הדפסתם של שטרות זמניים שישמשו הילך חוקי במדינה שבדרך. החלטה זו נעשתה בחשאי ובסודיות רבה. שטרות הכסף נדפסו בדפוס שושני, אך לצורך חסכון - רק מצדו האחד של הנייר ובערכים של 500 מיל, לירה אחת, 5 לירות ו-10 לירות. במקביל הוזמנו שטרות רשמיים מחברת "אמריקן בנקנוטס" בארצות הברית, אך היה חשש שהזמנה זו לא תגיע בזמן. הדפסת "שטרות הגיבוי" החלה בחודש מרץ 1948, בסמוך להצהרה על הקמת המדינה. לבסוף נתבדו החששות: מלאי השטרות הקיימים הספיק, ואף השטרות מארצות הברית הגיעו ארצה בזמן. לכן נגנזו "שטרות הגיבוי" ולאחר מכן גם הושמדו.

[עריכה] פועלו הציבורי

בתל אביב החל שושני לעסוק בפעילות ציבורית ונמנה עם מייסדי אגודת "מכבי יפו", "התאחדות בעלי התעשייה" ו"התאחדות בעלי הבתים בתל אביב". כמו כן, היה בין הראשונים שהצטרפו לשורות ארגון "ההגנה" בעיר. הוא היה "מפקח ההגירה" של המגורשים לגלות בגליל בימי השלטון הטורקי וראש "הקבוצה היפואית".

[עריכה] הקבוצה היפואית וההגנה

לצד ארגון "השומר" שהיה קיים אז ותפקידו היה להגן על היישוב היהודי בארץ, קמה התארגנות נוספת של צעירים, "הקבוצה היפואית", שבראשה היו שושני ואליהו גולומב. הקבוצה היפואית קיבלה על עצמה את השמירה והאבטחה של תל אביב ושל הקהילה היהודית ביפו, והיא הגרעין שנשאר בעיר וששמר על רכושם של תושבי תל אביב בעת גירושם באביב 1917. חברי הקבוצה היו פעילים בכל מפעל ארגוני בחיי היישוב: בחלוקת מצרכים בימי מלחמת העולם הראשונה ובליווי שיירות של תושבי תל אביב כשגורשו בידי הטורקים. באותה קבוצה היו גם אֶחַיו, מנחם ויוסף ואחותו בלה, וכן אליהו גולומב, שלימים היה מפקד "ההגנה", יצחק הוז ואחרים.

אחרי פינוי יפו ותל אביב גברה הדאגה לריכוזים בגליל. תפקיד הכנת ההגנה בגליל הוטל בעיקר על סעדיה שושני ואליהו גולומב. אברהם קריניצי עבד באותו זמן בבית החרושת לנשק בדמשק. שושני וגולומב באו כמה פעמים לביתו של קריניצי בדמשק, ולקחו ממנו כמה אלפי נפצים שקריניצי העביר מבית החרושת למגוריו. אלו היו הפעמים היחידות בהן עזב סעדיה את שטח ארץ ישראל לאחר עלייתו, אך למעשה דמשק הייתה, מבחינה טריטוריאלית, אותו חבל ארץ. על סעדיה שושני הוטל להעביר רכוש יקר זה לגליל. אחרי מאמצים רבים הושג מקום בשבילו ברכבת צבאית שהובילה חיילים לחזית טול-כרם. באחת מנסיעותיו אירעה תקלה בדרך ושושני נאלץ להפסיק את הנסיעה ולרדת בתחנת דרעא. באותה שעה הגיע לשם קצין צבא טורקי-יהודי ששמו משה שרתוק (לימים משה שרת, ראש הממשלה השני של מדינת ישראל), שמתוקף תפקידו יכול היה להמשיך לנסוע ברכבת. הוא לקח משושני את המטען וקיווה להגיע ליישוב צמח ומשם להעביר אותו ארצה, אך הוראה על שינוי בכיוון הנסיעה – להגיע לחג'אז דרך עמאן, לא אפשרה לו להעבירו וכך הלך המטען יקר המציאות לאיבוד.

במקביל ל"הגנה האזרחית" שנוצרה מתוך כורח על ידי ציבור האזרחים – סוחרים, תעשיינים, בעלי מלאכה וכדומה, ואשר הקבוצה היפואית הייתה חלק ממנו, הוקם ארגון "הגנה" נוסף שנשלט ונוהל על ידי ההסתדרות הכללית של העובדים בראשותו של דוד בן-גוריון. בשנת 1930, לאחר הסכם מיזוג שנחתם על ידי נציגי שני הארגונים – דוד בן-גוריון וסעדיה שושני, נוסד ארגון ההגנה המאוחד. סעדיה היה אחד מששת חברי המפקדה הארצית של "ההגנה": מטעם ההסתדרות הכללית כיהנו במפקדה שלושה – אליהו גולומב, מאיר רוטנברג ודב הוז, ומטעם האזרחים – יששכר סיטקוב, סעדיה שושני ודב גפן.

[עריכה] עיריית תל אביב

שושני, ממייסדי התאחדות בעלי הבתים ונציגה בעבר במועצת העיר תל אביב, לחם לשמירת זכויותיהם של בעלי הבתים, שתשלומי הארנונה ששילמו מימנו את מרבית התקציב העירוני, ופעל למניעת קיפוחם בהחלטות העירייה. מתוקף פעולותיו אלו תבע שושני את העירייה בערכאות משפטיות עליונות. ב-30 ביולי 1926 פרסם בית הדין הגבוה לצדק של השלטון המנדטורי בארץ החלטה זמנית בנוגע לעתירתו בשם הסתדרות בעלי הבתים בתל אביב נגד עיריית תל אביב. תביעתו זו נגעה לפירוש שנתנה עיריית תל אביב למונח "משלם מסים" שהופיע בפקודת המועצות המקומיות כתנאי המקנה זכות הצבעה בבחירות לעירייה. בית המשפט קבע כי המושג "משלם מסים" מתייחס רק לאלה המשלמים מס בתים (וֵרְקו), ולכן לא ניתן לפרש את המושג "משלם מסים" לכל תושב המשלם תשלום אחר לעירייה. באותה עת תקף שושני, בשם בעלי הבתים, גם את המס הפרוגרסיבי שהנהיגה העירייה. העירייה עצמה קבעה בחוקתה שמס רכוש לא יעלה על 12.5% מערך הנכסים שבגינם הוא נגבה. גם בתביעה זו הצדיק בית הדין את טענת שושני וביטל את גביית המס הפרוגרסיבי. פעילות זו גרמה לתרעומת כנגד שושני על שפנה לבתי הדין של שלטון המנדט ולא לערכאות של היישוב היהודי, אך רבים הצדיקו את מהות פעילותו.

שושני שימש כסגן ראש העיר תל אביב בתקופתו של חיים לבנון (בשנים 1953-1959) וכיהן כמנהל מחלקת התיעול והביוב וכמנהל מחלקת הגנים של העירייה. הוא דאג להביא ארצה את המהנדס האנגלי ווטסון בניסיון כדי לספק פתרון מקיף לבעיות התיעול והביוב של העיר המתרחבת. לצורך הקמת מערכות אלו, שהיו יקרות מאוד, הקים שושני את "קרן סעדיה שושני לתיעול וביוב". לאחר שסיים את תפקידיו בעירייה הוא נתמנה לעמוד בראש "איגוד ערים – מחוז דן", בו רוכזה האחריות לשפכים של שבע רשויות מקומיות שמסביב לעיר.

שושני הוכתר בתואר "אזרח כבוד של העיר תל אביב". הגן הציבורי שנקרא על שמו, "גן סעדיה שושני" שבשכונת הדר יוסף, נתרם על ידי עובדי מחלקת הגנים שעבדו תחתיו והעריכו את תרומתו. הקרן הקיימת לישראל נטעה יער על שם שושני ורעייתו חנה ביערות לטרון שבדרך הישנה לירושלים.

[עריכה] תפקידים נוספים

בעקבות המרד הערבי הגדול (בשנים 1936 - 1939) הוקם ביוזמת הוועד הלאומי מוסד לגביית כספים למימון פעולות ההתיישבות והביטחון השוטף. מוסד זה - "הוועדה היישובית שליד הוועד הלאומי, כופר היישוב – ועדת הביטחון" - פעל בראשות שושני. מלבד זאת היה שושני, במשותף עם שלום פחטר ואברהם קריניצי, חבר הוועדה להקמת המשטרה העברית בתל אביב ולמינוי מפקדה, חיים אלפרין.

בשנות השלושים נמנה שושני עם מייסדי "בנק הלוואה וחיסכון בתל אביב", ובשנות הארבעים שימש כנשיא "ארגון בעלי תעשיית הדפוס בישראל".

בפרוץ מלחמת העולם השנייה (1939) קראה הסוכנות היהודית לצעירים להתגייס לצבא הבריטי. סעדיה נתמנה לעמוד בראש לשכת הגיוס.

על פועלו הרב למען היישוב קיבל שושני את "אות המתנדב" מידי דוד בן-גוריון.

סעדיה שושני נפטר ב-13 בדצמבר 1971 ונקבר בבית העלמין שברחוב טרומפלדור בתל אביב.^[2]

[עריכה] תמונות נוספות

יער חנה וסעדיה שושני	עם זלמן שזר	עם גולדה מאיר	עם משה שרת
ארבעה בני משפחת שושני: סעדיה, אחיו יוסף ומנחם ואחותו בלה, שנמנו עם חברי "הקבוצה היפואית"	תעודת אזרחות כבוד של העיר תל אביב אשר הוענקה לסעדיה שושני	סעדיה נואם בבית הנשיא יצחק בן-צבי, מיודעו מאז שנת 1908, אז נשא אותו סעדיה על גבו, כשהוא פצוע-ירי מאש חיילים, אל בית החולים "שער ציון"

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ אין קשר לקבוצת הכדורגל שנוסדה ב-1949; מדובר על קבוצה שקמה לצורך התארגנות של תושבי יפו בזמן השלטון הטורקי, לפני מלחמת העולם השנייה, לצרכי ספורט והגנה. למידע נוסף
2. ^ ראו דף הנצחה באתר של חברה קדישא

[עריכה] לקריאה נוספת

• יוסף אריכא, יפו: מקראה היסטורית-ספרותית: פרקים בדברי ימי העיר מראשיתה ועד ימינו, תל אביב, עיריית תל אביב, תשי"ז
• אריה בועז, עלום ונוכח בכל – סיפור חייו של שאול אביגור, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשס"ב-2001, עמ' 67
• ברוך בן יהודה, סיפורה של הגמנסיה "הרצליה", תל אביב, גמנסיה "הרצליה", תש"ל
• ההגנה בתל אביב: פרקים לתולדות ההגנה בתל אביב וסביבתה, תל אביב, קרן הגנה ע"ש י' שחורי וחבריו, תשט"ז
• "והתורקים אינם עוד שולטים...": מבט על ארץ-ישראל בימי מלחמת-העולם הראשונה, תל אביב, מוזיאון ארץ ישראל, תשס"ח
• שמעון סמט, איפה הם היום?, תל אביב, אל"ף, תש"ל, עמ' 69–72
• אברהם קריניצי, בכוח המעשה, תל אביב, מסדה, תש"י
• אברהם קריניצי, במו ידי, רמת-גן, מסדה, תשי"ט
• שמעון רובינשטיין, פרשת דה-האן – רצח פוליטי או הוצאה להורג של מוסדות 'המדינה שבדרך'?, כיוונים, 27 (תשמ"ה), עמ' 5–29
• יעקב שביט וגדעון ביגר, ההיסטוריה של תל אביב, כרך א, משכונות לעיר (1909–1936), תל אביב, רמות, אוניברסיטת תל אביב, תשס"א
• אברהם שמואל שטיין, דיוקנאות, ירושלים, מ. ניומן, תשכ"ז, עמ' 46–60

[עריכה] קישורים חיצוניים

• דף הנצחה באתר של משפחת שושני