מורא מקדש
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מצוות מורא מקדש היא מצוות עשה, המצווה ה-254 לפי מניינו של בעל ספר החינוך ומצוות עשה ה-21 לפי ספירתו של הרמב"ם.
המצווה מחייבת את האדם לירא מן המקדש על פי הצווי המופיע בתורה, "ומקדשי תיראו, אני ה'"[1], וממילא להימנע מדפוסי התנהגות ומעשים שיש בהם משום קלות ראש כלפי בית המקדש. חז"ל, בחששם שמא המקדש עצמו יהפך למושא של עבודה זרה, הדגישו: "לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש"[2]. במצווה זו נכללים דברים שאסור לעשותם בהר הבית עצמו, ודברים שאסור לעשותם בכל מקום, מפני שהם מעוררים בנפש או מעידים על פחיתות ביחס הכבוד אל המקדש.
דברים שדינם נוהג בבית המקדש:
- אסור להיכנס להר הבית עם ארנק, או מקל - דברים המרמזים כאילו יש לאדם עוד עיסוקים, בעוד הוא נמצא בבית המקדש.
- אסור להיכנס להר הבית בנעליים, או ברגליים מאובקות.
- אסור לירוק בכל שטח הר הבית[3], ומי שאינו מסוגל להתאפק, נדרש להבליע את הליחה בבגדו.
- אין להיכנס לשטח הר הבית שלא לצורך עבודה במקדש, הקרבת קורבן או תפילה.
- אסור לאדם לשבת בשטח העזרה (החצר הפנימית בהר הבית). יוצא מכלל זה הוא מלך משושלת בית דוד.
- היוצא משטח העזרה אינו רשאי להסב את פניו ולצאת כשאחוריו למקדש; עליו ללכת אחונית או הצידה.
- אין להתנהג בקלות ראש וזלזול מול השער המזרחי של העזרה - שער ניקנור.
- אין להתפנות או לנהוג בקלות ראש מול בית המקדש, ובכל מקום שבית המקדש נראה ממנו.
דברים שנאסרו בכל מקום מפני מורא מקדש:
- נאסר להתפנות או לישון כשפניו לצפון או לדרום. בית המקדש היה בנוי כשאורכו מצפון לדרום, ואסור לעשות דברים בזויים באופן שמזכיר את בית המקדש.
- אין לבנות בית בצורה הדומה לבית המקדש או לאחד מאולמותיו הראשיים. כמו כן, אין לבנות כלים הדומים לכלי בית המקדש, כמו המנורה, השולחן וכדומה.
הלכות מורא מקדש נוהגות גם בימים בהם בית המקדש חרב, מלבד האיסור להתפנות ולנהוג בקלות ראש מול המקדש, במקום ממנו הוא נראה.
שורש המצווה הוא, שהכבוד והיראה כלפי דברים שהאדם מייחס אותם לאלוהים, מביאים אותו בסופו של דבר ליראה וכבוד כלפי האל עצמו.
[עריכה] לקריאה נוספת
- משנה תורה, הלכות בית הבחירה, פרק שביעי.
- ספר החינוך, מצווה רנד.
