יהדות אירלנד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

המוזיאון היהודי בדבלין. לשעבר בית כנסת שנוצר מחיבור של כמה דירות מגורים

היהודים באירלנד היוו תמיד מיעוט קטן, ומעולם לא עלו במספרם על כמה אלפים. ההיסטוריה של יהודי אירלנד הינה קצרה, מכיוון שהגירה משמעותית לאירלנד החלה רק בשנות השמונים של המאה ה-19. האירים מעולם לא הראו אנטישמיות יוצאת דופן בהשוואה ליחס ליהודים במקומות אחרים, אך גם לא היוו חברה מסבירת פנים ליהודים, ולא קלטו את היהודים בהמוניהם.

[עריכה] תחילת הנוכחות היהודית באי

עדויות על חיים יהודיים באירלנד הינן קדומות ביותר, אך מעולם לא הצליחו היהודים לקבל דריסת רגל של ממש באי, כפי שקיבלו במקומות אחרים באירופה. כבר במאה ה-17 נפתח בית כנסת בעיר דבלין, כפי הנראה בעקבות הסרת האיסור על יהודים לגור באיים הבריטיים, שעליו הכריז אוליבר קרומוול, לאחר שמלך אנגליה אדוארד הראשון גירש את היהודים מאנגליה במאה הארבע עשרה.

מספר משפחות יהודיות הגיעו לאי במהלך השנים שחלפו לאחר מכן, אך נוכחות משמעותית של יהודים באי החלה רק בסמוך לשנת 1880 עת החל זרם של יהודים, ניצולי הפוגרומים בליטא להגיע אל האי, במיוחד אל הערים דבלין וקורק.

[עריכה] הפוגרום של לימריק

האירוע האנטישמי החמור ביותר בתולדות אירלנד מכונה "הפוגרום של לימריק". בשנת 1878 החלו משפחות יהודיות להגיע ללימריק. התבססה שם קהילה קטנה, שעסקה בעיקר במסחר קמעונאי. בשנות השמונים של המאה התשע עשרה נפתח בעיר בית כנסת ולאחריו בית קברות יהודי. ביום ראשון של חג הפסחא בשנת 1884 החל גל של מחאות אנטישמיות, כאשר אישה יהודיה הוכתה וביתה ניזוק בידי המון מוסת. בשנת 1892 הוכו שתי משפחות. בשנת 1904 נשא כומר מקומי דרשה בה כינה את היהודים "מלווי ממון בינלאומיים" ודרש את שחרורו של האיכר האירי מעולם של היהודים. הכומר הפציר בנוצרים שלא לסחור עם היהודים. היה זה תחילתו של חרם כלכלי שכונה "הפוגרום של לימריק". במשך שנתיים נמנעה אוכלוסייתה הקתולית של לימריק (להבדיל מהמיעוט הפרוטסטנטי) מלסחור עם היהודים עד שאחרוני היהודים עזבו את העיר.

היהודים הגיעו לעיר קורק הסמוכה במטרה להפליג ממנה לאמריקה, אולם תושבי העיר הראו כלפיהם אהדה מופגנת, הציעו להם להתארח בבתיהם וביקשו מהם להישאר באירלנד ולהשתקע בעירם. גם הכנסיות בקורק הציעו ליהודים הנמלטים מקלט בתחומיהן. רבים מן היהודים נענו להצעה. ג'רלד גולדברג, בנו של אחד היהודים שנמלטו מלימריק והשתקעו בקורק, נבחר ב-1977 לראש עירית קורק.[1]

[עריכה] המאה העשרים

גם בשנות השואה לא הרבו היהודים להגיע לאירלנד. מדיניותה הנייטרלית "העצמאית" של ממשלתו של אמון דה ואלירה, גבלה בפלירט מסוכן עם אנשיו של אדולף היטלר. על אף שהחוקה האירית משנת 1937 הכירה בחופש הפולחן היהודי, לא הפכה אירלנד לארץ מקלט ליהודים שנסו מאירופה.

בשנות הארבעים הגיעה אוכלוסייתה היהודית של אירלנד לשיא של למעלה מחמשת אלפים איש. מאז הידלדלה האוכלוסייה והלכה, עד שהגיעה בתחילת המאה ה-21 לכ-2,000 איש, מהם כשלוש מאות בצפון אירלנד ובמיוחד בבלפסט.

במהלך מלחמת העולם השנייה הפציצו מפציצים גרמנים את דבלין ופגעו ברובע terenure בו התגוררו מספר רב של יהודים ובבית הכנסת היהודי. לאחר ההפצצה התנצלו הגרמנים בפני אירלנד באומרם שהייתה להם טעות בניווט, ההתנצלות באה מאחר ואירלנד הייתה מדינה ניטראלית במהלך המלחמה

בדבלין קיים ופועל מוזיאון יהודי אף כי האוכלוסייה היהודית בעיר הידלדלה מאד.

[עריכה] יהודים אירים מפורסמים

היהודי האירי המפורסם ביותר אינו אדם שחי במציאות כי אם בספרות, ליאופולד בלום. בלום הוא גיבורה של יצירת המופת של ג'יימס ג'ויס "יוליסס", המתארת יום אחד בחייו של בלום, המשוטט בדבלין ב-16 ביוני 1904. עיריית דבלין הציבה שלט ליד "ביתו" של בלום ברח' קלאנברסיל 3 בדבלין.

היהודי האירי המפורסם ביותר, אשר חי במציאות, הוא כפי הנראה נשיא מדינת ישראל חיים הרצוג בנו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג.

היהדות אינה מהווה מכשול לקריירה פוליטית באירלנד, ומספר מחברי הדאיל (הפרלמנט האירי) הינם יהודים. מרווין טיילור, יהודי, שימש כשר העבודה וכשר לשוויון ורפורמה משפטית במספר ממשלות באירלנד בסוף המאה העשרים. בשנות התשעים של המאה העשרים כיהן שופט יהודי בבית המשפט העליון באירלנד. רוברט בריסקו, ובנו בן בריסקו, יהודים, שימשו כראש העיר דבלין בשנות החמישים ובשנות השמונים של המאה העשרים. בן בריסקו אף שימש כחבר הדאיל. אף לעיר קורק היה בעבר ראש עיר יהודי.