מלחמת רוסיה-צרפת (1812)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פלישתו של נפוליאון לרוסיה ב־1812 הייתה לאבן דרך במלחמות נפוליאון. בעקבות הפלישה הצטמצמו צבאותיה של צרפת ובעלות בריתה לכדי שבריר מגודלם ערב המלחמה. את התפקיד הכביר ששיחקה מלחמה זו בהיסטוריה ובתרבות של העם הרוסי ניתן לראות ב"מלחמה ושלום" מאת טולסטוי ובקווי הדמיון אשר מתח המשטר הסובייטי בינה לבין הפלישה הגרמנית ב־1941-1945.

[עריכה] המינוח

עד לשנת 1941 מלחמה זו נודעה ברוסיה בתור "מלחמת המולדת", לאחר מכן הונהג ברוסיה לכנותה כ"מלחמת המולדת של שנת 1812", וזאת כדי להבדיל בינה לבין "מלחמת המולדת הגדולה", השם שבו קראו הסובייטים למלחמה שהתרחשה בחזיתם בעת מלחמת העולם השנייה.

[עריכה] הפלישה

[עריכה] הצדדים היריבים

ב־22 ביוני 1812, החל גרנד ארמה של נפוליאון, שמנה כ־700,000 איש לחצות את נהר הנמאן ופניו לכיוון מוסקבה.

חלוקתו של הגרנד ארמה הייתה כדלקמן:

• הכוח המרכזי, המונה 250,000 חיילים בפיקודו האישי של נפוליאון.
• שתי ארמיות נוספות:
  • בפיקודו של בנו המאומץ של נפוליאון - הנסיך אז'ן בוהרנה (Eugène de Beauharnais) ובה 80,000 חיילים,
  • בפיקודו של אחיו הצעיר של נפוליאון - ז'רום (Jérôme Bonaparte) ובה 70,000 חיילים.
• גיס בפיקודו של ז'אק מקדונלד (Jacques Macdonald) ובו 32,500 חיילים
• גיס אוסטרי בפיקודו של קרל שוורצנברג (Karl Schwarzenberg) ובו 34,000 חיילים.
• ארמיית עתודה שמנתה 225,000 חיילים.

נוסף על זאת 80,000 חיילי המשמר הלאומי גויסו לשרות צבאי מלא כדי להגן על גבולות האימפריה עם הדוכסות הגדולה ורשה. בהתחשב בכוחות אלה, הגיע מספר החיילים שריכזה האימפריה הצרפתית על גבולותיה של רוסיה לכמעט 800,000 איש. ריכוז כוחות בסדר גודל זה היווה מעמסה עצומה על מכונת המלחמה הצרפתית בהתחשב בעובדה שבאותה עת, למעלה מ־300,000 חיילים צרפתיים לחמו בספרד ו־200,000 חיילים נוספים היו מוצבים בגרמניה ובאיטליה. 450,000 חיילים צרפתיים היוו את השלד של צבא הפלישה הגדול והשאר הורכב מצבאות בעלות בריתה. נוסף על הגיס האוסטרי כלל צבאו של נפוליאון 95,000 פולנים, 90,000 גרמנים (24,000 בוורים, 20,000 סקסונים, 20,000 פרוסים, 17,000 וסטפלים ומספר אלפים מנסיכויות ריין קטנות יותר), 25,000 איטלקים, 12,000 שווייצרים, 4,800 ספרדים, 3,500 קרואטים ו־2,000 פורטוגלים. נוסף על כך נכלל כוח משלוח בלגי והולנדי. למעשה לכל אחד מהלאומים אשר הרכיבו את האימפריה של נפוליאון היה ייצוג בצבאו.

באשר לגודלו של הצבא הרוסי ערב המלחמה, מחד יש הנוקטים במספר של 350,000 חיילם ומאידך יש הנוטים ליחס לצבא הרוסי 710,000 חיילים סדירים ערב המלחמה. קיים יסוד להניח כי המספר 400,000 הוא המדויק ביותר. כך או אחרת מוסכם כי גודלו היה קטן מזה של הצרפתי. 280,000 חיילים רוסים התפרסו על הגבול הפולני (בהכנות לפלישה לבת חסותה הצרפתית, הדוכסות הגדולה של ורשה). הצבא הרוסי התחלק לשלוש ארמיות עיקריות:

• הארמיה המערבית הראשונה בפיקודו של מיכאיל ברקליי דה טולי שמנתה 159,800 חיילים.
• הארמיה המערבית השנייה בפיקודו של פיוטר בגרטיון שמנתה 62,000 חיילים.
• הארמיה המזרחית בפיקודו של טורמסוב המונה 58,200 חיילים.

שתי ארמיות נוספות, המונות 65,000 ו־47,000 חיילים היוו עתודה.

על פי מספרים אלה ניתן להסיק כי גודלו של הצבא הרוסי אשר ניצב מול נפוליאון מיד עם חצייתו את נהר הנמן עמד על כ־400,000 חיילים. בנוסף על זאת הצליחה הדיפלומטיה הרוסית להביאה לשלום עם שבדיה והאימפריה העות'מאנית ובכך להשקיט את הגבולות עמן, דבר שאפשר לרתום יותר מ־100,000 חיילים מחזיתות אלו להגנה על הגבול המערבי. מאמצים נוספים שהשקיעו הרוסים להגדלת צבאם נשאו פרי ובספטמבר 1812 עמד גודלו של הצבא הרוסי על 920,000 חיילים, חלק ניכר מהם חסרי אימון בסיסי, לא כולל יחידות קוזקים בלתי סדירות אשר על פי ההערכות תרמו כ־75,000 חיילם למספר הכולל.

[עריכה] המסע למוסקבה

הפלישה החלה ב־22 ביוני 1812. זמן קצר לפני כן שלח נפוליאון הצעת פיוס אחרונה לסנקט פטרבורג וכשזו נותרה חסרת תשובה, הורה לצבאו להתקדם אל תוך שטחה של האימפריה הרוסית. בראשית הוא כמעט ולא נתקל בהתנגדות משמעותית והגיע במהרה לעומק שטח האויב. ההתנגדות הרוסית הייתה ספונטאנית ונקודתית בלבד וברקליי, המפקד העליון סירב להלחם חרף שכנועיו של בגרטיון, כיוון שחשש מתבוסה בקרב פנים אל פנים. פעמים מספר ניסה ברקליי לייצב קו הגנה, אך כל פעם הוקדם על ידי הצרפתים בטרם סיים את כל ההכנות הנדרשות ונאלץ לסגת. נסיגה זו מוצגת לעתים ובאופן מוטעה כדוגמה לאסטרטגיית האדמה חרוכה – הלכה למעשה הנסיגה הרוסית לא היוותה חלק מתוכנית אב כלשהי שתכליתה הייתה למשוך את הצרפתים אל מעמקי רוסיה כשהחורף הרוסי והשיבושים באספקה יסייעו להביס אותם. בלא התייחס לתוצאות של אסטרטגיה זו, הפיקוד הרוסי דחה על הסף אפשרות למערכה מכרעת בתנאים מטיבים לנוכח עוצמתה ומהירותה של ההתקדמות הצרפתית.

הלחץ הפוליטי על ברקליי וראיית האסטרטגיה שבה נקט כבלתי סבירה בעיני העם הובילו להדחתו מהפיקוד העליון והחלפתו על ידי קוטוזוב הפופולרי. למרות הרטוריקה וההתרברבות של קוטוזוב הוא דבק במדיניות קודמו, כאשר הבין כי מערכה מכרעת נגד הצרפתים טומנת בחובה תוצאה הרת אסון לצבאו. בסופו של דבר עלה בידו של קוטוזוב לבסס קו הגנה בבורודינו, לאחר הקרב על סמולנסק (16-18 באוגוסט) שהסתיים בנסיגה רוסית, אך ללא הכרעה. קרב בורודינו שב־7 בספטמבר היה ליום קרב עקוב מדם שבו נגרמו לצדדים עשרות אלפי אבדות. הקרב הסתיים ללא הכרעה, אך בעקבות האבדות הכבדות שספג הצבא הרוסי (הוא איבד כמחצית מכוח האדם שלו), העדיף קוטוזוב לסגת למחנה טרטוטינו.

עד לרגע זה הצליחה רוסיה לגייס כוחות תגבורת לצבאה ולהביאו לכ־900,000 חיילים כאשר 100,000 בקירבה ישירה למוסקבה - שרידי צבאו של קוטוזוב ששוקמו בחלקם ואורגנו מחדש אחרי קרב בורודינו. יכולת זו של הרוסים לתגבר את כוחותיהם באופן שוטף הקנתה להם יתרון מכריע אשר בסופו של דבר הביאה לידי ניצחונם המוחץ במלחמה.

[עריכה] תעלומת כיבושה של מוסקבה

אחת התהיות שמעלה חקר מלחמה זו היא מדוע בחר נפוליאון להתקדם לעברה של מוסקבה ולא סנקט פטרבורג הבירה? זוהי תעלומה היסטורית כיוון שעל פניו היתרון הצבאי והמדיני בהתקדמות אל עבר סנקט פטרבורג הינו מובן וברור. נפילתה של סנקט פטרבורג שבה רוכזו רוב מוסדות השלטון של האימפריה הייתה גורמת לרוסיה נזק כבד ומקשה מאוד על המשך המלחמה. חשוב לציין כי ב־1808 התרחשה מלחמה בין רוסיה לשבדיה שבמהלכה נחלה שבדיה תבוסה קשה ונאלצה לוותר על שטחה של פינלנד לטובת רוסיה. עקב כך העדיפה שבדיה לשמור על נייטרליות במהלך הפלישה הצרפתית מחשש לתגובה הרוסית, אך ייתכן מאוד כי התקדמותו של נפוליאון צפונה בשילוב עם ניתוק של הצי הבלטי מבסיסיו ומספינותיו, הייתה יכולה להוביל לשינוי במעמדה של שבדיה כלפי הרוסים ולשנות את מאזן הכוחות. אם כן נשאלת השאלה, מדוע בכל זאת בחר נפוליאון להתקדם אל עבר מוסקבה? אחד ההסברים האפשריים לכך נעוץ בעברה ההיסטורי של רוסיה ובמצבה הפוליטי. בתחילת המאה ה-18 העביר הצאר פטר הגדול את הבירה ממוסקבה העתיקה וההיסטורית לסנקט פטרבורג המערבית אשר יסד זה עתה, עם כך איבדה מוסקבה את מעמדה כמרכז קבלת ההחלטות באימפריה. רבים מאצילי מוסקבה לא מצאו את מקומם באימפריה המתחדשת ונותרו ללא השפעה פוליטית שומרי טינה כלפי פטר וחידושיו. ייתכן כי נפוליאון סבר כי ימצא בני ברית באצולת מוסקבה אשר ימי זוהרה וגדולתה טרם נשכחו ויקים במוסקבה ממשלת מריונטות בחסות צרפתית כפי שנהג במדינות אחרות שכבש. הלכה למעשה נחל נפוליאון כשלון ביוזמתו זו, ולא נמצא אציל מוסקבאי אחד אשר מוכן היה לשתף פעולה עמו. בהסתמך על תוצאה זו ניתן לומר בבירור שכיבוש מוסקבה היה צעד מיותר מבחינה פוליטית ואף הרסני מבחינה צבאית.

פתרון נוסף לסוגיה זו מציע במאמרו המוקדש לכך ההיסטוריון הרוסי טרלה. לדבריו נפוליאון נפל קורבן להבנתו השגויה את מהותה וזהותה של רוסיה. חרף התמורות שהתחוללו ברוסיה במאה השנים הקודמות לפלישתו, נתפסה רוסיה בעיני המערב עדיין כממלכת מוסקבה. שם זה דבק לממלכה הרוסית אחר שסיים הצאר הרוסי הראשון איוואן הרביעי (האיום), לאחד סביב הנסיכות הגדולה של מוסקבה את נסיכויות רוסיה לממלכה רוסית מאוחדת במאה ה־16. בטרם הפלישה אמר נפוליאון שאם יכבוש את קייב יתפוס את רוסיה ברגליה, אם יכבוש את סנקט פטרבורג יתפוס את רוסיה בראשה ואם יכבוש את מוסקבה יתפוס את רוסיה בליבה. משפט זה בהחלט מבטא את הבורות שאפיינה את תפיסתה של מהותה וזהותה של האימפריה הרוסית על ידי איש המערב הממוצע מימי נפוליאון, שראה ברוסיה ממלכה ברברית-אקזוטית שמאוכלסת על ידי חצי-אנשים חצי-דובים כשמוסקבה היא עיר קדושה בעבורם, בעלת תפקיד דומה למכה בעיני האסלאם. ברור מעל לכל ספק כי נפוליאון, שהיה מהאישים המשכילים בדורו, לא היה שותף לדעות קדומות מעין אלה אך סבר גם הוא כי סנקט פטרבורג הינה הבירה הפורמאלית של רוסיה ואילו מוסקבה הינה עיר בעלת מעמד מיוחד וסמלי בעיני העם הרוסי. בהסתמך על הבנתו זו סבר נפוליאון כי נפילתה של מוסקבה תכה בתדהמה את העם הרוסי ותשמיט את הקרקע מתחת לרגליהם של הדוגלים בהמשך התנגדות לצרפתים.

[עריכה] נפילת מוסקבה

נפוליאון נכנס למוסקבה השוממת, כאשר כל מחסניה רוקנו מבעוד מועד על ידי המושל רסטופצ'ין. בהסתמכותו על כללי המלחמה הקלאסיים, העריך נפוליאון שלאחר נפילת הבירה (למרות שסנקט פטרבורג הוכרזה כבירתה הרשמית של רוסיה בתחלת המאה ה־18 למוסקבה היה מעמד מיוחד של ה"בירה השנייה") יכיר הצאר אלכסנדר הראשון בתבוסתו ויורה לצבאו להיכנע, אך לא כך היה הדבר. במוסקבה פרצו שרפות ענק שהתפשטו במהרה, בתיה אשר בחלקם הניכר היו עשויים עץ נשרפו כליל והותירו את הצרפתים ללא קורת גג. נפוליאון עצמו כמעט ונשרף באחת השריפות כשהארמון בו שהה עלה בלהבות. נהוג לחשוב שהשרפות היו מעשי ידם של הרוסים.

לאחר תבוסתו שב וציין נפוליאון כי לו היה מקדים בשבועיים לעזוב את מוסקבה היה מסוגל להשמיד את צבאו המשתקם של קוטוזוב ליד טרוטינו. דבר אשר מעבר לכל ספק היה משאיר את רוסיה חסרת ישע מפניו של נפוליאון, כיוון שהיה מתיר אותה ללא הכוח המגן המאוחד הגדול ביותר שלה שהיה מסוגל לעמוד מול נפוליאון. אך האם זה היה גורם לאלכסנדר להיכנע? זאת לא נדע.

[עריכה] הנסיגה

נסיגת נפוליאון ממוסקבה. ציור של אדולף נורת'רן

יושב על גחליה של מוסקבה החרוכה, חסר כל תקווה לכניעת הרוסים וניצב בפני תמרוני הצבא הרוסי המאלצים אותו לעזוב את העיר, התחיל נפוליאון את נסיגתו הארוכה. בקרב מלוירוסלבץ, אילץ קוטוזוב את הצרפתים להשתמש באותה דרך בה התקדמו מזרחה מספר חודשים קודם לכן; כשהוא חוסם את אגפם הדרומי ומונע שימוש בדרכי נסיגה אחרות, השתמש קוטוזוב בהתקפות גרילה תכופות, והיכה ללא הרף בנקודות התורפה של הצרפתים – קוי האספקה הארוכים. חיל הפרשים הרוסי בשיתוף עם קוזקים רכובים, תקף והתיש יחידות צרפתית מבודדות. מציאת אספקה נהייתה למשימה בלתי אפשרית כמעט ורבים מהחיילים הצרפתיים החלו לערוק. החורף הרוסי אשר החל בנובמבר 1812, הערים קשיים נוספים על הצבא הצרפתי כשחיילים וסוסים החלו למות מרעב, כוויות קור ומסעות מפרכים. חציית נהר הברזינה טמנה בחובה מפלה חדשה לצרפתים, כשקוטוזוב החליט לפתוח במתקפה, חלקו של הצבא הצרפתי שלא הספיק לחצות את הנהר הושמד, נפל בשבי וטבע במי הנהר. בשבועות שלאחר קרב ברזינה הלך צבאו הנסוג של נפוליאון והצטמצם וב־14 בדצמבר 1812 גורש מגבולות רוסיה. רק 22,000 מחייליו של נפוליאון שרדו את הפלישה לרוסיה. אבדותיו של הצבא הרוסי בקרבות מלחמה זו השתוו לאלה של הצרפתים, אך האבדות בקרב האוכלוסייה האזרחית היו גבוהות בהרבה – אזרחים רוסים רבים שלרוע מזלם המלחמה הגיעה לביתם - קיפחו את חייהם. במלחמה נהרגו 300,000 צרפתים, 70,000 פולנים, 50,000 איטלקים, 80,000 גרמנים, וכ־450,000 רוסים. נוסף על האבדות בנפש איבד הצבא הצרפתי 200,000 סוסים ויותר מ־1,000 כלים ארטילריים שונים.

[עריכה] הקשר ההיסטורי

לניצחון הרוסי ב־1812 נודעת חשיבות רבה גם מפני שגדע את שאיפותיו של נפוליאון להשיג עליונית כלל אירופית וגם מפני שהיווה נקודת מפנה במלחמות נפוליאון שהובילה בסופו של דבר למפלתו. עבור רוסיה המושג "מלחמה לאומית" יסד מודל לחוסן והזדהות לאומית והשליך רבות על אופיו של הפטריוטיזם הרוסי במאה ה־19. השפעה נוספת של התעוררות לאומית הייתה ביצירת דחף עז לשינויים והתחדשות בקרב העם הרוסי אשר בא לידי ביטויי בשורה של מהפכות אשר הסתיימו בסופו של דבר בנפילת המשטר הצארי ב־1917.

נפוליאון לא הובס סופית ברוסיה. ב־1813 הוא הצליח לגייס צבא המונה 400,000 צרפתים ו-250,000 בעלי ברית כדי להאבק על השליטה בגרמניה. בקרב העמים אשר התחולל בין ה־16 ל־19 באוקטובר 1813 הובס נפוליאון ונסוג לצרפת בה נחל מפלה סופית במהלך המערכה על צרפת אשר ניהל ב־1814. התבוסה ברוסיה שידרה בבירור לכל עמי אירופה כי נפוליאון אינו בלתי מנוצח והייתה לדחף שדחק בתנועת השחרור הלאומית בגרמניה למרוד בשלטונו של נפוליאון.

המפה ששירטט שארל מינארד מציגה את מסלול מסעו של נפוליאון ברוסיה. עובי הקו מייצג את גודל צבאו של נפוליאון במהלך המסע. בתחתית הציור נמצא גרף שמציג את הטמפרטורה בדרך חזרה, במעלות ראומיר.