אליהו גולומב
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אליהו גולומב (בפי עצמו: אליהו בן-נפתלי. 2 במרץ 1893 - 11 ביוני 1945) היה "המפקד הבלתי מוכתר" של ארגון ההגנה[1]. ממעצבי כוח המגן היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט. היה חבר הוועד המרכזי של ההגנה בשנים 1920 - 1930 וחבר המפקדה הארצית של ההגנה בשנים 1931 - 1945. גולומב נמנה עם מייסדי מפלגת אחדות העבודה וההסתדרות הכללית.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] ילדות ועלייה לארץ ישראל
אליהו גולומב נולד בוולקוויסק, בלארוס (שהייתה חלק מן האימפריה הרוסית), ועלה לארץ עם משפחתו ב-1909, שם השתקעו בעיר תל אביב.
גולומב היה מבוגרי המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה, מחזור שכלל בין השאר את משה שרת ודב הוז, שניהם גיסיו.
כשסיים את לימודיו בשנת 1913, ארגן גולומב עם חבריו לכתה את "ההסתדרות המצומצמת של בוגרי הגימנסיה", גרעין ההכשרה החלוצית הראשון של הנוער העובד בארץ. גרעין זה עבד בדגניה א' ובכנרת. בנובמבר 1913 אירע אירוע טראומטי בו נרצחו שני חברי הקבוצה של גולומב. הראשון היה משה ברסקי, שקברו היה הקבר הראשון בדגניה. יום לאחר מכן נרצח יוסף זלצמן, מעובדי חוות כנרת. מעשי הרצח זעזעו את חברי הקבוצה. אהוביה מלכין טוען בספרו "האקטיביסט" כי "האירועים החמורים והמתיחות שהשתררה בעקבותיהם השפיעו על הגימנזיסטים השפעה עמוקה שרישומה ניכר בכל מהלך חייהם". לאחר האירוע, הגיע גולומב למסקנה כי "בלי יכולת של התגוננות אין די בעבודה החקלאית ובהתיישבות, ורק שילובן של העבודה וההגנה עשוי להביא להיאחזות ממשית בארץ".[2]
גולומב התנגד לגיוס לצבא הטורקי, בשל טינתו העמוקה לטורקים על שדנו את אביו למלקות משום שסירב להפעיל את טחנת הקמח שהייתה בבעלותו ביום שבת.
בשנת 1917, כשכבשו הבריטים את הארץ מן הטורקים, התנדב גולומב לגדוד העברי.
בשלהי מלחמת העולם הראשונה, הקים גולומב את הקבוצה היפואית, שנערכה להגנה עצמית ועמדה בקשר עם השומר.
[עריכה] גולומב בארגון ההגנה
ביוני 1920, הוקמה ההגנה כ"ארגון ארצי". גולומב היה מתומכיה המובהקים של ההגנה, תמך בפירוקו של ארגון "השומר" עם הקמתה, והיה מהמתפלמסים העיקריים עם אנשי "השומר" בראשות ישראל שוחט.
גולומב נחשב לבעל הסמכות העליונה בהגנה ועסק ברכישת נשק מחוץ לארץ (בעיקר מווינה, פריז וברלין). גולומב נשלח לחוץ לארץ מטעם ההגנה בין השנים 1922-1924, על מנת לעסוק ברכישת נשק ובארגון קבוצות של חלוצים צעירים באירופה.
גולומב פעל להכפפת ארגון ההגנה תחת סמכות מוסדית - תחילה תחת ההסתדרות הכללית ואחר-כך בכפיפות למוסדות הלאומיים.
גולומב התבלט בקרב מנהיגות ההגנה כנציג הדור הצעיר, שגדל בארץ ישראל. ארגון ההגנה שגולומב היה שותף להקמתו, היה שונה באופיו מהארגונים האחרים בתקופת היישוב. היה זה ארגון עממי, "שכל מי שיכול להתגונן חבר בו. ארגון הנשמע לפקודתה של ההנהגה הציבורית-הפוליטית, ומטרתו להגן לא רק על הרכוש, החיים והכבוד, אלא גם על המפעל הציוני"[3].
[עריכה] פעילות פוליטית וציבורית
גולומב היה ממייסדי תנועת אחדות העבודה וההסתדרות הכללית. היה חבר הוועד הלאומי וציר מפלגתו לקונגרסים הציוניים. גולומב היה ממארגני ההעפלה בתקופת המנדט ומיוזמי התוכנית להנצחת אנשי ההגנה באירופה בתקופת השואה.
[עריכה] חייו האישיים
גולומב נשא לאשה את עדה שרתוק, אחותו של משה שרת (שרתוק). תחילה רצה גולומב באהבת אחותה הגדולה רבקה, שהייתה ידידתו הקרובה, אך היא התחתנה עם חברו דב הוז.
[עריכה] מורשת
על שם אליהו גולומב נקראת שכונת יד אליהו בתל אביב, היישוב ניר אליהו ורחובות בכמה ערים מרכזיות בישראל כדוגמת רחוב גולומב בחיפה הנמצא סמוך לגנים התלויים (הגנים הבהאים). ביתו, בית אליהו שבשדרות רוטשילד בתל אביב, שימש שנים רבות כמפקדת ההגנה, ונמצאים בו כיום ארכיון ההגנה, מוזיאון ההגנה ומשרדי נשיאות ארגון חברי ההגנה. כל שנה, החל בשנת 1958, מחלק הנשיא את פרס ביטחון ישראל הקרוי על שמו.
[עריכה] ספרים שכתב גולומב
- גולומב אליהו (ליקט והביא לדפוס יהודה ארז), "חביון לעוז". תל אביב: עיינות, 1954.
- גולומב אליהו,"מדבריו", תל אביב: 1954.
- גולומב אליהו, "עיונים ביהדות בת-זמנינו: י"ג מסות". ירושלים " מ. ניומן, 1972.
- גולומב אליהו, "ראשי הפרקים בתולדות היישוב ", ירושלים: ספריית קו לקו, 1948.
[עריכה] לקריאה נוספת
- מלכין אהוביה, האקטיביסט - סיפור חייו של אליהו גולומב, הוצאת עם עובד, 2007.
- שרת משה, "אורות שכבו", תל אביב: עם עובד, 1969.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אליהו גולומב באתר "ההגנה".
- אליהו גולומב באתר הסוכנות היהודית.
- גולומב בשר ודם מתווך "הקיבוץ".
- יחיעם וייץ, מי זוכר היום את אליהו גולומב, בעיתון הארץ
- אליהו גולומב אתר תנועת העבודה הישראלית
- אליהו גולומב אתר מוזיאון ההגנה
- אליהו גולומב הוצאת עם עובד
