ארנונה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
- ערך זה עוסק במס הקרוי ארנונה. אם התכוונתם לשכונת ארנונה בירושלים, ראו ארנונה (שכונה).
ארנונה היא מס המוטל על תושבי יישוב מסוים, למימון פעולתה של הרשות המקומית. גובה הארנונה נקבע לפי שטח הנכס שעליו היא מוטלת, לפי סוג השימוש הנכס (מגורים, מסחר, משרדים, תעשייה וכדומה) ומיקומו של הנכס (שכונת יוקרה, אזור מסחרי מפותח, שכונה המאוכלסת בידי תושבים בעלי אפיון סוציו-אקונומי נמוך וכן הלאה).
מקור השם ארנונה הוא מארמית, ומשמעו - מס חקלאי.
בארץ ישראל הונהגה הארנונה בתקופת המנדט הבריטי בשנת 1934, מתוקפה של "פקודת העיריות".
תוכן עניינים |
[עריכה] תולדות חקיקת הארנונה בישראל
בראשית הייתה הארנונה העירונית פרי חיקוק של המנדט הבריטי בארץ ישראל. פקודת העיריות הותקנה בשנת 1934, ומכוחה הטילו העיריות ארנונת רכוש על הבעלים של הנכסים שבתחום שיפוטן, וארנונה כללית על המשתמשים בנכסים שבתחום שיפוטן. המועצות המקומיות והמועצות האזוריות הטילו את הארנונה מתוקפה של פקודת המועצות המקומיות.
בשנת 1940 תוקנה פקודת העיריות, וסעיפים 9 ו-10 לתיקון החליפו את סעיפים 115, 116 ו-117 של פקודת העיריות, 1934. גביית הארנונה התייעלה, משום שבפני העירייה נפתחו שתי דרכים לגבות את הארנונה - גבייה בדרך מנהלית: תפיסה ומכירה של מטלטלי הנישום והטלת עיקולים מנהליים, וגבייה בדרך משפטית: הגשת תביעה משפטית נגד הנישום, והגשת פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. התיקון האמור חידש את הדרך השנייה. הוא אפשר לגובה המסים לגבות את הארנונה במהירות גם מנישומים, אשר לא נעתרו מרצונם לדרישתו.
הסעיפים הדנים בגביית ארנונה בדרך מנהלית "הועתקו" בשינויים קלים מפקודת המסים (גבייה), אשר קבעה את כללי הגבייה המנהלית של המסים לאוצר המדינה. במהלך השנים, תוקנה פקודת המסים (גבייה), אולם תיקונים אלו לא הוחלו על דרכי הגבייה המנהלית הכלולים בפקודת העיריות. בשנת 2000 הכריז שר האוצר על ארנונה כעל "מס" לעניין פקודת המסים (גבייה).
[עריכה] הנוסח החדש של פקודת העיריות ופקודת המועצות המקומיות
פקודת העיריות, 1934, הוחלפה בפקודת העיריות (נוסח חדש), תשכ"ד-1964 (להלן: "פקודת העיריות"). בכך בא הקץ על התרגום הבלתי רשמי של פקודת העיריות המנדטורית, והנוסח העברי הפך לנוסח המחייב. עם זאת, גם כיום נזקקים לעתים לנוסח האנגלי המקורי, כדי לפרש ביטויים סתומים ומונחים ארכאיים על פי הוראתם המקורית.
דיני הארנונה במועצות המקומיות מוסדרים בפקודת המועצות המקומיות, 1941, שהוחלפה בפקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש) וכן בצו המועצות המקומיות (א), תשי"א-1950, ובצו המועצות המקומיות (ב), תשי"ג-1953. דיני הארנונה במועצות האזוריות מוסדרים בצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958.
[עריכה] האחדת ארנונת הרכוש עם מס הרכוש
בשנת 1951 נחקק חוק הארנונה לפיצוי על נזקי מלחמה, תשי"א-1951. חוק זה דן בארנונה המוטלת על בעלים של נכסי מקרקעין ומיטלטלין, ועל הפיצוי המגיע להם בשל נזקי מלחמה ופעולות איבה.
מקץ עשר שנים, הוחלף חוק הארנונה לפיצוי על נזקי מלחמה, בחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א-1961. במהלך שבע שנים השנים הראשונות הוטלו על הבעלים של נכסי המקרקעין שני תשלומי חובה: מס רכוש לאוצר המדינה וארנונת רכוש לקופת הרשויות המקומיות.
בשנת 1968 תוקנה פקודת העיריות, וארנונת הרכוש בוטלה מיום 1 באפריל 1968. סעיפים 270 עד 272 לפקודת העיריות בוטלו יחד עם ביטול ארנונת הרכוש בשנת 1968. ביטול ארנונת הרכוש הוסיף קושי, משום שהגדרות שבאו לעולם לצורכי ארנונה זו, לא עברו עמה מן העולם.
עד לשנת הכספים 1967 - 1968 היה שיעורו של מס הרכוש 1.5% משוויה של הקרקע, ושיעורה של ארנונת הרכוש היה 10% מדמי השכירות השנתיים הצפויים בשל "אדמת בניין". עם ביטול ארנונת הרכוש הועלה שיעורו של מס הרכוש ל-2.5% משווי הקרקע, ואילו שיעור המס על קרקע שהיא מלאי עסקי היה 1.2% בלבד.
[עריכה] 1981 - השנה שבה בוטלו מסים בישראל
מס חשוב נוסף בתקציבן של הרשויות המקומיות היה "מס עסקים". מס זה הוטל על עסקים בלבד, בעוד הארנונה הכללית מוטלת על עסקים ועל מגורים כאחד. משנת הכספים 1981 - 1982 חדלו הרשויות המקומיות להטיל מס על פי פקודת הרשויות המקומיות (מס עסקים), מס' 29 לשנת 1954 אשר מבנהו המשפטי היה קשה ליישום, ולפירושו נדרשו בתי המשפט פעמים רבות. הארנונה במתכונתה הנוכחית נותרה כמס, המוטל על המחזיקים בקרקע תפוסה, בקרקע חקלאית ובבניינים, בין אם הם משמשים לעסקים ובין אם הם משמשים למגורים. באותו יום, 1 באפריל 1981, בוטל מס העיזבון, והיורשים בפוטנציה נשמו לרווחה. בו ביום בוטל גם מס הרכוש שהוטל על בעלים של בניינים, ונותר מס רכוש שהוטל על בעלים של קרקעות בלבד.
בראשיתה של כל שנת כספים, אשר משנת 1991 אוחדה עם ראשיתה של השנה הקלנדרית, מוטלת הארנונה על ידי כמאתיים ושישים רשויות מקומיות על פי צווים, המוצאים על ידי המועצות הנבחרות - הלא הן הגוף המחוקק של הרשויות המקומיות. הארנונה העירונית הפכה למקור התקצוב העיקרי של מרבית הרשויות המקומיות כחלק ממדיניות הממשלה לצמצם את התמיכה הממשלתית ברשויות המקומיות. כתוצאה מכך מתאמצות הרשויות המקומיות בשנים האחרונות להגדיל את נטל המסים וליעל את גבייתם.
[עריכה] הרפורמה בשנת 1993
בשנים 1981, 1982 ו-1983 הגיע שיעור האינפלציה בישראל ל-120% לשנה. בשנת 1984 גבר שיעור האינפלציה, והיה חשש, כי הכלכלה תתמוטט, וכי השקל יאבד לחלוטין את כוח הקנייה שלו.
במסגרת המאבק באינפלציה הדוהרת נחקק בשנת 1985 חוק לייצוב המשק, התשמ"ה-1985, אשר הגביל את כוחן של המועצות הנבחרות של הרשויות המקומיות, ואסר עליהן להעלות את תעריפי הארנונה בצווי הטלת הארנונה שנחקקו על ידן באותן השנים. מאז ועד לשנת 1992 נחקק בכל שנה חוק, המשמר את אותו עיקרון.
לקראת שנת 1993 נחקק חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים"). מאז שנת 1993 מוסמכות המועצות הנבחרות של הרשויות המקומיות לחוקק את צווי הטלת הארנונה מכוחו של חקוק זה, ובוטלו סעיפי ההסמכה בפקודת העיריות ובפקודת המועצות המקומיות.
מכוחו של חוק ההסדרים הותקנו תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1993), התשנ"ג-1993, ובכל שנה מותקנות תקנות לשנת המס הבאה. מכוחו של חוק ההסדרים הותקנו גם תקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), התשנ"ג-1993. כל אלו חוללו רפורמה בדיני הארנונה. עיקרי הרפורמה הם - קביעת מונחים אחידים לכל צווי הטלת הארנונה, קביעת שיעורים מרביים ומזעריים בתעריפי הארנונה לשימושים למיניהם, וקביעת כללים אחידים להנחות בארנונה.
חוק ההסדרים ביטל את הסעיפים 273, 274 ב(א)(ב), 275 ו-278 עד 280 בפקודת העיריות ואת הסעיפים המקבילים להם בפקודת המועצות המקומיות. בסעיפים אלה היו קבועים המדדים לפיהם הוטלו תעריפי הארנונה וההליכים הדרושים לצורך העלאת תעריפי הארנונה. סעיף 7 לחוק ההסדרים מפנה להגדרות שבסעיף 269 לפקודת העיריות, הקובע סוגי נישומים שעליהם מוטלת הארנונה וסוגי נכסים שבגינם מוטלת ארנונה. כתוצאה מכך, חלות הגדרות אלה גם על המועצות המקומיות והמועצות האזוריות. הגדרות אלה כתובות בלשון מסורבלת ואנכרוניסטית, שמאפיינת את התקופה בה נכתבו. סרבול זה מקשה על הבנת ההגדרות, ומרבה את הפרושים הניתנים להן. בתי המשפט נדרשו לעתים מזומנות לפרש הגדרות, שנוסחן הפשוט, לכאורה, אינו משקף את הקשיים שביישומן.
[עריכה] חקוקים נוספים
ההנחות והפטורים מהארנונה העירונית מצויים בפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938, בחוק הרשויות המקומיות (פטור חיילים, נפגעי מלחמה ושוטרים מארנונה), תשי"ג-1953 בתקנות ההנחה הנ"ל, בפקודת העיריות ובפקודת המועצות המקומיות, ובעוד מספר חיקוקים ייעודיים. הכללים בדבר הגשת השגה על שומת ארנונה, ערר על החלטת מנהל הארנונה בהשגה, וערעור על החלטת ועדת הערר מצויים בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, ובתקנות שהותקנו על פיו. הכללים בדבר הצמדה וריבית של חובות של נישומים בארנונה מצויים בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"מ-1980.
[עריכה] קריטריונים לחיוב בארנונה
בסעיף 8(א) לחוק ההסדרים נקבע כי: "הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס".
למרות הניסיון ליצור אחידות בשיטת החיוב, הרשויות המקומיות משתמשות בשיטות שונות לחיוב בארנונה:
- שיטת ברוטו-ברוטו, לפיה נמדד שטח נכס על פי התכסית, קרי, בהתאם לשטח הברוטו של הנכס לרבות הקירות החיצוניים ולרבות חלק יחסי בשטחים משותפים.
- שיטת נטו-נטו, לפיה נמדד שטח הנכס בהתאם לשטח הנכס הפנימי, ללא שטחים משותפים, ללא קירות פנימיים וללא קירות חיצוניים.
- שיטת ברוטו, לפיה נמדד שטח הנכס בהתאם לשטח הנכס החיצוני אך ללא שטחים משותפים שאינם בחזקת משתמש מסוים.
- שיטת נטו, לפיה נמדד שטח הנכס ללא שטחים משותפים וללא שטח קירות חיצוניים, אך עם קירות פנימיים.
מאז חקיקת חוק ההסדרים מוגבל סיווגו של נכס לפי שלושת הקריטריונים לעיל (סוג נכס, שימושו, ומיקומו). ה"שימוש בפועל" הוא הקריטריון המרכזי. כל חלק מהנכס בנפרד יסווג בהתאם לשימוש בו, תוך התייחסות אל נכס רב שימושים כאל נכס רב תכליתי, שכל תכלית נפרדת בו, המביאה לשימוש שונה, תסווג בנפרד. הכלל הוא כי השימוש בנכס קובע את סיווגו. ישנו חריג לגבי בנקים וחברות ביטוח הקובע כי די בכך שהם מחזיקים בנכס כדי לחייבו בסיווג "יקר" יותר המבוסס על קריטריון רווחיות, הקובע למעשה סיווג נפרד לבנקים.
[עריכה] צו הארנונה של הרשות המקומית
לכל רשות מקומית ישנו צו הטלת ארנונה, המובא לאישור מועצת העיר מדי שנה ושנה. צו הטלה זה קובע את הסיווגים והתעריפים לפיהם יחויבו הנכסים בתחום העיר. כמספר הרשויות בארץ כך מספר הצווים השונים זה מזה. צווי הארנונה מפורסמים בכל רשות ורשות באופן שונה. הדין מחייב את הרשות לפרסם את הצווים בלוח המודעות בעירייה ותו-לא. ישנן רשויות השולחות לנישומים "חוברת פרסומית" ובו מקצת הסיווגים והתעריפים (בדרך כלל למגורים בלבד).
[עריכה] לקריאה נוספת
- הנריק רוסטוביץ, ארנונה עירונית, הוצאת אוריאן והמכון לחקר המיסוי המוניציפלי, מהדורה חמישית, 2001.
- עו"ד ירון דיין, מדיניות מיסוי עירוני והארנונה הכללית,
2004
[עריכה] קישורים חיצוניים
- ARNONA מגזין למשפט מיסוי ונדל"ן
- ARNONA האנציקלופדיה של דיני הארנונה העירונית
- מאמר בנושא צמצום תשלום ארנונה, עם עצות של עורך דין שי רוה
- שומת הארנונה ותקיפתה מאמר בחמישה חלקים, מאת עו"ד רונית כהן, מתוך כתב העת ARNONA
- מאמרים, מאמרים בנושא ארנונה, מאת עו"ד ירון דיין
- תעריפי ארנונה ברשויות השונות בישראל
