ועידת הוותיקן השנייה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ועידת הוותיקן השנייה המכונה גם מועצת הוותיקן השנייה הייתה ועידה אקומנית של הכנסייה הקתולית שכונסה בהוראת האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה בשנת 1962 ונחתמה תחת האפיפיור פאולוס השישי בשנת 1965.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
במהלך שנות החמישים, התאולוגיה הקתולית ולימודי הקודש התחילו להתרחק מהסכולסטיקה החדשה ומהפירוש המילולי של כתבי הקודש שהיו תגובת הכנסייה למודרניזציה מועידת הוותיקן הראשונה ועד למאה העשרים. התאולוגיה הליברלית של אנשי כנסייה כמו איב קונז'ר, קארל רונר וג'ון קורנטי מארי שניסו לשלב את התאולוגיה הכנסייתית יחד עם ההתייחסות המודרנית לאדם, כמו גם ניסיונות של אחרים כמו יוזף רצינגר והנרי דה לובק ששאפו לראות בפירוש מדויק יותר של כתבי הקודש הנוצרים כבסיס לשינויים.
במקביל לתהליכים אלו נאלצו הכמרים להתמודד עם השינויים הניכרים בכל תחומי החיים. שינויים אלו הביאו את מקצת הבישופים לרצות בשינויים במבנה הכנסייה ובתאולוגיה שלה על מנת להתמודד איתם. הקבוצה המאורגנת ביותר של בישופים אלו הייתה מה שכונתה קבוצת בישופי הריין שהורכבה מבישופים דנים וגרמניים. החלטות ועידת הוותיקן הראשונה החזיקו מעמד רק מאה שנה בטרם התמוטטו בפתאומיות אחרי מלחמת פרוסיה-צרפת. כתוצאה מכך רק הנושאים של שלטון האפיפיורות נדונו ואילו הנושאים של הטקסים והדוגמה נשארו ללא טיפול.
האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה קרא לכינוס הוועידה פחות משלושה חודשים לאחר התמנותו לתפקיד בבחירות של שנת 1959. יוחנן הגדיר את מטרת הכינוס כנועד לאפשר לכנסייה להתייחס לנעשה מחוצה לה ולאפשר לאחרים לראות את הנעשה בתוך הכנסייה. בנוסף להזמנות לאנשי הכנסייה הקתולית, הוזמנו גם כנסיות אחרות לשמש כמשקיפים בוועידה ואכן הן הכנסייה הפרוטנסטטית והן הכנסייה האורתודוקסית נענו להזמנה. ההזמנה נענתה על ידי הכנסייה הרוסית-אורתודוקסית רק לאחר שממשלת ברית המועצות וידאה כי הכינוס איננו פוליטי.
[עריכה] הדיונים
ההכנות לכינוס שנמשכו במשך שנתיים נערכו על ידי עשר ועדות משנה וועדה מרכזת. ועדות אלו, שכללו את מרבית חברי הקוריה הרומית, הכינו 73 חוקים וצווים שאמורים היו לעלות לדיון בוועידה. הצפייה הייתה כי לוועדות אלו יהיה המשך במהלך הוועידה ותפקידן יהיה להכין את הטיוטות שיטופלו לאחר מכן. בפועל, תוצרי הוועדות לא התקבלו במושב הראשון ובמקומן נוצרו טיוטות חדשות.
עבודת הוועידה נמשכה ארבע שנים 1962 - 1965 שבמהלכן היו 4 מושבים. בזמן שלא היו מושבים, התכנסו ועדות-המשנה על מנת לסכם את עבודת הבישופים עבור המושב הבא. הדיונים התנהלו בלטינית, תוך שמירה על סודיות (על מנת לאפשר לכולם להתבטא) ונערכו בבזיליקת פטרוס הקדוש בקריית הוותיקן. הנאומים הוגבלו לעשר דקות. מעשית, מרבית הדיונים התנהלו בוועדות (שלא התנהלו בהכרח בלטינית) או בכינוסים לא פורמליים מחוץ למסגרת הוועידה עצמה.
בסך הכול השתתפו בדיונים 2,908 אנשים. מספר זה כולל את כל הבישופים של הכנסייה כמו גם אחראים על תחומים שונים בכנסייה. 2,540 נכחו במושב הפתיחה, מה שהפך אותו למושב הכנסייתי הגדול ביותר בהיסטוריה. במושבים האחרים נע מספר המשתתפים בין 2,100 ל-2,300. בנוסף מספר משתנה של מומחים השתתף בוועדת התאולוגיה, שהייתה לה ההשפעה הרבה ביותר בהמשך. 17 כנסיות אורתודוקסיות ופרוטסטנטיות שלחו נציגים.
[עריכה] המושב הראשון (סתיו 1962)
האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה פתח את הוועידה ב־11 באוקטובר 1962 בדיון פומבי שכלל את הבישופים ו־86 נציגים של מדינות וארגונים בינלאומיים. לאחר המיסה, נאם האפיפיור בפני הבישופים, נאום שכונה Gaudet Mater Ecclesia (בלטינית: כנסיית האם שמחה). בנאום הוא דחה את המחשבות על "נביאי חורבן המנבאים תמיד אסון" ואובדן לעולם ולכנסייה הקתולית. האפיפיור הדגיש כי מטרת הוועידה היא מעמדה של הכנסייה כרועה רוחני, ולא עיסוק בדוקטרינה. הכנסייה צריכה להימנע מחזרה או ניסוח מחדש של הדוקטרינות והדוגמות, במקום זאת עליה ללמד את המסר של ישו, בהתאמה לעולם המודרני. הוא קרא למשתתפים לנטות לצד החמלה ולא לצד החומרה במסמכי הוועידה.
בדיון העבודה הראשון שנמשך זמן קצר, הצביעו הבישופים כי עבודת הוועדות המכינות של הוועידה ולא ההצעה של בישופי הריין יהיו הבסיס לדיונים. הבעיה הייתה כי נושאים מסוימים נדונו אך ורק על ידי בישופי הריין, דבר שהביא לשינוי בדגשים של הוועידה מבלי שמרבית הנציגים היו מודעים לעובדה זו.
הנושאים שנידונו במושב זה כללו את הפולחן, את התקשורת ההמונית, את הכנסייה המזרחית (היוונית-אורתודוקסית) וטבעה של ההתגלות. ההצעה בנושא ההתגלות נדחתה על ידי רוב הבישופים, האפיפיור התערב והחזירה לשכתוב.
לאחר הנעילה ב־8 בדצמבר החלה עבודת ההכנה למושב הבא שתוכנן ל־1963. הכנות אלו נקטעו בעקבות מותו של האפיפיור יוחנן ב־3 ביוני 1963. יורשו, האפיפיור פאולוס השישי שנבחר ב־21 ביוני, הודיע מיד עם היבחרו כי הוועידה תמשיך בפעילותה.
[עריכה] המושב השני (סתיו 1963)
בחודשים שקדמו למושב זה טיפל האפיפיור פאולוס במספר בעיות ארגוניות ופרוצדוראליות שהתגלו במושב הקודם. השינויים כללו הזמנה של עמאים (הדיוטות, קתולים שאינם חלק מהממסד הכנסייתי) ושל כאלה שאינם קתולים כמשקיפים נוספים, הורדת מספר הוועדות ל־17 (פעולה שהפכה אותן לכלליות יותר) ויותר מאוחר גם ביטול החשאיות של הכינוס.
האפיפיור פתח את המושב בנאום ב־29 בספטמבר, הנאום הדגיש את הטקסיות של הוועידה והציב ארבעה יעדים:
- הגדרה מדויקת יותר של ייעוד הכנסייה וסמכויות הבישופים.
- חידוש הכנסייה.
- שמירה על אחדות בעולם הנוצרי, כולל בקשת מחילה על תרומתם של אנשי הכנסייה הקתולית לפילוג בין הכנסיות.
- התחלת דיאלוג עם העולם המודרני.
במהלך המושב אישרו הבישופים את ההחלטה על הפולחן (Sacrosanctum Concilium) ואת הצו על נושא התקשורת הקהילתית (Inter Mirifica). העבודה נמשכה בוועדות על הכנסייה, הבישופות והיחסים בין הקתוליות לדתות אחרות. ב־8 בנובמבר, הקרדינל יוזף פרינג מתח ביקורת חריפה על "המשרד הקדוש" (מה שהיה ידוע בעבר בשם "אינקוויזיציה") והקרדינל אלפרדו אוטביאני, מזכיר המשרד, הגן עליו באריכות ובלהט, ואירוע זה נחשב לדרמטי ביותר במהלך הוועידה כולה. המושב הסתיים ב־8 בדצמבר.
[עריכה] המושב השלישי (סתיו 1964)
בתקופה שבין המושב הקודם למושב זה, שופרו טיוטות ההחלטה של הוועדות על פי ההצעות של המשתתפים בוועידה. חלק מהנושאים שעלו לדיון פושטו לכדי הכרזות, כדי שניתן יהיה לאשרן, ומונו ועדות אחר-ועידה לטפל ביישומן. שמונה נשים דתיות ושבע נשים חילוניות הוזמנו לצפות בדיונים, לצד מספר עמאים נוספים.
המושב החל ב־14 בספטמבר 1964 ונדונו בו מספר רב של נושאים. בין השאר התקבלה החלטות (שאושרו על ידי האפיפיור) לגבי הקשר הבין כנסייתי (Unitatis Redintegratio), לגבי הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, (Orientalium Ecclesiarum) ולגבי מבנה הכנסייה (Lumen Gentium).
ההחלטה שהתקבלה לגבי הנישואים הקתוליים טיפלה בתחום נרחב של הכללים המשפטיים והטקסיים של הנישואים. הבישופים ששלחו את הצעת ההחלטה בנושא זה ביקשו הכרעה מהירה אולם האפיפיור לא טיפל בכך במהלך הוועידה. במקום זאת האפיפיור פאולוס הפנה את הבישופים שביקשו לטפל בנושא אמצעי מניעה לוועדה של כמרים ומומחי משפט שהוא מינה.
ההחלטות לגבי חיי והתנהגות הכמרים ופעילות מיסיונרית נדחו והוחזרו לשכתוב בוועדות. העבודה נמשכה בשאר הוועדות, במיוחד באלו שקשורות לעולם המודרני ולחופש הדת. ההצעה לגבי חופש הדת נכשלה בהצבעה אולם האפיפיור החליט כי תשמש כטיוטה ראשונה עבור המושב הבא.
המושב ננעל על ידי האפיפיור שהכריז על השינויים בטקס המרת הלחם והיין לגופו של ישו, ועל הכרזת מריה הקדושה באופן רשמי כאם הכנסייה, כפי שהיה נהוג להורות ממילא גם קודם לכן.
[עריכה] המושב הרביעי (סתיו 1965)
11 החלטות לא התקבלו עד סיום המושב השלישי והוועדות המשיכו בעבודתן עד לסיום הוועידה. ההחלטה בנושא הכנסייה והעולם המודרני שופצה על ידי הוועדה המתאימה שנעזרה במשפטנים.
המושב הרביעי נפתח על ידי האפיפיור ב־14 בספטמבר 1965 בהכרזה על הקמת מועצה מצומצמת קבועה של בישופים (סינוד). מועצה קבועה זו נועדה לקדם את שיתוף הפעולה של הבישופים עם האפיפיור לאחר סיום הוועידה.
הדיון הראשון במושב התמקד בנושא חופש הדת שהיה הנושא השנוי ביותר במחלוקת, ההחלטה (Dignitatis Humanæ) התקבלה לאחר מאבק עד לרגע האחרון ברוב של 1,997 תומכים מול 224 מתנגדים (רוב שהועצם עד למועד החתימה הרשמית על ההחלטה). המשך המושב התמקד בשלוש החלטות שהתקבלו, הרחבה ושכתוב של ההחלטה (Gaudium et Spes) בנושא תפקידה המשתנה של הכנסייה בעולם המודרני, ההחלטה (Ad Gentes) בנושא המיסיונריות וההחלטה (Presbyterorum Ordinis) בנושא סמכויות וחיי הכמרים.
המושב גם אימץ סופית החלטות בנושאים שנידונו במושבים קודמים, כמו סמכויות הבישופים (Christus Dominus), החיים במסדרים הדתיים של הכנסייה (Perfectæ Caritatis), הכשרת הכמרים (Optatam Totius) והיחס קהילת המאמינים (Apostolicam Actuositatem).
האירוע המרכזי בסיום הוועידה היה המפגש בין האפיפיור לבין פטריארך קונסטנטינופול, ראש הכנסייה האורתודוקסית שבו הייתה הבעת חרטה הדדית על הפעולות שהביאו לפילוג הכנסייה הנוצרית בין הנצרות המערבית למזרחית, ההצהרה שפורסמה ידועה כהצהרה המשותפת הקתולית-אורתודוקסית של 1965.
ב־8 בדצמבר ננעלה הוועידה באופן רשמי, כאשר הבישופים הכריזו על קבלתם וציותם להחלטותיה. על מנת להמשיך בעבודת הוועידה, האפיפיור:
- יסד (עוד לפני סיום הוועידה) ועדה לתקשורת קהילתית במטרה לסייע לבישופים בהופעתם בתקשורת
- הגדיר שנת יובל מה־1 בינואר עד ל־26 במאי 1966 על מנת לעודד את כל הקתולים ללמוד, לקבל וליישם את השינויים שביצעה הוועידה.
- שינה את השם והנהלים של המשרד הקדוש (שבעבר נודע כאינקוויזיציה) וכעת נודע כ"הקונגרגציה של דוקטרינת האמונה".
- הקים ועדות בהשתתפות הבישופים ומשרדיהם, מסדרים דתיים, מיסיונים, בתי ספר דתיים ומשפטנים.
- הפך את המשרדים לקידום אחדות הנצרות, לדתות לא נוצריות וללא מאמינים לקבועים.
[עריכה] החלטות
[עריכה] הכנסייה
אחד המסמכים המשפיעים ביותר של הוועידה היה הדוגמה של הכנסייה, ה־Lumen Gentium (אור העולם).
בפרק הראשון של המסמך, תחת הכותרת "המיסטריה של הכנסייה" מופיע המשפט: "היסוד של כנסיית הנוצרי הוא האמונה שהכנסייה היא אחת, קדושה, קתולית ושליחה של המושיע.... הכנסייה הזאת הקיימת ומאורגנת בעולם הנוכחי, מתקיימת ככנסייה הקתולית, מנוהלת על ידי הממשיך של פטרוס [קרי, האפיפיור] ועל ידי הבישופים בשיתוף פעולה איתו" (סעיף 8). מיד לאחר מכן מופיע: "אף על פי כן, הרבה רכיבים של קדושה ואמת נמצאים מחוץ לתחום זה".
בפרק השני, תחת הכותרת "עם הבחירה", הוועידה מלמדת כי רצון אלוהים שומר על האנשים לא כפרטים אלא כקבוצה. זאת הסיבה לכך שאלוהים בחר בעם ישראל להיות לעמו וכרת עימו ברית, ברית ששימשה כהכנה וכתבנית לברית אשר אושרה מחדש על ידי ישו שיצר עם אלוהים חדש, שאמור להיות יחיד, והיא אינה קשורה לבשר אלא קשורה לרוח שנקראת הכנסייה של המושיע (סעיף 9). כל המין האנושי נחשב כשייך לכנסייה. לא כולם משולבים בכנסייה אולם "הכנסייה יודעת כי היא מקושרת בדרכים רבות לאלו שמכבדים את ישו אולם אינם מקבלים את האמונה הקתולית בשלמותה או לא שומרים על אחדות או קשר עם ממשיכי פטרוס" (סעיף 15) ואף עם "אלו שאינם מקבלים את הברית החדשה" (כולל היהודים והמוסלמים שמוזכרים במפורש) (סעיף 16). הרעיון של פתיחות ל"כופרים" הפרוטסטנטים היה המקור לבעיות החמורות ביותר עם הקבוצות האולטרה קתוליות, בגלל התייחסותם לפרוטסטנטים כאויב בגלל פעולותיהם כנגד הכנסייה במאה ה־16.
הפרק השלישי, "ההיררכיה של הכנסייה", עוסק בקווים המנחים של הסמכויות המהותיות של הבישופים והאפיפיור.
הפרקים הבאים עוסקים במשפטים, בקריאה לקדושה, באנשי הכנסייה, בצליינות של הכנסייה ובמריה הקדושה. הפרק בנושא הקריאה לקדושה משמעותי כי הוא קובע כי קדושה איננה רק לכמרים ולאנשי הכנסייה אלא כל המאמינים נקראים לה. כמובן, שזאת הייתה המדיניות הרשמית מאז ומעולם, אולם רבים חשו שרעיון זה התערפל בתודעת הציבור הרחב.
הפרק על מריה היה שנוי במחלוקת. התוכנית המקורית קראה למסמך נפרד לנושא, במטרה לשמור על כלליות המסמך, קרי קבלתו על ידי הפרוטסטנטים שדוחים את פולחן מריה. אף על פי כן, הוועידה החליטה, בתמיכת האפיפיור, כי מקומה של מריה בכנסייה ולכן הפרק עליה הופיע במסמך.
[עריכה] הפולחן
אחד הנושאים הראשונים שנידונו בוועידה ואחת ההשפעות המיידיות שלה בחיי הקתולים הייתה הרפורמה בפולחן. הרעיון המרכזי היה (כפי שהוא מופיע בחוק של "הפולחן הקדוש"):
- "הכנסייה האם מעונינת כי כל המאמינים יוכלו להגיע לכוונה מלאה, השתתפות פעילה בפולחן היא דרישת יסוד של הפולחן. השתתפות כזאת של המאמינים כזרע נבחר, כממלכת כוהנים, כגוי קדוש וכעם סגלה (האיגרת הראשונה של פטרוס פרק 2, פסוק 9) היא זכות וחובה כתוצאה מקבלתם את הנצרות" (Sacrosanctum Concilium, סעיף 14).
הוועידה התקדמה כאן הרבה יותר לכיוון של השתתפות פעילה בהשוואה לזו שהתירו אפיפיורים קודמים. המשתתפים יצרו קווים מנחים לרפורמה בפולחן, שכללו שימוש מוגבל מאוד בשפות המקומיות במקום בלטינית. כפי שהמשתתפים החליטו, שינויים מקומיים או לאומיים יכולים להשתלב בזהירות בפולחן. בין שאר השינויים, ביצוע טקס ההמרה של לחם הקודש והיין לגופו ודמו של ישו (טרנסובסטנטיאציה) כשפניו של הכומר כלפי הקהל בניגוד לעבר שהכומר בצע את הטקס שגבו לקהל שידע כי ה"נס" התרחש רק כשנער המזבח צלצל בפעמון. שינוי זה חייב לעתים הקמת מזבח נוסף בקדמת האפסיס בחלק מהכנסיות.
המימוש בפועל של ההנחיות הופקד בידי הוועדות הכנסייתיות שתחת סמכותו של האפיפיור ובאזורים שהורשו לכך גם על ידי ועדות אזוריות או לאומיות.
[עריכה] כתבי הקודש וההתגלות
הוועידה ראתה לנכון לרענן את המיקום המרכזי של כתבי הקודש בתאולוגיה ובחיי הכנסייה וזאת בהתבסס על עבודות של אפיפיורים קודמים ביצירת גישה מודרנית לכתבי הקודש. הגישה החדשה לפירוש אושרה על ידי הבישופים. הוחלט כי הכנסייה תמשיך לספק גרסאות של כתבי הקודש בשפות האם של המאמינים וכן כי כמרים ומשפטנים ימשיכו לראות בלימודם משימה עיקרית בחייהם. ההצהרה תומכת בחשיבות של כפי שאומצה על ידי ליאו השלוש עשרה בהצהרה Providentissimus Deus ובכתבי הקדושים, המומחים והאפיפיורים במהלך ההיסטוריה, אולם גם את הפירוש המותאם היסטורית של פיוס ה־12 בהצהרה Divino Afflante Spiritu ב־1943.
[עריכה] הבישופים
סמכויות הבישופים היו מיועדות לשכתוב, במיוחד סמכויותיהם הקולקטיביות כמי שנחשבים לממשיכי שליחי ישו בנושא לימוד הנצרות וניהול הכנסייה. על פי ראיית הכנסייה, קולקטיב זה איננו יכול להתקיים ללא ראש המשמש כממשיכו של פטרוס. כתוצאה מכך, למרות רעיונות שהועלו, הכנסייה לא העמידה שני גופים בראשה – האפיפיור ואספת הבישופים. עניין זה מוסבר ב־Lumen Gentium (בתרגום חופשי): "אין שום הבדל בין האפיפיור והבישופים, אלא בין האפיפיור לכשעצמו והבישופים לכשעצמם לבין האפיפיור והבישופים ביחד".
בארצות רבות הבישופים קיימו התכנסויות קבועות לדיונים בנושאים משותפים. הוועידה נתנה הכרה רשמית לדיונים אלו, אולם הם נשארו בלתי מחייבים אלא אם כן אושרו על ידי רוב של שני שלישים ואושררו על ידי הוותיקן.
[עריכה] היחס לדתות לא־נוצריות
הוועידה אישרה יום לפני סיום המושב השלישי ב-20 בנובמבר 1964 את המסמך "הצהרה בדבר יחס הכנסייה לדתות הלא־נוצריות" שבו:
- מבוא שבו נאמר כי הכנסייה הקתולית מתייחסת בכבוד לאמונות אחרות שאינן נוצריות במהותן כי בכל זאת יש בהן קרן אור של אמת.
- סעיף 2 המצהיר כי ההינדואיזם, הבודהיזם ו"דתות אחרות" גם הן דתות המחפשות את האמת האלוהית, וכי הכנסייה הקתולית אינה דוחה את האמיתי והקדוש באמונות אלה וקוראת לקתולים לנהל דו־שיח עם מאמיני דתות אלו.
- סעיף 3 העוסק במוסלמים, מדגיש גישות משותפות לנוצרים ולמוסלמים כמו תפילה לאל אחד והודאה בנבואת ישו, וקורא להבנה בין מאמיני שתי הדתות תוך התעלמות ממעשי האיבה בעבר.
- סעיף 4 העוסק ביהודים (ראו להלן).
- סעיף 5 מוקדש לאחוות האדם וקורא לנוצרים להימנע מאפליה כלפי בני אדם אחרים בגלל גזע, צבע עור, מעמד או דת.
כותרת ההצהרה היא אומנם יחס הכנסייה לדתות לא־נוצריות, אבל ההצהרה אינה מתייחסת ליהדות או לאיסלאם אלא רק ליהודים ולמוסלמים.
[עריכה] היחס ליהודים
כהכנה לקראת כינוס הוועידה הטיל האפיפיור על הקרדינל הישועי הגרמני אוגוסטין באה את ניסוח המסמך בנוגע ליהודים. הקרדינל שעמד בראש ה"משרד לקידום האחדות הנוצרית" בוותיקן הכין בעזרת קבוצת עבודה ממשרדו מסמך שהסיר מהעם היהודי את אשמת צליבת ישו והודה כי לאנטישמיות הדתית חלק לא מבוטל באסונות שבאו על העם היהודי. המסמך הסתמך גם על החלטות ועידה אקומנית קודמת, ועידת טרנטו מהמאה ה-16.
המסמך שהיה שנוי במחלוקת נוסח בסופו של דבר שש פעמים והוא נכלל (בנוסחו הרביעי) כסעיף רביעי ב"הצהרה בדבר יחס הכנסייה לדתות הלא־נוצריות", שהתקבלה לקראת סיום המושב השלישי. עקב הסתייגויות נוסח המסמך היהודי פעמיים נוספות וב-28 באוקטובר 1965 נערכה ישיבה פומבית בה הקריא האפיפיור פאולוס השישי את ההצהרה שבה היה כלול המסמך היהודי ובהצבעה תמכו בהצהרה 2221 צירים ו-88 התנגדו.
המסמך היהודי קרוי Nostra Ætate (מילולית "בזמננו" על שם מילות הפתיחה) והוא דוחה את הרעיון כי כל היהודים בזמנו של ישו וכן כל היהודים כיום אחראים למותו של ישו יותר מאשר הנוצרים, ולכן הוא קורא להימנע משנאה, רדיפות וגילויי אנטישמיות כלפי יהודים. מתוך ההחלטה (תורגם על ידי הנזיר יוחנן אליחי) [1]:
- "למרות שרשויות היהודים ואלה שהלכו בעקבותיהן דחקו להביא למותו של ישוע, אין להאשים ללא הבחנה את כל היהודים של אותו זמן או את היהודים כיום, בפשעים שבוצעו במהלך ייסורי המשיח. נכון הדבר שהכנסייה היא עמו החדש של האלוהים. אף על פי כן, לא ניתן לדבר על היהודים כדחויים או מקוללים, כאילו הדבר נובע מכתבי הקודש. לכן, על הכול להיזהר שמא בשעת הוראה או הטפה של דבר האלוהים יורו משהו שאיננו תואם את האמת של מסר הבשורה או את רוחו של ישוע המשיח."
[עריכה] העולם הקתולי לאחר הוועידה
חלק מהמאמינים הקתוליים האדוקים ראו בוועידת הוותיקן השנייה אירוע שבו הכנסייה נטשה את נקודת הראייה ההיסטורית של כתבי הקודש ועברה מגישה של אמונה לגישה שכלתנית ומיסדה את הגישה של "ארבעת הדברים האחרונים" (מוות, משפט, גן עדן וגיהנום). הם אינם רואים בכך תחייה של הכנסייה כי אם להיפך, הידרדרות בשליחות והפיכת קתולים רבים ללא-מאמינים. הם רואים בדוֹגמות מסוימות (למשל, דחיית היותו של ישו חלק מהאל והאמונה בעלייתו של ישו השמיימה כאירוע היסטורי) שינוי במיקוד של הכנסייה מהשגת גן העדן עבור המאמינים לשיפור חייהם בעולם הזה.
מקצת הקתולים הקיצוניים רואים את החלטות הוועידה כסטייה מהאמונה וכמינות, וזאת בשל העובדה כי האפיפיור פאולוס השישי שיתף פעולה עם זרמים שנחשבו לכופרים ופלגנים, כמו הכנסייה היוונית אורתודוקסית והפרוטסטנטים, אשר לטענתם של הקיצוניים אינם נוצרים אמיתיים בשל העובדה כי הם נפרדו מהכנסייה הקתולית הממשיכה את הכנסייה שנוסדה על ידי ישו. בשל כך, קבוצות קטנות של קתולים קיצוניים פרשו מחסות הוותיקן והכריזו על פאולוס השישי ועל יורשיו כעל אנטי-אפיפיורים.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אביתר מרינברג, "מועצת הוותיקן השנייה", זמנים 101, חורף 2008.
| שבע הוועידות הראשונות | כנס השליחים | ועידת ניקיאה | ועידת סירמיום * | ועידת קונסטנטינופוליס הראשונה | ועידת אפסוס | ועידת אפסוס השנייה * | ועידת כלקדון | ועידת קונסטנטינופוליס השנייה | ועידת קונסטנטינופוליס השלישית וועידת קוויניסקסט | ועידת האיקונוקלסטים * | ועידת ניקיאה השנייה |
| ועידות קתוליות | ועידת קונסטנטינופוליס הרביעית (קתולית) | ועידת סוטרי * | ועידת לטראנו הראשונה | ועידת לטראנו השנייה | ועידת לטראנו השלישית | ועידת לטראנו הרביעית | ועידת ליון הראשונה | ועידת ליון השנייה | ועידת ויין | ועידת פיזה * | ועידת קונסטנץ | ועידת סיינה * | ועידת בזל | ועידת לטראנו החמישית | ועידת טרנטו | ועידת הוותיקן הראשונה | ועידת הוותיקן השנייה |
| ועידות אורתודוקסיות | ועידת קונסטנטינופוליס הרביעית (אורתודוקסית) | ועידת קונסטנטינופוליס החמישית | כנס ירושלים |
|
* ועידות שהחלטותיהן בוטלו |
|
