הסכם מינכן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הסכם מינכן - הסכם בינלאומי שנחתם ב-29 בספטמבר 1938 בעניין סיפוחו לגרמניה של חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה. על ההסכם חתמו:
במרוצת הזמן הפך הביטוי "מדיניות מינכן" לכינוי למדיניות פיוס כלפי רודן תוקפן.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי
בחודש מרץ 1938, גרמניה, שהייתה תחת שלטון המפלגה הנאצית בראשות אדולף היטלר, סיפחה את אוסטריה במהלך שנקרא "אנשלוס" (סיפוח). נראה היה כי חבל הסודטים, חלק מצ'כוסלובקיה שהיה בעל אוכלוסייה ניכרת ממוצא אתני גרמני, יהיה דרישתו הטריטוריאלית הבאה של היטלר. גם לצרפת, וגם לברית המועצות היו בריתות עם צ'כוסלובקיה, אך שתיהן לא היו מוכנות למלחמה. אף אחד מן הכוחות במערב אירופה לא רצה במלחמה, כאשר צרפת הייתה מוכנה לפעול נגד גרמניה רק עם תמיכה בריטית שלא הגיעה. ההערכה המודיעינית הגזימה ביכולתו הצבאית של היטלר באותו הזמן, ובעוד שלצרפת ולאנגליה היו כוחות עדיפים, הן הרגישו שהן בנחיתות, וניסו להתחמש במהירות על מנת להשתוות לגרמנים. היטלר, מהצד השני, היה בדיוק בעמדה הפוכה. הוא העריך את העמדה הגרמנית הערכת יתר, וקיווה בליבו למלחמה עם המערב שבה ינצח. בניטו מוסוליני, לעומתו, דחף לקיומה של ועידה, מכיוון שצבאו לא היה מוכן להשתתף במשבר אירופי כללי, והיה מודאג הן מכוחן של מעצמות המערב והן מכוחה של גרמניה. המנהיגות הצבאית הגרמנית ידעה את מאזן הכוחות האמיתי, וניסתה לעשות כל שבכוחה כדי להימנע ממלחמה. כיום יודעים שמפקדים בכירים בוורמאכט זממו להורות על מאסרו של היטלר אם יורה לכוחות לנוע לעבר צ'כוסלובקיה.
[עריכה] מדיניות של פיוס
בריטניה וצרפת נקטו זה שנים מדיניות של פיוס כלפי היטלר. הן התעלמו מהפרות גסות של חוזה ורסאי, מהחימוש המאסיבי מחדש כחלק מהפרת הסכמות אלו, ומפעולות צבאיות כגון הכניסה לחבל הריין וסיפוחה של אוסטריה.
ישנן מספר סיבות לכך שמעצמות אלו נקטו במדיניות זו, המנוגדת לחלוטין לאינטרס שלהן, למרות שהיה בכוחן לעצור את היטלר בשנות השלושים המוקדמות, כאשר עדיין לא צבר את כוחו:
- זכרונות ממלחמת העולם הראשונה - בריטניה וצרפת נרתעו ממלחמה בגין הטראומה הפסיכולוגית שנבעה ממספר ההרוגים הגדול בקרבות מלחמת העולם הראשונה. לדוגמה, מספר מרכזים עירוניים בבריטניה איבדו 40% מתושביהם הצעירים, משפחות רבות נותרו ללא ילדים וללא קרובים צעירים.
- הפגמים בחוזה ורסאי - חוזה ורסאי הטיל מגבלות חמורות על גרמניה, ונראה כבלתי הוגן כלפיה. רבים טענו שהחימוש מחדש של גרמניה, הכיבוש מחדש של חבל הריין וחבל הסאאר היו דוגמאות לכך שגרמניה מקבלת בחזרה את המגיע לה בצדק. הם גם טענו שמכיוון שחוזה ורסאי הכיר בעקרון ההגדרה העצמית של העמים, וכך נוצרו אומות כצ'כוסלובקיה וכפולין, יש להכיר בזכות האוסטרים ואנשי חבל הסודטים להצטרף לרייך הגרמני אליו הם שייכים מבחינה אתנית. גורמים אלו טענו שאל לה לבריטניה לצאת למלחמה על בסיס חשדות בלבד בכוונותיו של היטלר, שעד שנת 1938 לא העלה דרישה לטריטוריה שאינה מיושבת על ידי גרמנים. במצב זה הייתה יוצאת בריטניה למלחמה כשהיא מפולגת.
- האיום הקומוניסטי - פוליטיקאים שמרנים חששו יותר מן האיום הסובייטי מאשר מהאיום הנאצי. בשלב זה נראה להם כי סטלין מהווה את האיום הגדול יותר בין שני המשטרים הטוטליטריים. מדיניותה הבדלנית של ארצות הברית בשלב זה הקשתה עליהם עוד יותר. הם חששו להשאר לבד במערכה מול הקומוניזם.
- כשלון להכיר ברשע שבנאציזם - רובה של אירופה המזרחית והמרכזית באותה התקופה היה תחת שלטונם של דיקטטורים, ובשלב ראשוני רק בעלי עין חדה יכלו להבחין כי היטלר שונה מדיקטטורים אלו. אפילו וינסטון צ'רצ'יל, אשר היה בין הראשונים להתריע על האיום הצבאי הגרמני, היה איטי בהבחנה ברשע הטמון בנאציזם עצמו. נראה כי מלחמה שמטרתה להצדיק החלפת המשטר הנאצי במשטר צבאי אחר, לא יכולה להיות מוצדקת. במקרה הטוב ישתלטו על גרמניה הגנרלים. במקרה הגרוע (מבחינת אנשי הפיוס) ישתלטו עליה אנשי השמאל, אשר יכרתו ברית עם ברית המועצות.
- החשש מהפצצות אסטרטגיות - ב1932 הכריז ראש ממשלת בריטניה, סטנלי בולדווין, כי אין כוח בעולם היכול לעצור מפציצים משאלו יצאו לדרכם. המפציץ האסטרטגי נראה באותו הזמן כנשק על היכול להכריע מלחמה, כמוהו כטילים הבלתי קונבנציונלים של ימינו.
[עריכה] מהלך הוועידה
אל מול דרישותיו של היטלר, שהלכו ונעשו בעלות אופי תוקפני, הגיב ראש הממשלה הבריטי נוויל צ'מברליין בתערובת של הססנות ופייסנות. משנתן היטלר אולטימטום לפיו על הצ'כים למסור לידיו את חבל הסודטים עד ליום 28 בספטמבר 1938, הגיב צ'מברליין בנאום לאומה שבו טען כי אל להם לאנגלים לצאת למלחמה בשל "מריבות בארץ רחוקה בין אנשים שאין אנו יודעים עליהם כלום". ברוח זו שלח היטלר לצ'מברליין מכתב נוסף ובו הציע כינוסה של ועידה, לדיון במשבר שהעלו דרישותיו. בוועידה ישתתפו נציגי ארבע מעצמות - ראשי ממשלת בריטניה וצרפת, הדוצ'ה האיטלקי מוסוליני, והפיהרר הגרמני, היטלר.
בינתיים המשיכו הצדדים להיערך למלחמה, להזיז את כוחותיהם אל קווי הגבול, ולגייס את צבאותיהם. בלונדון נחפרו מקלטים, ובפריז היו תחנות הרכבת מלאות באנשים המנסים לצאת מן העיר. האווירה הייתה כשל ערב מלחמה.
הוועידה עצמה החלה ב-29 בספטמבר בשעת הצהריים. מהלכה היה פשוט למדי. היא כללה הסכמה פורמלית לתת להיטלר את כל אשר יבקש, כהסכמה, כביכול להצעתו של "המתווך הנייטרלי" מוסוליני, אשר נוסחה במשרד החוץ הגרמני. היטלר סירב אף לדון בשאלות כגון מתן פיצויים לצ'כוסלובקיה על הרכוש שנגזל ממנה, או מתן אפשרות לצ'כים אתניים שיצאו מן החבל לקחת עמם את רכושם. היטלר סירב לאפשר אף הימצאותו של נציג צ'כי בוועידה עצמה, אך הוסכם כי נציג כזה יוכל לחכות "בחדר הסמוך". עם סיום הוועידה נלקחה מפה לנציגים צ'כים אלו, ועליה סומנו החלקים שעל צ'כיה למסור מיד לידי היטלר. זה היה תפקידו של העם הצ'כי בוועידת מינכן, אשר קבעה את גורלו.
בשעות הקטנות של ליל ה-29-30 בספטמבר, חתמו הצדדים על הסכמי מינכן. לאחר החתימה התעקש צ'מברליין להמשיך ולדון עם היטלר בעניינים הנוגעים לשלום העולם, והחתים אותו על פיסת נייר בה נאמר כי בריטניה וגרמניה מתחייבות שלא לצאת לעולם למלחמה זו כנגד רעותה.
[עריכה] שובו של צ'מברליין ללונדון והתוצאות המיידיות של הוועידה
צ'מברליין שב ללונדון במטוס, ונשא נאום בפני קהל נלהב בשדה התעופה. כשהוא אוחז במטריה שחורה (שהפכה לסמל לכניעה המבישה), הכריז את הכרזתו הידועה לשימצה כי הוא הביא לעולם "שלום בזמננו", ונופף בפיסת הנייר שעליה חתם היטלר. ההסכם זכה לשבחים נלהבים הן בבריטניה והן בעולם. בין המשבחים היו האפיפיור פיוס האחד עשר, ראש ממשלת אירלנד אמון דה ולירה, ונשיא ארצות הברית פרנקלין דלנו רוזוולט. צ'מברליין זכה לשיאים של פופולריות מבית, והתקבל כמנצח אצל המלך ג'ורג' השישי.
סטלין היה מרוצה פחות מתוצאות הוועידה, אשר הותירה אותו חשוף במזרח כנגד גרמניה בעלת התיאבון הטריטוריאלי, ולה ברית חדשה עם מעצמות המערב. כן נראה כי אי הזמנתו לוועידה משמעותה אי הכרה בכוחה של ברית המועצות כמעצמה עולמית. נראה כי ועידה זו הייתה בין הגורמים להחלטתו לכרות את הסכם ריבנטרופ מולוטוב כשנה לאחר מכן.
העם הצ'כוסלובקי היה הקורבן הראשי להסדר המביש. הוא נאלץ למסור את חבל הסודטים, בו היו ביצורי הגבול העיקריים, ונותר חשוף לפלישה גרמנית (שלא איחרה לבוא). בחודש מרץ 1939 כבש היטלר את מה שנותר מצ'כוסלובקיה הקרועה והמשוסעת, סיפח (כ"פרוטקטורט") את בוהמיה ומורביה, המהוות כיום את צ'כיה. הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה היה שם קוד לכיבוש גרמני אכזרי, בו בוצעו בין הגרועים שבפשעי הנאצים, לרבות השמדת הכפר לידיצה על תושביו, בנקמה על רצח "הפרוטקטור" ריינהרד היידריך. את סלובקיה הותיר היטלר כמדינה עצמאית למחצה, שבראשה ממשלת בובות. על אף שלא הייתה תגובה צבאית לאירוע זה, ברור היה כי פניו של היטלר למלחמה, וזה היה סופה של מדיניות "השלום בזמננו".
בנוסף לגרמניה הנאצית גם הונגריה ופולין זכו להרחבה טריטוריאלית כתוצאה מפירוק צ'כוסלובקיה. הונגריה ספחה כשליש מסלובקיה, מקומות בהם חיו הונגרים רבים ופולין ספחה מחוז שלזי שחלק מאוכלוסייתו הייתה פולנית.
[עריכה] תפקידו של נוויל צ'מברליין לאחר מינכן
נוויל צ'מברליין נותר ראש ממשלת בריטניה לתקופה ארוכה גם לאחר שהתברר כי הערכתו את היטלר הייתה שגויה, וכי מדיניות הפייסנות שלו גרמה לנזק בלתי ניתן לתיקון. משהעלה היטלר דרישות טריטוריאליות לגבי המסדרון הפולני והעיר החופשית דנציג שהייתה קשורה באיחוד מכס עם פולין, נתן צ'מברליין ערבות לשלמותה הטריטוריאלית של פולין, ומשזו הופרה בפלישה גרמנית, נתן להיטלר אולטימטום להסיג כוחותיו, ומשזה לא נענה לאולטימטום, הכריז על פרוץ המלחמה, היא מלחמת העולם השנייה. הוא נותר בתפקידו עוד חודשים מספר, עד מאי 1940, אך לא אדם כצ'מברליין יכול להנהיג את העם הבריטי במבחנים שהוועידה לו המלחמה, והוא הוחלף על ידי וינסטון צ'רצ'יל.
משנפטר צ'מברליין, חודשים מספר לאחר מכן, נשא צ'רצ'יל נאום בפרלמנט, ובו הספיד את צ'מברליין באלו המילים:
- "נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל על ידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה הייתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם - אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי."
