מסע נפוליאון בארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מסע נפוליאון בארץ ישראל הינו קטע ממסע המלחמה של נפוליאון בונפרטה למצרים בשנים 1798 - 1799. בתחילה הגיע נפוליאון למצרים, ולאחר מכן נע צפונה, כבש את יפו וחיפה, והטיל מצור על עכו. נפוליאון ניצח במספר קרבות, ביניהם ראוי לציון קרב תבור, אך משנכשל במצור על עכו, שב למצרים ביחד עם חייליו, ולבסוף שב לצרפת מאחר שהוקמה הקואליציה האנטי צרפתית השנייה של מעצמות אירופה נגד צרפת.

מסע מלחמה מזורז זה לא גרם לשינוי מיידי במצבה של הארץ או במצב יושביה. נפוליאון בא, נלחם, ושב כלעומת שבא. בראייה היסטורית רחבה ניתן לראות במסע מלחמה זה מעין זרקור, אשר האיר להרף עין את הארץ המעונה, הנטושה, הנידחת, אשר בעבר הייתה למרכז רוחני ותרבותי עולמי, אך זה מאות שנים הייתה אך פחווה בקצה של אימפריה גוססת. הרוח החדשה אשר הביא עמו נפוליאון אל הארץ, כשם שהביאה לכל מקום אליו הגיע במסעותיו, סייעה לקדם את הארץ אל עבר העידן המודרני, והביאה עמה עניין בנעשה בארץ ותחילה של התערבות אירופית ששיאה יהיה בכיבוש הארץ לאחר למעלה ממאה שנים על ידי בריטניה במלחמת העולם הראשונה. מסע המלחמה אף הביא להכרה של נפוליאון בצורך לתת שוויון אזרחי ליהודים, ולמפנה במצבם של היהודים באירופה, לקראת אמנציפציה.

ההיסטוריון צבי גרץ כותב: "בבואו אל ארץ ישראל נדמה בונפרטי למטאור נורא, אשר אחרי עשותו שמות בארץ יעלם לפתע פתאום. חלומו אשר חלם, להיות לקיסר של ארץ המזרח ולהשיב את ירושלים ליהודים גז חיש מהר. אולם על פרי ניצחון אחד של המהפכה שקד לשמור תמיד - הוא השויון האזרחי. השויון הזה הביא בייחוד תועלת ליהודים".

תוכן עניינים 1 רקע היסטורי 1.1 המצב בצרפת 1.2 נפוליאון 1.3 המצב בארץ ישראל 1.4 המצב במצרים 2 המסע למצרים 3 ההחלטה לכבוש את ארץ ישראל 4 קרב אל עריש 5 כיבוש עזה ורמלה 6 הטבח ביפו 7 קרב קאקון 8 המצור על עכו - השלב ההתחלתי 9 הקרב מול הר תבור 10 סיום המצור על עכו 11 הנסיגה למצרים וסיום המערכה המצרית 11.1 הנסיגה למצרים 11.2 סיום ההרפתקה המצרית 12 השפעת המסע על ארץ ישראל 13 המסע בהיסטוריוגרפיה 14 מסע נפוליאון והיהודים 15 קישורים חיצוניים 16 לקריאה נוספת 17 הערות שוליים וסימוכין

[עריכה] רקע היסטורי

[עריכה] המצב בצרפת

צרפת של שנת 1798 טרם סיימה את עידן המלחמות המהפכניות. "הקואליציה הראשונה" שהוקמה כנגדה, שכללה את פרוסיה, אוסטריה, בריטניה, ספרד, סרדיניה ופיימונטה אמנם התפרקה, לאחר שחלק מן המדינות כרתו חוזי שלום עם המשטר המהפכני החדש, וחלקן הובסו על ידי נפוליאון במסעו המהולל באיטליה, אך בריטניה נותרה לבדה במערכה מול צרפת, כשהיא עיקשת, ומסרבת להכנע. בריטניה "השליטה בימים" עמדה מול צרפת, אשר ניצחונותיה ובריתותיה הבטיחו את קיום המשטר המהפכני. צרפת המהפכנית משלה באירופה המערבית. רגלה האחת נטועה בים התיכון ורגלה השנייה באוקיינוס האטלנטי בעוד שעורפה מובטח על ידי רשת של בריתות חשאיות והסכמים גלויים. האימפריה הבריטית הייתה היעד הבא של החיילים הצרפתים.

מבית, היה המצב שונה. שלטונו של הדירקטוריון היה שלטון כושל ובלתי אהוד. שורה של הפיכות ותמרונים פרלמנטריים ליוו משבר כלכלי. בשנת 1797 פיזר הדירקטוריון את הפרלמנט, שכן הרוב שנבחר בו היה מלוכני, ומאז אירוע זה (שנקרא "הפיכת פרוקטידור" על שם החודש בלוח הצרפתי בו אירע) איבד את ההצדקה החוקית לקיומו ונשען על כוח הזרוע. במאי 1798 ביטל הדירקטוריון שוב את תוצאות הבחירות, ב"הפיכת פלוריאל". אל מול אוזלת היד וחוסר הפופולריות של מנהיגי הדירקטוריון, צמח ועלה משורות הצבא נפוליאון בונפרטה.

מסע מלחמה כנגד בריטניה בראשות נפוליאון היה צו השעה. היה צורך ממשי לשבור את ההתנגדות הבריטית, וצורך פוליטי להרחיק מצרפת את הגנרל הפופולרי. בדמיונו הרומנטי ראה עצמו נפוליאון כ"קיסר המזרח". האיים הבריטיים עצמם היוו מטרה קשה ומסוכנת. האפשרות הטובה הייתה לכבוש את מצרים ומשם להמשיך הלאה, דרך ארץ ישראל אל עבר המושבות הבריטיות העשירות בדרך המובילה אל הודו, "היהלום שבכתר".

[עריכה] נפוליאון

בשנת 1798 היה נפוליאון בונפרטה בן עשרים ותשע שנים. בוואקום השלטוני שפקד את צרפת לאחר שלטון הטרור בשלהי המהפכה הצרפתית דרך כוכבו של הקורסיקני הצעיר. אך שנתיים לפני כן, בשנת 1796, קיבל את הפיקוד על צבאות צרפת באיטליה, ובמערכה שנמשכה שנתיים הביס את האוסטרים, וכפה על הקיסרות האוסטרית תנאי שלום משפילים. נאומו של נפוליאון אל חייליו באיטליה נודע בכל צרפת: "חיילים, מזונכם דל והינכם עירומים. הממשלה חייבת לכם הרבה ואינה מסוגלת להעניק לכם דבר... אני אנהיג אתכם אל העמקים הפוריים בעולם... שם תמצאו תהילה, כבוד ועושר".

המהפכה הצרפתית סימנה בבירור כי הגיע הקץ לשלטון המבוסס על מוצא משפחתי, וניתן למעטים בלבד, בשל נסיבות הולדתם. נפוליאון, בנו של נוטריון קורסיקני, הבין את משמעות האירועים במידה שמעטים הצליחו להבינם באותה התקופה. תקופת המלחמות של המאה ה-18, שבהן לחמו צבאות של שכירי חרב, במערכים מסורבלים וקבועים מראש, פינתה את מקומה למלחמות המוניות של צבאות המבוססים על גיוס סדיר. נפוליאון היה מהיר קליטה ומהיר בהסקת מסקנות. בשנים הבאות יביא את השליטה בצבאות המוניים אלו לכלל אומנות, ועמם יגיע לשלטון העליון ביבשת אירופה כולה כמעט. כבר עתה ניכרה מיומנותו בשדה הקרב, כמו גם מיומנותו בשליטה בהמון ובמשחק ברגשות חייליו. מעל לכל היה נפוליאון מינהלן מחונן ויוצא דופן.

האנשים שיצאו עם נפוליאון לשדה הקרב, כז'אן בטיסט קלבר, ז'אן לאן, ורינייה היו אף הם יוצאי דופן בתחומם. לאן היה בן גילו של נפוליאון, בעוד שרינייה היה בן עשרים ושבע. גנרלים ומפקדי דיוויזיות אלו התבגרו אל שנות המהפכה, ומזה שנים לחמו בכל קצווי אירופה על מנת לשמור על השגיה. (קלבר היה מעט יוצא דופן בחבורה זו, שכן היה מבוגר בשנים מספר, ואף ראה עצמו כשווה ערך לנפוליאון, בשלב זה של הקריירה של שני האישים. כן נעזר נפוליאון בנסיונו של לואי אלכסנדר ברטייה, שהיה בן 46 בעת הפלישה למצרים). נפוליאון הצליח להשיג את נאמנותם, ואף את הקרבתם האישית. חזונו של נפוליאון היה חזון של הישגים אישיים, כמו גם של הפצת ערכי המהפכה. אין זה מקרי שכאשר תיקרה לידיו ההזדמנות, יעזוב את חייליו בארץ זרה, כשהם מוכים בדבר וללא יכולת לשוב לארצם, על מנת לתפוס את השלטון העליון במדינה.

[עריכה] המצב בארץ ישראל

בשנת 1516 כבש הסולטן הטורקי סלים הראשון את סוריה וארץ ישראל, וסיפח אותן אל האימפריה העות'מאנית האדירה. בימי סולטן זה, כמו בימי יורשו סולימאן המפואר היה השלטון המרכזי, היושב בקונסטנטינופול, בעל כוח של ממש במחוזות הרחוקים של האימפריה, שהשתרעה על פני שטח נרחב בטורקיה, אסיה, צפון אפריקה, הבלקן ואירופה.

בתהליך היסטורי שנמשך מאות בשנים הפכה האימפריה החזקה לשעבר ל"איש החולה של אירופה". היחלשות השלטון המרכזי גרמה ליצירת מעמד של מושלים מקומיים, שהקשר שלהם אל השלטון המרכזי היה רופף, והם שלטו בכוח הזרוע, או בכוחם של חיילים זרים שהובאו מכל קצות האימפריה. השלטון המרכזי בצפון ארץ ישראל אמור היה להיות מדמשק, כאשר מושל דמשק הוא האחראי בפני כס המלכות בטורקיה, וממנה מושלים מקומיים, שמקום מושבם היה בדרך כלל בצידון. עם זאת, מדי פעם סכסוכים בין "אפנדים" מקומיים היו מעלים אמיר מקומי, שהיה שולט, תוך מידה זו או אחרת של כפיפות לשלטון המרכזי, עד שהיה נופל בידי שליט חזק ממנו. בין שנות הארבעים של המאה ה-18 לשנות השבעים של המאה ה-18 שלט בארץ השליט הבדואי דאהר אל עומר אשר החזיק בתואר "גובה המיסים של פחת צידון". תואר זה היה חסר משמעות. דאהר אל עומר היה שליט חזק ועצמאי, ואף פנה כנגד השלטון המרכזי מספר פעמים. בשנת 1775 משנוצרה ההזדמנות להדיחו, הודח דאהר ובמקומו הושם פחת צידון, אחמד אל ג'זאר אשר קבע את מושבו בעכו ומשם שלט שלטון אכזרי ללא מצרים בחלקים נרחבים מן הארץ, כשלצדו יועצו היהודי, חיים פרחי. שלטונו של אל ג'זאר היה אוטונומי כמעט, אך שלא כדאהר, שמר אל ג'זאר על נאמנות למשטרו של הסולטן.

[עריכה] המצב במצרים

מצרים הייתה שרויה בחוסר שקט ובחוסר נאמנות לשלטון הטורקי המרכזי מזה שנים מספר. מרידתו של סולטן מקומי בשם עלי ביי אל כביר בשנת 1768 דוכאה בכוח הזרוע, אך השלטון המרכזי לא הצליח להשליט את מרותו. בשנת 1775 כבש כוח של השלטון המרכזי (אשר כונה "השער") את קהיר, ומינה את איסמעיל ביי ל"שייח' אל בלד" מטעם השלטון המרכזי. בינואר 1791 מתו איסמעיל ביי ומשפחתו במגפה, ובשל הצורך בשליטים בעלי יכולת, נקראו שניים מן המורדים במלכות לשעבר, אשר מצאו מקלט במצרים עילית, איברהים ביי ומוראד ביי לשלוט במדינה בצוותא, האחד כ"שייח אל בלאד" והשני כ"אמיר אל חאג'". שלטונם המשותף לא היה כפוף לשלטון השער, והם נחשבים לממלוכים, מעמד של חיילים עבדים אשר מעת לעת היה לוקח את השלטון לידיו בחלקי האימפריה העות'מאנית. הממלוכים שלטו במצרים במשך תקופות ארוכות, הן לפני הכיבוש על ידי האימפריה העות'מאנית והן לאחריה, והיו בעיקרם זרים לאוכלוסייה המקומית, ולרוב שנואים עליה.

מאחר והסולטן הטורקי לא היה מצוי במלחמה עם צרפת, הכריז נפוליאון כי מטרת פלישתו הינה להחזיר את שלטונו של "השער" ולדכא את הממלוכים. הכרזה זו הודפסה בערבית, ובה הכריז נפוליאון כי הינו נאמן לנביא מוחמד ולקוראן יותר ממה שהממלוכים נאמנים להם. כן הצהיר כי כל האנשים שווים, וכי בעתיד כל המשרות במצרים תהיינה פתוחות לבני כל המעמדות, אשר יוכיחו כישרון וידע. נפוליאון לא נועץ בסולטן עצמו, אשר את שלטונו רצה, כביכול, לחזק, ואחת מן המטרות המונחות בבסיס המסע הייתה לנגוס נתח משמעותי מן האימפריה העות'מאנית, אשר כבר בסוף המאה ה-18 נראתה כשלטון שימיו קצובים.

[עריכה] המסע למצרים

ב־19 במאי 1798 יצא נפוליאון לדרכו. אניותיו הפליגו מנמל טולון כשהן נושאות עמן כשלושים וחמישה אלף חיילים. ביצאם לדרך החל נפוליאון בהימור על חיי חייליו, שכן הצי הבריטי, בפיקודו של הורציו נלסון שם לו למטרה להוריד את אניות המסע ואת כוח הפלישה שעליהן לקרקעית הים התיכון עוד בטרם יגיעו ליעדן.

אל צי הפלישה נתלוו כמאה מדענים, חוקרים, אנשי צבא ואומנים. על אף כשלונה הצבאי של הפלישה, הייתה תרומתם של אנשים אלו לחקר המקומות שבהם שהה נפוליאון, תרבותם והגאוגרפיה שלהם, הישג מדיני ותרבותי שהאפיל על ההישגים הצבאיים שהשיג נפוליאון במהלך הפלישה, ותוצאותיו השפיעו הרבה מעבר להישגים צבאיים אלו. בין תוצאות אלו - פיענוח כתב החרטומים לאחר גילוי אבן הרוזטה, וכן יצירת המפות המדויקות הראשונות שנעזרו באמצעים כרטוגרפיים מודרניים ובכלי מדידה בטכנולוגיה של המאה ה-19, על ידי הכרטוגרף פייר ז'אקוטן, שהיה ראש צוות של מודדים ומהנדסים בדרגת קולונל (מקביל לאל"מ בצה"ל).

צי הפלישה יצא לדרכו כשהוא חומק מאוניותיו של נלסון. על מנת שתהיה לפלישה נקודת ביניים לציוד ולאספקה, נכבש האי מלטה ב־9 ביוני, וב־30 ביוני עגן הצי בנמל אלכסנדריה. אלכסנדריה נפלה בידי נפוליאון, ומשם המשיך נפוליאון בצעידה מהירה אל עבר קהיר. תוך שהוא עובר בדרכו כפרים ויישובים.

ב־21 ביולי 1798 נפגשו כוחותיו של נפוליאון עם כוחותיהם של איברהים ביי ומוראד ביי כשישה קילומטר מהעיר קהיר. הכוחות הממלוכים נשענו בעיקר על חיל פרשים, ענף צבאי בו הצטיינו הממלוכים במצרים מאז ומעולם. הם היו רבים מחיילי נפוליאון, אם כי מספרם המדויק אינו ברור. מוראד התבצר בפרבר אמבבה של קהיר, בעוד שאיברהים פרש את חייליו בשטח הפתוח.

לנפוליאון כמעט ולא היו פרשים, ויחס הכוחות היה כ-2 או 3 ל-1 לטובת הממלוכים. על מנת להדוף את הפרשים הממלוכים, סידר נפוליאון את הצבאו בריבועים דיוויזיוניים. מערך אשר ניטרל את יתרונם המספרי של הממלוכים וניצל עד תום את יתרונם האיכותי של חיילי החי"ר הצרפתים על אלו הממלוכים. ההתקפות החוזרות ונשנות של הממלוכים נשברו על כידוני החי"ר הצרפתי והם לא הצליחו למוטט את הריבועים ונסוגו משדה הקרב תוך אבדות כבדות. לאחר כשלון ההתקפות הממלוכיות הסתערו אנשי נפוליאון על הפרבר אמבבה, והשמידו את הכוחות הממלוכים שהתבצרו בו. מוראד ביי פנה דרומה אל מצרים העליונה והמשיך להלחם שם כנגד אנשי נפוליאון, ואילו איברהים ביי נמלט אל סיני ומשם לרצועת עזה.

השגו של נפוליאון הפך עד מהרה לאסון, כאשר בסוף חודש יולי גילה נלסון, לאחר חיפוש של חודשיים, את צי הפלישה הצרפתי עוגן במפרץ אבוקיר. בקרב שהתחולל ב־1 באוגוסט 1798 השמיד נלסון את הצי הצרפתי.

נפוליאון ואנשיו היו עתה ללא כל יכולת לחזור ממצרים לצרפת, או לקבל אספקה מצרפת. הם היו חיל כיבוש בארץ זרה, ומנותקים לחלוטין מן המקום ממנו באו.

[עריכה] ההחלטה לכבוש את ארץ ישראל

לאחר קרב אבוקיר היו נפוליאון וחייליו מבודדים. נפוליאון לא השכיל לקרב אליו את האוכלוסייה המקומית. הדיבורים על "התאסלמותו" כביכול, והכרוזים שהפיץ היו מחוות ריקות מתוכן. אמנם שלטון הממלוכים היה שנוא על העם המצרי, אשר שמח בתחילה על תבוסת איברהים ביי ומוראד ביי, ואף בזז את בתיהם, אך השליט הזר התגלה כשנוא עליהם אף יותר מן הממלוכים. בתחילה נערכו נסיונות ליצור מועצות שלטוניות מקומיות, שבהן ניתן ייצוג לאוכלוסייה המקומית על כל גווניה, השייח'ים, הממלוכים, ונציגות צרפתית, אך אלו הסתברו כפורומים שמטרתם לרשום את הוראות הנציב הצרפתי המקומי שקיבל סמכויות דיקטטוריות.

אבדן הצי הצרפתי והשמועות על ברית חשאית בין הסולטן ובין בריטניה, כמו גם פעולותיו של מוראד ביי שהמשיך בלחץ צבאי כנגד הצרפתים במצרים העליונה, עודדו מאוד את מתנגדי נפוליאון במצרים, וניפצו את האגדה כי הכובשים הינם בלתי מנוצחים. מרידה בקהיר ב־22 באוקטובר 1798 שדוכאה בכוח הזרוע, סיימה למעשה את העמדת הפנים של שיתוף הפעולה עם האוכלוסייה המצרית המקומית. הפגיעה במהלך הפעולה לדיכוי המרד במסגד אל אזהר, היוותה עלבון בלתי יתואר.

השמועות בדבר הברית בין הסולטן והבריטים הלכו וגברו. ראש ממשלת בריטניה ויליאם פיט הצעיר מעולם לא הניח את נשקו כנגד צרפת. גם לאחר שמדינות כאוסטריה חתמו על הסכמי שלום נפרדים עם צרפת, המשיכה בריטניה במאמצים דיפלומטיים על מנת להמשיך את המאבק כנגד מה שנראה כשליטה צרפתית ביבשת אירופה. בדצמבר 1798 נראה היה כי מאמצים אלו נושאים פרי, וכי קואליציה נוספת נוצרה כנגד צרפת ביבשת. אנגליה, רוסיה, אוסטריה וממלכת נאפולי הכריזו על מלחמה כנגד הרפובליקה הצרפתית, ובזו הפעם הצטרפה אליהם אף האימפריה העות'מאנית, שמצרים הייתה אמורה להיות חלק משטחה. גם כאן באה אל סופה העמדת הפנים של נפוליאון, כאילו נועד מסע הכיבוש להשליט את השליט החוקי העות'מאני במצרים. הנאמנות המוזרה שנדרשה מתושבי מצרים במהלך החודשים הראשונים לפלישה - נאמנות לנפוליאון ולסולטן כאחד, הוכחה כבלתי אפשרית.

נפוליאון העריך בשלב זה כי הפעולה תיערך בתנועת מלקחיים. נחיתה בריטית בחופי מצרים שתסתייע בתנועת חיילים שיגיעו דרך ארץ ישראל וסיני. נפוליאון העריך כי הנחיתה הבריטית אינה אפשרית בחודשי החורף. לפיכך העדיף להקדים, ולהשמיד את זרוע המלקחיים הימנית, בכך שיתפוס את ארץ ישראל וסוריה וימנע כל תנועה של כוחות דרכן אל מצרים, ובכך ימנע כל סיוע לפלישה הבריטית אם זו תבוא. לכל זאת יש להוסיף את הצורך הצבאי שנוצר להשמיד את כוחותיו הנותרים של איברהים ביי, שמצאו להם מקלט באל עריש וברצועת עזה, ואת כוחותיו של אחמד אל ג'זאר, פחת צידון, היושב בעכו והנאמן לסולטן, אשר היוו אף הם איום שיש להתחשב בו.

ההכנה למסע נערכה בדקדקנות במשך חודשים. בין היתר ערך נפוליאון מסע אישי לסיני על מנת לבחון את תנאי המסע. במהלך חציית ים סוף מדרום לעיר סואץ כמעט וטבע, שכן חצה את הים בשעות הבוקר בזמן השפל וניסה לחצות בחזרה בשעות הלילה, במקום אחר, בשעת הגאות. בימיו האחרונים, באי סנט הלנה נזכר באירוע וטען כי באותו היום היה בסכנה הגדולה ביותר בחייו, וכמעט שסיים את חייו באותו האופן שפרעה סיים, דבר שהיה נותן למטיפים הנוצרים חומר תעמולתי כנגדו במשך הדורות הבאים. באותם ימים החל בתכנון מעשי ראשון של חפירת תעלת סואץ אשר הושלמה על ידי הצרפתי פרדיננד דה לספס, כמה עשרות שנים לאחר מכן.

[עריכה] קרב אל עריש

ב־6 בפברואר 1799 יצא חילו של נפוליאון בדרכו אל הארץ. החיל כלל כשנים עשר אלף איש, מהם כעשרת אלפים רגלים, וכן ארטילריה וגדודים מיוחדים של פרשי גמלים. כוח החלוץ, דיוויזיה בפיקודו של הגנרל ז'אן לואי אבנעזר רינייה הקדימה את צאתה על מנת לתפוש את מצודת אל עריש ואילו שאר הכוח כלל שלוש דיוויזיות. נפוליאון עצמו פיקד על אחת הדיוויזיות, (כאשר תחתיו פועל שלישו לואי אלכסנדר ברתייה) בעוד שהאחרות היו תחת פיקוד הגנרלים ז'אן בטיסט קלבר, וז'אן לאן.

כשל מודיעיני גרם לכך שהכוח לא יהיה מודע לחוזקה של מצודת אל עריש, ולכוחם של המחזיקים בה. תותחי המצור הכבדים, שיכולים היו לסיים את המצור באופן מהיר, נשלחו דרך הים אל עכו בהנחה שייאספו בנמל עכו כאשר זו תיפול בידי נפוליאון בהמשך המסע, וכי גרירתם דרך חולות המדבר אך תעכב את המסע המסובך מבחינה לוגיסטית אף ללא הצורך בשינועם של תותחי המצור דרך היבשה.

כאשר הגיע רינייה אל אל עריש, ב־8 בפברואר 1799 מצא כי המדובר במצודה חזקה, המוחזקת על ידי כוח של כ-1,500 חיילים. רובם פרשים ממוצא אלבני וכן חיילים מן המגרב (מרוקו). כן נמצאו במקום כמה משרידי כוחו של איברהים ביי, אשר מצאו במקום מפלט לאחר התבוסה בקרב הפירמידות.

התנגדותו של המבצר הייתה עזה ביותר. הכפר אל עריש אמנם נפל (לאחר לחימה עזה מבית לבית) אולם המצודה, ועמה מקורות המים היקרים כל כך לצבא האלפים הצועד במדבר, החזיקה מעמד. כבר בשלב זה נשקפה סכנה לכוח הפולש, שכן תכנונו של המסע על ידי נפוליאון הסתמך על תפיסת אל עריש בידי כוח החלוץ, על מנת שתשמש בסיס אספקה לכוחות העתידים לבוא.

לאחר מצור בן אחד-עשר ימים, אשר כלל עימות עם חלק מחיילי חיל המצב של המצודה שנותרו מחוץ למצודה לאחר תחילת המצור, ואשר איימו על כוח המצור, ולאחר ששאר שלוש הדיוויזיות הגיעו וצרו על המצודה, נפלה אל עריש לידיו של קלבר ב־19 בפברואר 1799. נפוליאון שיחרר את רוב חיילי המצודה והשביע אותם כי ירוצו ישירות עד בגדד ולא יילחמו בו שוב לעולם. במסעו צפונה יפגוש שוב רבים מהם, שכן רובם הצטרפו מיד לחילות אל ג'זאר בעזה וביפו.

קרב אל עריש היה ראשון המכשולים במה שתוכנן להיות מלחמת בזק. נפוליאון תכנן את המסע כולו (ואף ביצע אותו) לשלושה חודשים לערך. העיכוב בן אחד-עשר הימים בתכניות שנגרם עקב המצור על אל עריש, היה רק תחילתם של השיבושים במסע המתוכנן.

ב-23 בפברואר חצה נפוליאון את המקום בו נקבע גבולה של הארץ מאה שנה מאוחר יותר, ליד רפיח, אם כי באותה תקופה לא היה למיקום הזה משמעות מיוחדת או אבחנה ברורה בין שנמצא ממערב וממזרח לו.

[עריכה] כיבוש עזה ורמלה

נפוליאון המשיך בדרכו צפונה ממדבר סיני לאחר חציית הגבול ברפיח. ב־24 בפברואר 1799 כבש את עזה לאחר קרב קצר, וב-1 במרץ חנה נפוליאון ברמלה אשר נלקחה ללא התנגדות, וישן שם במנזר הקתולי. עד היום מראים הנזירים את החדר שבו ישן נפוליאון.

מזכירו האישי של נפוליאון, בוריין, מספר בזכרונותיו על ההתלבטות שעמדה בפני נפוליאון לאן להמשיך מרמלה, צפונה אל נמלי יפו ועכו או לחדור לפנים הארץ, לכיוון ירושלים דרך מעברי ההרים. משהציע לנפוליאון בוריין, מזכירו האישי, כי ישים פעמיו לירושלים, אמר לו נפוליאון "או לא. ירושלים אינה בקו המבצעים שלי. איני חפץ להיות מוטרד בידי אנשי ההרים בדרכים משובשות, ובצד השני של הדרך להיות מותקף בידי נחילי פרשים".

שיקול זה הינו שיקול הגיוני ביותר, בהתחשב בעובדה כי מטרת מסעו של נפוליאון הייתה מלכתחילה חסימת דרכו של הצבא הטורקי מצפון, ולשם כך יש לתפוס את המעברים בצפון הארץ, וכן את נמלי הים ביפו ובעכו. ירושלים אינה דרושה לצורך זה. נפוליאון הסתפק במשלוח מכתב לתושבי ירושלים לפיו לא יפגע בהם לרעה אם לא יפעלו נגדו. מכתב זה לא נענה מעולם.

מרמלה המשיך נפוליאון צפונה לאזור יפו, ומעולם לא היה בירושלים. מסתבר כי כל האגדות הכרוכות בשמו של נפוליאון ובירושלים הינן אך בדייה, כגון האגדה כי מעל יד אבשלום התנוססה דמות יד, שהורידה נפוליאון ביריית תותח, משום שכעס על אבשלום על כי מרד באביו דוד.

בעת שהותו של נפוליאון ברמלה, בטרם פנה אל יפו, נפוצה השמועה כי פניו מועדות לירושלים. יהודי העיר השתתפו בעבודות ביצור העיר, ואף קיבלו רשות מרב העיר, מרדכי יוסף מיוחס, לעבוד ביום השבת. עובדה זו מקבלת חשיבות לאור נסיונותיו של נפוליאון לאחר מכן להטות את לבם של היהודים כלפיו בהבטחות לגאולה לאומית.

בוריין מציין בזכרונותיו כי על אף שבני דורו של נפוליאון כוולטר סקוט טענו כי מטרת מסעו של נפוליאון הייתה הכתרתו של "קצין התותחנים הקטן" כ"מלך ירושלים", אין הדבר כך, וכי חלומותיו של נפוליאון היו נשגבים בהרבה.

[עריכה] הטבח ביפו

נפוליאון וצבאו הגיעו אל יפו ב-3 במרץ 1799. יפו הייתה עיר נמל מבוצרת, שהייתה אחד מיעדיו הראשיים של נפוליאון. במשך ארבעה ימים החזיקו חומות העיר מעמד אל מול תותחי נפוליאון, וביום הרביעי, ב־7 במרץ הצליחו אנשי נפוליאון לבקוע את החומה ולפרוץ אל העיר.

החיילים המתוסכלים, אשר המצעד דרך המדבר ותלאות הדרך, כמו גם מגפת הדבר החלו נותנים בהם את אותותיהם, השתוללו ברחובות יפו תוך שהם הורגים את כל הנקרה בדרכם - יהודים, מוסלמים או נוצרים. אלפי תושבים חפים מפשע נהרגו בידי החיילים, ורכוש רב נבזז.

בה בעת התבצרו אלפים מחיל המצב הטורקי, בפיקודו של אגא אחמד עבדאללה, במתחם מבוצר בראש "גבעת יפו". שני שליחים צרפתים נשלחו על מנת לנהל משא ומתן עם המתבצרים. אז'ן בוהרנה (בנה של ז'וז'פין, אשתו של נפוליאון) וקרוסייה. המתבצרים איימו כי אם לא תתאפשר כניעתם ויובטח להם כי חייהם יהיו להם לשלל, יירו על השלישים שבאו לנהל עמם משא ומתן, ויגנו על המתחם שביצרו עד האיש האחרון. השלישים קיבלו את כניעתם.

נפוליאון, עם זאת, לא ראה את כניעת המשמר בעין יפה. ישנם נתונים סותרים באשר למספר הנכנעים באירוע זה, אך הוא עומד על בין 2,000 ל-4,000 נפשות. לאחר שהשבויים הוחזקו כשהם כפותים בחצר במשך שלושה ימים, הורה נפוליאון על רציחתם, בתירוץ כי רבים מהם היו בין אלו ששוחררו באל עריש ונשבעו שלא לשוב ולהלחם. היה זה רצח מתוכנן, בדם קר. כפי הנראה השיקול שעמד מאחורי הרצח היה החיסכון באספקה ובמינהלה של החזקת אלפי שבויים במהלך מסע המלחמה, שעמד אך בתחילתו.

וולטר סקוט כתב, לדברי בוריין, כי הצבא הצרפתי הוכה בדבר כעונש משמים בשל הטבח ביפו. האמת היא כי כאשר הגיע בוריין ליפו, ב-4 במרץ, מספר ימים לפני הטבח, נמנע מפקד חיל החלוץ, הגנרל גרסיו, מללחוץ את ידו, בשל התפרצות מחלת הדבר. מקרים ראשונים של הדבר נראו כבר במצרים, והמחלה ליוותה את אנשי נפוליאון בדרכם. התפרצות הדבר ביפו גבתה מאות קורבנות.

הרופאים הצבאיים שהביא עמו נפוליאון, דומיניק ז'אן לארי ורנה ניקולא דז'נט, עשו כל שביכולתם כדי לבלום את המגפה. במסע נפוליאון הונח היסוד למדע הרפואה הצבאית המודרני, בעבודתם החלוצית והאמיצה של זוג רופאים אלו. אך הדבר לא הספיק על מנת לבלום את המגפה, בכלים שהיו ידועים בסוף המאה ה-18.

נפוליאון נקט בצעד יוצא דופן. ב־11 במרץ 1799 ביקר בבית החולים שבו פרצה המגפה, וכדברי הרופא דז'נט (בזכרונותיו בשנת 1802):

"באחד עשר במרץ, גנרל בונפרט, בליווי המטה הכללי שלו, חש צורך לבקר את בית החולים... הגנרל צעד דרך בית החולים, דיבר כמעט לכל החיילים שהיו בהכרה מספקת לשמוע את דבריו, ובמשך שעה וחצי, בקור רוח גדול, העסיק עצמו בפרטי הפרטים של מנהלת בית החולים. בעת ששהה במחלקה צפופה וקטנה, סייע לשאת את גופתו האיומה של חייל אשר בגדיו היו ספוגים במוגלה משלפוחית דבר אשר התפוצצה...".

כפי הנראה הפגנת מנהיגות אישית זו סייעה להרים את המוראל השפוף של החיילים, וללכד את השורות לקראת המשך המערכה.

[עריכה] קרב קאקון

מיפו היה על נפוליאון להמשיך צפונה, אל חיפה ועכו. בעוד הוא פונה צפונה, הרגישו מפקדיו באיום מצד הרי השומרון. נפוליאון עצמו סירב, בשלב מוקדם יותר של המסע, לפנות אל תוככי ההרים פנימה, מחשש פן יוטרד חילו על ידי המקומיים בדרכים משובשות, בעוד שבסופה של הדרך יחכו הפרשים שיסיימו את המלאכה. חייליו כקלבר ולאן, היו חסרי מנוחה, ושאפו להישגים אישיים. אלו העלו את החשש, שכאשר יעלה עיקר הצבא צפונה, יקשה עליהם להחזיק ביפו שהמשך ההחזקה בנמלה היה תנאי להמשך מוצלח של המערכה, שכן אז יותקפו בידי פרשים ממלוכים מן ההרים, אך אל מול דעתו של קלבר, שסבר כי שכם צריכה להיות היעד הבא, היה נפוליאון נחוש להמשיך צפונה.

נפוליאון חידש את התקדמות כוחותיו ב־14 במרץ. בעוברו בשרון ניהל נפוליאון קרב עז באזור קאקון ב־15 במרץ. קאקון הינו כפר בשרון ובו מבצר צלבני, שחרב במלחמת העצמאות והיה מצוי בסמוך למושב גן יאשיה של היום. בשנות העשרים של המאה ה-20 חיו בכפר כאלף ושמונה מאות איש, ובסמוך לו הכפר זיתא. קרב קצר ועז עם הפרשים הממלוכים שנפרסו על הגבעות שבסמוך לכפר, לא הצליח להביא להשמדת הכוח הממלוכי. הכוח הממלוכי ביצע נסיגה מסודרת לתוך ההרים לכיוון שכם כשהם גוררים אחריהם את חיל הפרשים המובחר של לאן. בוריין מציין כי לאן פעל "בניגוד לפקודות", רדף אחרי אנשי ההרים ונקלע למארב. רוב ההרוגים הצרפתיים בקרב זה נהרגו בהרפתקה זו אליה נגרר לאן. בוריין מתאר את תגובת נפוליאון במילים אלו:

"במהלך מבצע אווילי וחסר תועלת זה, במיוחד בעת שהאש הייתה עזה, גילה בונפרטה חוסר סבלנות. אך אני חייב להודות כי זעמו היה אך טבעי. אנשי שכם עצרו בפתחי ההרים. בונפרטה נזף בלאן במרירות בשל כך שחשף את עצמו לסכנה ללא תועלת והקריב ללא צורך מספר אנשים אמיצים. לאן הסביר את מניעיו בכך שאנשי ההרים התגרו בו, והוא ביקש לחנך את האספסוף. 'אנחנו לא במצב בו אנו יכולים לשחק את השחצן' הייתה תשובת נפוליאון".

תוצאת הקרב הייתה כי על אף שכוח הממלוכים לא הושמד, שוב לא היוו אנשי ההרים סכנה של ממש במסע המלחמה עד תומו.

[עריכה] המצור על עכו - השלב ההתחלתי

ערך מורחב – המצור על עכו (1799)

מן השרון עלה נפוליאון אל הכרמל. קלבר נשלח לכבוש את חיפה, שהייתה אז פחותה בחשיבותה מעכו, ואכן כבש את העיר ללא קרב ב-20 במרץ. עם זאת, מפלה חמורה אירעה כאשר כוחותיו של האדמירל הבריטי סידני סמית הצליחו לתפוס את האוניות הצרפתיות, בפיקוד הקפיטן סטנדלה, שנשאו את תותחי המצור הכבדים, שנשלחו ממצרים בדרך הים. תותחים אלו שימשו לאחר מכן את מגיני עכו, תחת שישמשו את הצרים עליה.

סידני סמית היה תת-אדמירל בריטי, ששימש באותה תקופה מיופה הכוח האנגלי בחצרו של הסולטן, ובעל סמכויות אוטונומיות בחלק זה של הים התיכון. הרפתקן מטיבו, עמד סמית בראש צי של עשר ספינות, שתיים מהן ספינות הדגל שלו ה"תזאוס" וה"טייגר", והאחרות ספינות שנלקחו שלל מציו של סטנדלה. הטייגר והתזאוס הועמדו בקצוות המנוגדים של הנמל, והרעישו את הצרים על העיר. עיקר נזקם היה ברעש שהקימו, וכך שיבשו את הקשר בין הלוחמים הצרפתים. כן נהגו לירות ברובים על הצרפתים הרוחצים בים. במהלך המצור על עכו גרמה השליטה הימית של הטורקים והאנגלים לכך שהנצורים נהנו מאספקה של מזון, נשק ותחמושת, בעוד שהצרים נאלצו לקצוב את תחמושתם, וסבלו ממחסור תמידי באבק שריפה.

סידני סמית הגיע לעכו אך ארבעה ימים לפני תחילת המצור הצרפתי ב־20 במרץ. ייתכן והיה בדעת אל ג'זאר להכנע, כפי שנכנע מפקד חיפה, אך סמית, כשעימו צי של עשר ספינות, וכן קצין תותחנים צרפתי, בן מחזורו של נפוליאון באקדמיה הצבאית, שעקב נטיותיו המלוכניות עבר לצידם של סמית וג'זאר, בשם אנטואן דה פיליפו, הצליח להפיח רוח לחימה בקרב אל ג'זאר ואנשיו, אשר מאורעות הטבח ביפו העלו בהם את החשש מגורל דומה. בואו של סמית עודד את אל ג'זאר עד כדי כך שמצא לנכון לכרות את ראשו של מיילי דה שאטו ריינו, השליח הצרפתי שנשלח לדרוש את כניעתו, ולהציבו בחומות העיר.

עכו הייתה מוקפת בחומה מכל עבריה. העיר הייתה מעין חצי אי החודר אל הים כלשון, וכך הייתה מוקפת בים משלושה כיוונים, דבר שהפך את החדירה לאפשרית מצד היבשה בלבד, בשל השליטה במפרץ של סמית ואנשיו. מצד היבשה יצרה החומה מעין זווית. החומה הייתה בנויה על שרידי חומה צלבנית ישנה, אשר שוקמה על ידי דאהר אל עומר ולאחר מכן הורחבה ובוצרה על ידי אל ג'זאר. חפיר יבש מנע גישה אל החומה עצמה, ובקירותיה עמדו צלפים אלבנים, אשר ידעו היטב את מלאכתם וזרעו מוות בשורות הצרים על העיר (כך נהרג קצין ההנדסה הראשי של נפוליאון,לואי מארי דה קאפארלי, אשר נורה בידו, וגסס במשך שמונה-עשר ימים מהרעלת דם).

בתחילה סבר נפוליאון כי יוכל לכבוש את העיר בקלות, כשם שכבש את יפו. בפני בוריין התוודה כי תכניותיו היו לכבוש את העיר, לחמש באוצרו של ג'זאר 300,000 איש (ביניהם המיעוטים האתניים הדרוזים, המארונים והבדואים אשר המתינו לתוצאות המצור בטרם יחליטו לאיזה צד להצטרף), לכבוש את דמשק, ולעלות משם לקונסטנטינופול. משם, ראה נפוליאון אפשרות לשוב לפריז דרך אדריאנופול ווינה לאחר שיכרית את בית הבסבורג בכוח העצום של אנשי המזרח שיביא עמו.

הסתערות ראשונית על העיר כשלה ב-28 במרץ 1799. רבים מלוחמי נפוליאון מצאו את מותם בחפיר, והחומה לא נפרצה. עתה החל מצור המלווה בירי הדדי והסתערויות. בהיעדרם של תותחי המצור, אשר עתה שימשו את מגיני העיר תחת שישמשו את הצרים עליה, השתמש נפוליאון בארטילרית שדה, אשר לא הותירה רושם רב על ביצוריה של עכו. הצדדים השתמשו בטכניקות מצור קלאסיות - נסיונות לחפירה מתחת לחומות, הנחת מוקשים, וכיוצא בזה, ושני הצדדים גילו תושייה רבה, אך חומת העיר לא הובקעה.

[עריכה] הקרב מול הר תבור

בעודו צר על עכו, היה על נפוליאון להגן על עורפו, כמו גם להבטיח אספקה לכוחותיו. מכיוון שכך נשלחו כוחות צרפתים לכבוש את אזור הגליל. בצפון הגיעו אנשים אלו עד צור ובמזרח, תפסו את גשר בנות יעקב והגיעו אף עד קוניטרה.

בעוד חייליו של נפוליאון כובשים את הגליל, התאסף כנגדם כוח אדיר של כעשרים אלף חיילים ממלוכים, אשר הגיעו ממקומות שונים, ובמיוחד מדמשק, וכן אנשי ההרים משכם. הכוחות התאחדו בעמק יזרעאל לרגלי גבעת המורה, ומשם התכוננו לפנות מערבה לעכו על מנת להסיר את המצור מן העיר. אל מולם עמד כוחו של קלבר, שעמד בראש אלף ומאתיים צרפתים. בימים הקודמים עמד קלבר מול כוחות ממלוכים פזורים. ז'ונו הביס כמה מאות מהם בהרי נצרת ב־13 באפריל ובקרב נוסף בכפר כנא ב־15 באפריל הביס קלבר כמה אלפים נוספים. עם עלות השחר, ב־16 באפריל עמד קלבר אל מול הכוח העיקרי. משאותר כוחו של קלבר כאשר עלה השחר, החלו הפרשים להתקיפו. קלבר החזיק מעמד מספר שעות, בעודו בנחיתות טקטית ומספרית. בשעות אחר הצהריים הגיע לזירה נפוליאון עצמו, כשהוא עומד בראש כוח של אלפיים צרפתים, ועימו עשרים תותחי שדה, והתנפל על הפרשים הממלוכים היגעים מיום הקרב. הפרשים נפוצו לכל עבר, והגיעו עד הר תבור אשר נתן לקרב את שמו. עתה היה נפוליאון חופשי להמשיך את המצור על עכו ללא כל איום.

[עריכה] סיום המצור על עכו

בתחילת חודש מאי נמשך המצור על עכו מזה כחודש וחצי. נפוליאון הביס את צבאות הממלוכים בהר תבור, והיה חופשי לחדש את המצור ללא כל הפרעה. תגבורת של תותחי מצור הגיעה בדרך היבשה. הסתערות אחר הסתערות של הצרפתים המותשים על חומות העיר כשלה.

בתוך העיר גופא עסקו הנצורים בהכנות מדוקדקות. אל המומחיות הצבאית של סידני סמית ואנטואן דה פיליפו, הצטרפה המומחיות הארגונית של חיים פרחי יועצו היהודי של אל ג'זאר, והמוח שמאחורי ההתנגדות לנפוליאון.

בינו לבין עצמו קבע נפוליאון את ה-25 באפריל כמועד סיום המצור. אך גם מועד זה חלף, והעיר טרם נכבשה. בינתיים הצליח הצי הבריטי להעביר אל הנצורים תגבורת בחיילים ואספקה.

ב־8 במאי הצליחו אנשיו של ז'אן לאן להבקיע את החומה, והסתערו אל תוך העיר. אך שלא כמו ביפו, שבה בישרה הבקעת החומה את התמוטטות כל קווי ההגנה, הייתה חדירתם של הצרפתים לעיר קשה ביותר, וכעבור כמה מטרים נתקלו התוקפים בהפתעה איומה. בעת המצור הקימו דה פיליפו ופרחי חומה נוספת, במקום שהיה גינתו של אל ג'זאר. חומה זו הביאה לייאוש בקרב התוקפים, והם נסוגו כלעומת שבאו. התקפה זו, השביעית במספר, הייתה גם האחרונה. מתכנן הגנת העיר, אנטואן דה פיליפו, לא זכה לראות בניצחונו. הוא מת ממכת שמש כשבועיים בטרם הוסר המצור.

בוריין מעריך את מספר ההרוגים הצרפתים ב-3,000 במהלך כל המצור. בין אלו רבים מתו במחלת הדבר. תנאי התברואה האיומים באותה התקופה גרמו לכך שגם פגיעות קלות היו בעלות פוטנציאל קטלני, כפגיעתו של קפארלי שמת מהרעלת דם. אין נתונים כמה מבין מגיני העיר מתו במצור, אך יש להניח כי המדובר במספר דומה.

שמועות על התקוממות במצרים, כמו גם מחלת הדבר ויאושם של הצרים, אשר נתקלו במכשולים בלתי צפויים, הביאו את נפוליאון למסקנה כי לא יוכל לעיר, וב-20 במאי 1799, לאחר חמישים וארבעה ימי מצור, נסוג מן העיר. לימים, בשבתו בגלות בסנט הלנה, יאמר לכותב זכרונותיו "אם עכו הייתה נופלת, הייתי משנה את פני העולם" וכן "גורל המזרח נקבע בעיירה קטנה זו".

[עריכה] הנסיגה למצרים וסיום המערכה המצרית

[עריכה] הנסיגה למצרים

ב־18 במאי החלו ההכנות לנסיגה מעכו. בתחילה החלו להשלח דרומה החולים והפצועים, ולאחר מכן, בליל ה-20 במאי עזב הצבא כולו, בחשאי, את העיר, שכן חשש מהסתערות על ידי הנצורים, אשר יבינו כי ניצחו בקרב. השיירה העגומה ירדה דרומה בדרך החוף, כאשר הפצועים נישאים על גמלים ופרדות, וסובלים מצמא, מרעב ומהחום העז. עוד באותו יום חנו הצרפתים בטנטורה, שם נאלצו להותיר בחולות את תותחי המצור הכבדים. ב-22 במאי חנו בקיסריה, וב-24 במאי שבו ליפו, שם חנו עד ה-28 במאי במהלך שהייתם ביפו נתן נפוליאון לרופאיו את הפקודה האיומה להרוג חלק מן הפצועים והחולים, שנראה היה כי לא יעמדו בתלאות המסע. ב-1 ביוני שבו הצרפתים לאל עריש וב-14 ביוני שב נפוליאון לקהיר.

[עריכה] סיום ההרפתקה המצרית

בעוד נפוליאון נסוג, אספו הממלוכים את כוחותיהם להסתערות נוספת. איברהים ביי ומוראד ביי שוב חברו כנגדו, ובשבוע האחרון של יולי התחולל קרב נוסף באבוקיר, בו שב נפוליאון והיכה בכוחות הממלוכים, אשר נעזרו בצי הבריטי שעליו פיקד סידני סמית.

זמן מה לאחר ניצחון זה, לנוכח המאורעות בצרפת ובאירופה, הקמת הקואליציה השנייה כנגד צרפת על אדמת אירופה, והתערערות משטרו של הדירקטוריון, שב נפוליאון לאירופה, ומינה את קלבר למפקד הכוחות במצרים. סמוך לאחר שובו, ב־10 בנובמבר 1799 (הוא ה"שמונה עשר בברימאר" על פי הלוח המהפכני) הכריז נפוליאון על עצמו כ"קונסול הראשון" וקיבל את השלטון האבסולוטי בצרפת. לקלבר ולשייח'ים של קהיר מסר כי ייעדר לתקופה בת שלושה חודשים בלבד.

נפוליאון עזב את צבאו ללא כל סיכוי ריאלי שצבא זה ישרוד. הצבא היה עמוק בתוך טריטוריה עויינת, מוקף מכל עבר באויבים, כאשר דרך המוצא שלו אל צרפת, הים התיכון, חסומה על ידי הצי הבריטי. הסולטן שב ושלח חיילים על מנת לכבוש את מצרים.

קלבר נשא ונתן עם סידני סמית, והשניים אף חתמו באל עריש על הסכם, ב-24 בינואר 1800, לפיו יפונו הכוחות הצרפתים ממצרים, אולם מפקדו של סמית', הלורד קית', לא אישרר את ההסכם, שכן סבר כי יש להשמיד את הצרפתים, ולא להשיבם אל היבשת, שם יוסיפו להלחם כנגד כוחות הקואליציה.

קלבר נאלץ לשוב ולהתמודד עם כוחות הסולטן, ואף ניצח אותם במספר קרבות. קלבר השכיל לכרות ברית עם מוראד ביי, ומסר לו את השלטון במצרים העליונה. ב-14 ביוני 1800 נרצח קלבר בידי קנאי מוסלמי בשם "סולימאן מחאלב". הפיקוד על הצבא ניתן לבארון מנו.

במרץ 1801 נחתו הבריטים באבוקיר וניסו לכבוש את אלכסנדריה. ב-30 במאי עלו הבריטים והממלוכים על קהיר. שוב נשאו ונתנו הצדדים, ועתה הוסכם על חזרתם של הצרפתים באוניות לצרפת. באוגוסט הפליגו כארבעה עשר אלף חיילים מקהיר, וצבאו של מנו, שחנה באלכסנדריה ועמו כעשרת אלפים אנשים נוספים, שב לצרפת בספטמבר. כך תמה ההרפתקה הצרפתית במצרים ובארץ ישראל.

[עריכה] השפעת המסע על ארץ ישראל

למסעו של נפוליאון בארץ ישראל לא היו השפעות מרחיקות לכת מבחינת הארץ ותושביה. שלטונו של אחמד אל ג'זאר נמשך לאחריו, כשם שהיה לפניו, ומעמדה של הארץ, פרובינציה נידחת בקצווי קיסרות גוססת, הנתונה לשלטונם של בעלי זרוע, לא השתנה.

שהותו של נפוליאון בגבולות הארץ במשך כשלושה חודשים לא הותירה אחריה בנייה, אך גם לא הרס. הערים שנכבשו עמדו על תילן כמקודם, כמו גם עכו, אשר לא נכבשה. מכל הערים שנכבשו על ידו, הפגיעה ביפו הייתה הקשה ביותר, אך בהיותה בתקופה זאת נמל מרכזי הצליחה יפו להתאושש מהמכה ואף גדלה והתרחבה במהלך המאה ה-19. שתי גבעות, האחת באזור רמת גן ואילו השנייה בעכו, נקראות כיום "גבעת נפוליאון". זהו החותם היחיד שהותיר אחריו נפוליאון על הגאוגרפיה של ארץ ישראל. חפירות ארכאולוגיות הנערכות מעת לעת בעכו מגלות לעתים את גופות החיילים שמצאו את מותם במצור והושארו מאחור. ניתן לומר שנפוליאון חלף בקורות הארץ כלעומת שבא, ולא הותיר אחריו כמעט דבר.

עם זאת, היה במסעו של נפוליאון במזרח משום מיקוד תשומת הלב העולמית במקום זה, אשר כמעט ונשכח מלב מאז עזבו אותו אחרוני הצלבנים כחמש מאות שנה קודם לכן. תיאורי הארץ שמסרו האירופאים, כמו גם מפותיו של פייר ז'אקוטן, עוררו את העניין הדתי, האנושי והמדעי בארץ. החל משנות השלושים של המאה ה-19 חלה עלייה גדולה ברמת ההתעניינות של המעצמות. כשלונו של נפוליאון בעכו הוכיח כי אפשר וגורלו של המזרח כולו תלוי יהיה בכיבושה של "עיירה קטנה" בארץ ישראל. הוכח כי ארץ ישראל הינה השער למזרח, לאיראן, להודו ולסין ובעידן של הקולוניאליזם והאימפריאליזם, הייתה לעובדה זו משמעות רבה.

אחד התוצרים של המסע על הארץ היה סדרת מפות המתארות חלקים של ארץ ישראל, בעיקר את אותם האזורים בהם עבר צבאו של נפוליאון, והן המפות הראשונות של ארץ ישראל ששורטטו בהתבסס על מדידות במכשירי מדידה שהיו בשימוש במאה השמונה עשרה, אשר היו מדויקים יחסית במדידת המרחקים והזוויות. במפה זו, בקנה מידה של 1:100,000 מצוינים שמות המקומות בצרפתית, בלטינית ובערבית. מפות אלו (ידוע בשם: האטלס של ז'אקוטן), הייתה למקור מידע חשוב בידיעת ארץ ישראל ולאורך המאה ה-19 היו המפות היחידות של אזור זה עד למיפוי הארץ על ידי הבריטים.

המאבק הבינלאומי שלאחר נפוליאון, בין בריטניה צרפת ורוסיה, שכל אחת רצתה להגדיל את השפעתה באזור ולדחוק את רגלי שכנותיה, הגיע אף לארץ ישראל. הגברת ההתעניינות הבינלאומית בארץ התבטאה בייסוד מושבות סחר וקונסוליות (הקונסוליה הבריטית נפתחה בשנת 1838 והמעצמות האחרות באו בעקבותיה), מוסדות דת וצדקה. קונסוליות אלו הרחיבו את שטחי פעולתן, ונגסו בסמכות השלטון הטורקי המרכזי, תוך שהן פורשות את חסותן על קהילות מיעוטים כקהילה היהודית. תהליך זה שבו התמעטה סמכותם של הטורקים, הגיע לשיאו עם כיבוש הארץ על ידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה.

[עריכה] המסע בהיסטוריוגרפיה

מבחינה היסטוריוגרפית, מסעו של נפוליאון בארץ-ישראל זוכה לאורך הדורות להזנחה חסרת פרופורציה. מחקר שנערך באוניברסיטה העברית ועקב אחרי אוסף ביוגרפיות נפוליאוניות מראה שפרק חשוב זה בקריירה שלו מתואר בקיצור נמרץ, ולרוב תוך 'דילוג' על הפרשות הלא-מחמיאות שאסף בדרכו. הביוגרפים הגרמנים והצרפתים נוטים להוציאו זכאי כל-אימת שהגינותו עומדת בספק, הרוסים נוטים ללבות את האגדה סביב האיש, ואילו רק האנגלים מוצאים לתאר את האירועים במבט חסר-פניות.

שיאה של המגמה הפרו-נפוליאונית הזו בסקירה של ההיסטוריון הצרפתי הנודע לואי מדלין, הבוחר לסכם את כל הפרק המצרי-ארץ-ישראלי במשפט בודד:

מבחינה היסטורית תיאור זה חסר-שחר. תבוסתו של הצי הצרפתי בקרב אבוקיר הפקירה את הים התיכון לספינות האנגליות עד לסוף ימיו של נפוליאון.

[עריכה] מסע נפוליאון והיהודים

באפריל 1799, בעודו צר על חומות עכו, פרסם נפוליאון מנשר , בו קרא נפוליאון ליהודים להצטרף אל שורותיו, תוך כדי הכרה בעוולות ההיסטוריות שנגרמו ליהודים, ובזכותם להקים ישות מדינית יהודית עצמאית בארץ ישראל. המכתב הסתיים בפיסקה הבאה:

"חושו! זהו הרגע, אשר ייתכן כי לא ישוב במשך אלפי שנים, לדרוש את השבת זכויות האזרח שלכם בין תושבי העולם, אשר נמנעו מכם באופן מביש במשך אלפי שנים, את קיומכם המדיני כאומה בין האומות, ואת זכותכם הבלתי מוגבלת והטבעית לעבוד את השם אלוהיכם בפומבי ולדור ודור (יואל ד, כ)."

אין לדעת מה גרם לנפוליאון לכתוב מניפסט זה, אשר הקדים את בנימין זאב הרצל בקרוב למאה שנים, ואת הצהרת בלפור במאה ושמונה עשרה שנים. מידת הרצינות שיש ליחס לדברים אינה ברורה, לאור הצהרותיו בפתיחת המערכה כי הוא מקבל את דת האסלאם, ואת עקרונות הנביא מוחמד. נראה כי בכתיבת המנשר חפץ לקבל את שיתוף הפעולה של היהודים (בעת ההיא מיעוט קטן ביותר של אלפים ספורים של אנשים בארץ ישראל), ובמיוחד לכבוש את לבו של חיים פרחי. במשימה זו נכשל.

נפוליאון פעל לאמנציפציה של היהודים כשעלה לשלטון, ובשנת 1807 כינס "סנהדרין גדולה" (קונסיסטוריה), שאמורה הייתה לתת מענה לבעיית המיעוט הלאומי היהודי בחבלי הארץ הנשלטים על ידי צרפת. עיקר פעולתה של הסנהדרין הייתה לאשר את הכפפת הדת היהודית הממוסדת למוסדות השלטון בצרפת, אך תשומת לב זו של השליט אל הדת היהודית, והתייחסותו האוהדת אליה, היו צעד גדול בכיוון האמנציפציה, שבה חפץ אף נפוליאון.

עם זאת, ב־1808 חתם נפוליאון על "הפקודה המבישה" (Le decret enfame) בה הגביל מקצת מזכויותיהם של היהודים ואת חופש העיסוק וחופש התנועה שלהם. נראה כי יחסו של נפוליאון אל היהודים היה אמביוולנטי.

העיסוק בשאלות היפותטיות נוסח "מה היה קורה אילו", הינו עיסוק עקר, אך מכל מקום, בשנת 1799 עלתה לראשונה האפשרות כי תקום בארץ ישראל מדינה יהודית בתמיכת המעצמה האירופית המובילה, אפשרות אשר סוכלה דווקא בשל פעולתו של היהודי חיים פרחי. הזדמנות מעין זו לא תיקרה בדרכו של העם היהודי עד לשנת 1948, ולאסונו הגדול של העם, לאחר שעבר את השואה.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: מנשר נפוליאון אל היהודים באפריל 1799

• זכרונות נפוליאון מאת דה בוריין- פרק 3 שנת 1799 מתוך פרויקט גוטנברג
• מסע נפוליאון לארץ ישראל פרק 13 מתוך "חיי נפוליאון" של "החברה הנפוליאונית".
• מסע נפוליאון בעכו אתר אימגו אורי קציר
• טבח יפו אתר אימגו אורי קציר

[עריכה] לקריאה נוספת

• מרדכי גיחון, נפוליאון בארץ ישראל, הוצאת אפי מלצר בע"מ, 2003.
• נתן שור, מסע נאפוליון לארץ ישראל, תל אביב, 1984.
• מ. גיחון "נאפוליון בא"י" (תת ערך מתוך הערך "ארץ ישראל"), האנציקלופדיה העברית, כרך א3.
• זאב וילנאי, "נפוליאון בונפרט" (ערך), מתוך אנציקלופדיה אריאל, תל אביב 1978.
• מרדכי גיחון, "מצור נפוליאון על עכו", בספר: אריה שמואלביץ' (עורך), זירת קרב - קרבות הכרעה בארץ ישראל, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2007.

[עריכה] הערות שוליים וסימוכין

קרבות במלחמות הנפוליאוניות

הקואליציה האנטי צרפתית ה־

ראשונה שנייה שלישית קרב נירווינדן | קרב כף סנט וינסנט קרב הפירמידות | קרב הנילוס | קרבות בארץ ישראל | קרבות איטליה גרנד ארמה | קרב קופנהגן | קרב טרפלגר | קרב אולם | קרב אוסטרליץ

רביעית חמישית שישית שביעית קרב קופנהגן | קרב יינה-אאורשטד | קרב אילאו | קרב היילסברג | קרב פרידלנד קרב אבנסברג | קרב אספרן-אסלינג | קרב וגראם הפלישה לרוסיה | קרב בורודינו | קרב סמולנסק | קרב ויטוריה | קרב לייפציג קרב ווטרלו