האנס ורנר הנצה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
האנס ורנר הנצה (בגרמנית: Hans Werner Henze; נולד ב-1 ביולי 1926 בוסטפליה, גרמניה) הוא מלחין שנודע בהשקפותיו השמאלניות. הוא היגר מגרמניה לאיטליה בשנת 1953 בגלל אי-הסובלנות כלפי דעותיו הפוליטיות וההומוסקסואליות. הוא מתגורר בכפר מרינו בחבל לאציו באיטליה.
הנצה, מרקסיסט מושבע וחבר המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, כתב יצירות המפארות את הו צ'י מין וצ'ה גווארה. הליבריתן של הרקוויאם לצ'ה גווארה, שהוכתר בשם "רפסודת מדוזה" (Das Floss der Medusa), היה בין אנשים אחדים שנעצרו בעת ביצוע הבכורה בהמבורג בשנת 1968, בגלל הנפת דגל אדום על הבימה. הנצה עשה שנה בהוראה בקובה, אם כי בהמשך השתנה יחסו לקסטרו.
תוכן עניינים |
[עריכה] ילדות ונעורים
הנצה היה הבכור בששת ילדיו של מורה, וכבר בגיל צעיר גילה עניין באמנות והמוזיקה. תחומי עניין אלה, יחד עם השקפותיו הפוליטיות, יצרו חיכוכים בינו לבין אביו השמרני. הוא החל ללמוד בבית הספר למוזיקה בבראונשווייג בשנת 1942 אך נאלץ להפסיק את לימודיו כשגויס לצבא בשנת 1944, בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה. כעבור זמן קצר נפל בשבי והוחזק במחנה שבויים בריטי עד סוף המלחמה. בשנת 1945 היה למלווה בתיאטרון העירוני של בילפלד ובשנת 1946 חזר ללימודי המוזיקה אצל וולפגנג פורטנר בהיידלברג.
בשנותיו הראשונות כמלחין עבד בשיטת שנים-עשר הטונים, למשל בסימפוניה הראשונה שלו ובקונצ'רטו לכינור משנת 1947. בשנת 1948 התמנה לעוזר מוזיקלי בתיאטרון הגרמני בקונסטנץ, שם נוצרה האופרה הראשונה שלו, "תיאטרון הפלא" (על פי סרוואנטס).
בשנת 1950 התמנה למנצח הבאלט בתיאטרון בויסבאדן, שם חיבר שתי אופרות לרדיו, את הקונצ'רטו הראשון שלו לפסנתר ואת יצירתו הבימתית הראשונה הראויה לשמה, אופרה בהשפעת ג'אז בשם "שדרת הבדידות", עיבוד מודרני לסיפור "מאנון לסקו" המסורתי. הוא לקח גם חלק בבית ספר הקיץ המפורסם למוזיקה חדשה בדרמשטאדט, אמצעי חשוב לקידום טכניקות אוונגארד.
[עריכה] המעבר לאיטליה
בשנת 1953 עזב את גרמניה, מאוכזב מן ההומופוביה ומהאקלים הפוליטי בכלל בגרמניה, ועבר לאיטליה, שם נשאר למשך רוב חייו מאז ואילך.
תחילה נתקל באכזבה נוספת לנוכח חילוקי הדיעות, שליוו את בכורות האופרה "המלך הירש" על פי טקסט מאת קארלו גוצי, והבאלט "מאראטונה", עם ליברית מאת לוקינו ויסקונטי. אבל אז החל בשיתוף םפעולה ממושך ופורה עם המשוררת אינגבורג באכמן. בעבודה משותפת עמה כליבריתנית חיבר את האופרות "נסיך הומבורג" (1958), המבוסס על טקסט של היינריך פון קלייסט ו"הלורד הצעיר" (1964) בעקבות וילהלם האוף, וכן "סרנדות ואריות" (1957) ו"פנטזיה כוראלית" (1964).
משנת 1962 עד 1967 לימד הנצה בכיתות אמן במוצרטיאום בזלצבורג, ובשנת 1967 התמנה לפרופסור אורח בקולג' דרטמות בניו המפשייר, ארצות הברית. אחת מהצלחותיו הגדולות ביותר הייתה הצגת הבכורה של Die Bassariden בפסטיבל זלצבורג.
בתקופה הבאה חיזק מאוד את מעורבותו הפוליטית, שהשפיעה גם על יצירתו המוזיקלית. לדוגמה, ביצוע הבכורה של האורטוריה שלו, "רפסודת מדוזה" בהמבורג נכשלה, כששותפיו לביצוע במערב גרמניה סירבו להופיע תחת דיוקן של צ'ה גווארה ודגל מהפכני, שכותב הליברית שלו הציב על הבימה. להשקפותיו הפוליטיות הייתה השפעה רבה גם על הסימפוניה השישית שלו (1969), הקונצ'רטו השני לכינור (1971) ויצירה לקול דיבור ותזמורת קאמרית, El Cimarron, המבוססת על ספר מאת הסופר הקובני מיגל בארנט, המספר על עבדים שחורים נמלטים בתקופה הקולוניאלית של קובה.
ביקורתו הפוליטית הגיעה לשיא בשנת 1976 בביצוע הבכורה של האופרה שלו, "אנו באים אל הנהר".
[עריכה] מלחין מייסד
בשנת 1976 ייסד הנצה את ה-Cantiere Internazionale d´Arte במונטפולצ'אנו לקידום מוזיקה חדשה ושם עלתה אופרת הילדים שלו, "פוליצ'ינו" בביצוע בכורה בשנת 1980. בין 1980 ל-1991 הנחה כיתת קומפוזיציה בבית הספר למוזיקה בקלן. בשנת 1981 ייסד את סדנאות מירצאל במחוז שטייר באוסטריה, אותו מחוז, שבו ייסד בשנת 1984 פסטיבל מוזיקה לנוער. לבסוף, בשנת 1986 ייסד את הביאנלה של מינכן, "פסטיבל בינלאומי לתיאטרון מוזיקה חדשה", שהנצה היה מנהלו האמנותי.
האופרות של הנצה עצמו חזרו להיות קונבנציונליות יותר, לדוגמה ,החתול האנגלי" מ-1983 ו"הים הבוגדני" Das verratene Meer מ-1990, המבוססת על הרומן "גוגו נו אייקו" מאת הסופר היפני יוקיו מישימה.
יצירותיו המאוחרות יותר, אם כי אפשר לטעון שהן שנויות פחות במחלוקת, התמידו בקו הפוליטי והחברתי שלו. הרקוויאם שלו (1990) הורכב מתשעה קונצ'רטי רוחניים לפסנתר, חצוצרה ותזמורת קאמרית, ונכתב לזכר המוזיקאי מייקל ויינר, שמת בגיל צעיר. בסימפוניה התשיעית למקהלה מעורבת ותזמורת (1997), הכוללת קטעים מן הרומן "הצלב השביעי" מאת אנה זגהרס, באה לביטוי השלמה עם הימים האפלים ביותר בעברה של גרמניה, שהנצה עצמו חי אותם כילד וכמתבגר. הצלחתו האחרונה עד כה היא הבכורה, בשנת 2003, לאופרה L'Upupa und der Triumph der Sohnesliebe בפסטיבל זלצבורג, המבוססת על אגדה סורית.
בשנת 1995 קיבל הנצה את פרס המוזיקה הווסטפלי, הנושא את שמו מאז 2001. ב-7 בנובמבר 2004 קיבל דוקטור לשם כבוד ל"מדע המוזיקה" מן הקונסרבטוריון ובית הספר לתיאטרון של מינכן.
[עריכה] סגנונו
המוזיקה של הנצה ממזגת נאו-קלסיציזם, ג'אז, שיטת שנים-עשר הטונים, סריאליזם ומידה מסוימת של רוק או מוזיקה פופולרית. הוא היה תלמידו של המלחין הגרמני וולפגנג פורטנר והקונצ'רטו לכינור שלו משנת 1947 הוא אות ליכולתו להצטיין בכתיבה בשיטת שנים עשר הטונים. בהמשך הקריירה שלו יצא נגד אטונאליות והאופרה שלו, Bouvelard Solitude כוללת יסודות של ג'אז ומוזיקה פריזאית פופולרית. אחרי שעבר לאיטליה בשנת 1963, ניכר בכתיבתו אופי נפוליטני מובהק, במרקמים מלאים ועשירים באופרה König Hirsch ועוד יותר במוזיקה השופעת, שכתב בשביל הבאלט "אונדין" של הכוריאוגרף האנגלי פרדריק אשטון, שהושלם ב-1957. הרבה מן התנופה לכתיבת המוזיקה שלו לבאלט קיבל הנצה מעבודתו הקודמת כיועץ באלט בתיאטרון של ויסבאדן. "אונדין" קלאסי לכאורה, אבל מכיל גם ג'אז ואף כי השפעותיהם של מנדלסון וובר ניכרת בבירור ביצירה זו, הרבה ממנה מזכיר את סטרווינסקי, לא רק כמלחין נאו-קלאסי אלא גם כמחבר פולחן האביב. לעומת זאת, מרקמי הקנטטה "קאמרמוזיק" הרבה יותר קשים ובוטים ואחר כך חזר הנצה לאטונאליות ב"אנטיפונה". עוד אחר כך חזרו סגנונות אחרים, שהוזכרו לעיל, ותפסו מקום של חשיבות במוזיקה שלו. לשיקולים פוליטיים יש, במקרים רבים, תפקיד חשוב בעיצוב סגנונו של הנצה בתקופות שונות בקריירה שלו.
[עריכה] ראו גם
רשימת יצירותיו בוויקיפדיה האנגלית
