כניסה להר הבית בהלכה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש לשכתב ערך זה ייתכנו לכך מספר סיבות: ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. |
 |
יש להשלים ערך זה ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה. |
בהלכה, הכניסה להר הבית בכלל, ולחלקים מסוימים שלו בפרט, דורשת מספר הכנות קודמות, ובהתאם להם עשויה להיות כרוכה במצווה או בעבירה, ואף בעונש כרת.
תוכן עניינים |
[עריכה] איסורי הכניסה בימי קדם
איסורי כניסה שונים חלים על מגוון רב של אנשים. לשטח המקודש שבהר הבית, ריבוע שצלעו 500 אמה אסורה הכניסה לטמאים בטומאת זב, זבה, נידה וטומאת לידה. לחיל הייתה הכניסה אסורה אף על גויים, טמאי מתים והגוויות עצמן, ובועלי נידות. מסביב לחיל, היה הסורג, שהיה משובץ בכתובות המזהירות את הגויים שאין לעבוד גבול זה. בין החיל לעזרת הנשים עזרת הנשים אין הבדל, אלא האיסור מדברי חעמים על כניסת טבול יום. טמא שנכנס לעזרת ישראל מתחייב בכרת, ומחוסרי כפרה מותרים לשם רק עם הקרבת קורבנותיהם. לעזרת הכהנים מותרים בכניסה רק הכהנים, ואילו השאר יכולים להיכנס רק כשאר הם נדרשים לכך עם הבאת קורבנותיהם. בין האולם ולמזבח מותרים בכניסה רק הכהנים הכשרים לכעבודה, והלבושים בגדי כהונה כהלכתם. להיכל מותר בכניסה רק כהן שרחץ ידיו ורגליו מהכיור. לקודש הקודשים היה נכנס רק [[כהן גדול] בעת עבודת יום הכיפורים. יוצא דופן לכל הנ"ל הוא בעל מלאכה שיש בו צורך למקדש, שאפילו ישראל טהור יכול להיכנס לקודש הקדשים.
[עריכה] ביאה ריקנית
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
דין ביאה ריקנית, האוסר על כניסה סתמית, ללא צורך הנעוץ בעבודת הקודש למקדש מבואר במשנה תורה, הלכות ביאת מקדש, פרק ב.
[עריכה] מקורות חז"ל
המשנה במסכת כלים [1] מונה את כל המקומות הקדושים עם הגבלותיהם, ושם מובא כי הר הבית מקודש יותר מירושלים מאחר והוא אסור בכניסה לזבים, זבות, נידות ויולדות. על פי מקורות תנאיים ואמוראיים נוספים הר הבית אסור גם בכניסת בעל קרי. אזור החיל, מקודש אף יותר מהר הבית - והוא אסור בכניסה גם לגויים ולטמאי מת.
התוספתא במסכת כלים קמא [2] אומרת: "טמא נכנס להר הבית ולא טמא מת אמרו אלא אפילו מת עצמו... ר' שמעון אומר: החיל ועזרת נשים בבית העולמים הטמאים שנכנסו לשם פטורין." כלומר, הכניסה לשטח ההר מותרת לאחר הטהרות באמצעות טבילה, גם כאשר קיימת טומאת מת (שממנה ניתן להטהר רק באמצעות אפר של פרה אדומה), אך לא למקום המקדש, שם נדרשת טהרה מוחלטת.
הגבלות אלו, שנפסקו להלכה לכל הדעות, מגבילות את רוב ככל הציבור בכניסה לעזרה, כיוון שכיום בהיעדר אפר פרה אדומה, כל ישראל בחזקת טמאי מתים. מצד שני, מקורות אלו מאפשרים את הכניסה להר הבית עצמו על ידי טהרה באמצעות טבילה.
[עריכה] הראשונים
ממסמכים מהגניזה הקהירית ידוע על בית כנסת שהוקם בהר הבית בחלקו המערבי [דרוש מקור]. באגרת שכתב הרמב"ם הוא מתאר כיצד ביקר שם ונכנס למקום שנקרא 'הבית הגדול והקדוש'. יש האומרים כי לא סביר שכוונתו לבית המקדש משום שהוא עצמו פוסק שהכניסה אליו אסורה. מקובל להבין שכוונתו שנכנס להר הבית, ועמד נוכח חורבות 'הבית הגדול והקדוש'. עדות זו של הרמב"ם מגובה גם באגרות אחרות שלו, באחת מהן הוא מספר על עצמו ומשפחתו ש"ארבעתנו הלכנו בבית ה' ברגש"[3].
הרמב"ם קבע שאף על-פי שאין במקום מקדש, קדושת המקום עדיין קיימת מכיוון שהקדשתו בזמן שלמה נועדה גם לעתיד לבוא, ולכן כל ההלכות של מורא מקדש והמגבלות של כניסה למקום בטהרה, חלות גם כיום. דעה זו, שנזכרה אצל הרמב"ם מקובלת על רוב הפוסקים שעסקו בהלכות אלו. הראב"ד חלק עליו בנושא, וטען שהנכנס למקום המקדש כיום אינו חייב כרת, ולכן הלכות אלו אינן רלוונטיות בימים אלו, אולם דעתו של הראב"ד היא דעת יחיד, ושאר הראשונים שעסקו בנושא, כגון התוספות[4], והסמ"ג[5] פסקו בדומה לרמב"ם.
[עריכה] בתקופת היישוב הישן ובימינו
במשך התקופה המוסלמית המאוחרת והתקופה העות'מאנית נאסר על לא-מוסלמים לבקר במקום, דבר שסייע להתגבשות הנוהג אצל היהודים שלא לעלות להר. לאחר שההר נפתח למבקרים שאינם מוסלמים בשנת 1853, עיגנו רבני היישוב הישן נוהג זה בפסיקת הלכה, ויהודים אשר עלו להר נתקלו בהתנגדות עזה, כגון החרם (שלאחר מכן הוסר) שהוכרז כנגד משה מונטפיורי לאחר שעלה להר למרות אזהרותיהם של הרבנים.
לאחר כיבוש הר הבית במלחמת ששת הימים הוציאה הרבנות הראשית פסק הקובע איסור עלייה גורף לכל מתחם הר הבית, הכרוך אף בעונש כרת, בשל העובדה שזיהוי מקום המקדש איננו ודאי. לדעה זו הצטרפו גדולי הרבנים, ואף בימינו תומכים בדעה זו רוב הרבנים [6]. ישנם רבנים שאסרו על הכניסה לבית מחמת החשש שבמצב הנוכחי העולים לא ישמרו על הגבולות המותרים וההגבלות ההלכתיות בזמן העלייה. לדוגמה, הרב מרדכי אליהו הציע בשנות ה-80 לבנות בית כנסת סגור בהר הבית, אך כל עוד אין הוא בנוי הוא מתנגד לעליית יהודים. גם הרב עובדיה יוסף התיר ספציפית לרב הכותל, הרב מאיר יהודה גץ להיכנס בשער וורן למרות שהוא פתוח להר הבית.
עם זאת, ישנם רבנים בקרב הציבור הדתי הלאומי, שבראשם הרב יעקב אריאל הרב דב ליאור והרב נחום אליעזר רבינוביץ וכן גם רבנים שנחשבים מתונים, כגון הרב יובל שרלו, הרב רא"ם הכהן ומספר רבנים חרדים, לדוגמה הרב יוסף אלבויים, שמתירים ואף מעודדים כניסת יהודים למתחם הר הבית, בשטחים שלשיטתם מותרים בכניסה, על פי זיהוי מקום המקדש המקובל. יש לציין את שיטתו של הרב יצחק שילת מרבני ישיבת מעלה אדומים, הלוקח בחשבון את השיטה המחמירה ביותר ומזהה מקום שבוודאות מוחלטת אין איסור כניסה הלכתי אליו ע"פ כללי הטהרה.
חלק המתירים טוענים שיש חשיבות רבה לביקור של יהודים במקום, ובכך ניתן לקיים את מצוות מורא המקדש, שהרי ללא קרבה למקום לא ניתן להיות ירא לו. לעומתם, לדעת האוסרים עצם אי-העלייה נובעת ממורא המקדש. כמו כן, לטענת המעודדים עליה להר, יש בעליה למקום גם ביטוי למצוות "לשכנו תדרשו"[דרוש מקור], וגם קיום מצוות כיבוש ארץ ישראל[7]. הם טוענים גם כי ככל שיגיעו למקום יותר יהודים, הפיקוח והפעלת הסמכות הריבונית של מדינת ישראל במקום תחוזק.
סביב הרבנים המעודדים עלייה להר הבית התאגדו תנועות העוסקות בהפצת רעיונות אלו וקוראות לעליית יהודים בטהרה להר הבית ולתפילה בו. אחד מהמצדדים הגדולים בכך, הוא הרב ישראל אריאל, מקים מכון המקדש.
לפי מספר פוסקים, ביניהם הרב חיים צימרמן, אף על אבני הכותל המערבי חלה קדושת הר הבית גם על חלק מרחבת הכותל המערבי היות שלפי שיטות מסוימות הכותל המערבי הוא כותל העזרה ולא חומת הר הבית. שיטות אלו מצריכות איפוא טבילה לפני כניסה לרחבת הכותל המערבי.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ פרק א, משנה ח
- ^ פרק א, הלכה ז
- ^ הרב יצחק שילת, אגרות הרמב"ם, כרך א' עמ' רכו ועמ' רל.
- ^ יבמות פב, ע"ב, ד"ה "ירושה"
- ^ עשין קסג
- ^ כגון הרב אברהם אלקנה שפירא, הרב עובדיה יוסף, הרב יוסף שלום אלישיב, הרב שלמה אבינר, הרב צבי ישראל טאו ועוד
- ^ ישראל אריאל, בית ה' נלך, מכון המקדש, 2001, עמוד צ"ט
[עריכה] קישורים חיצוניים
- המבוא לספר "פונדמנטליזם יהודי והר הבית" מאת מוטי ענברי, הוצאת מאגנס, 2008
