אמנות יפנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פסלו של אמידה בודהה מברונזה (1252 לספירה)

יצירות אמנות נוצרו ביפן מראשית ההתיישבות בה (כעשרת אלפים שנה לפנה"ס) ועד לימינו. במשך הדורות התפתחה אמנות יפנית בעלת מאפיינים ייחודיים. ההיסטוריה היפנית שזורה בפרקי זמן קצרים שבמהלכם חדרו אל הארץ השפעות תרבותיות זרות לרוב, וביניהם תקופות ארוכות של ניתוק וחוסר קשר עם העולם החיצוני.

עם הזמן למדו היפנים לחקות ולהטמיע את היסודות הזרים שחלחלו אל ארצם ואלו השתלבו בתרבות האסתטית של יפן. האמנות היפנית המורכבת המוקדמת ביותר נוצרה במאה ה-7 וה-8 והיא ספוגה בהשפעות בודהיסטיות. במאה ה-9, עת צימצמו היפנים את הזיקה לסין והחלו לפתח תרבות עצמאית, גדלה חשיבותן של האמנויות החילוניות, אם כי גם האמנות הדתית לא נזנחה עד המאה ה-15. לאחר מלחמת אונין (1467-1477) נכנסה יפן לתקופת תוהו ובוהו פוליטי, חברתי וכלכלי שנמשך כמעט מאה שנים. במדינה, כפי שהתעצבה תחת הנהגתם של שוגוני הטוקוגאווה, היה לדת המאורגנת תפקיד פחות בהרבה בחיי העם, והאמנויות ששרדו היו בעיקר חילוניות.

ציור הוא הביטוי האמנותי המועדף ביפן, ועוסקים בו החובבן והמקצוען גם יחד. עד לתקופה המודרנית כתבו היפנים עם מכחול ולא עם עט. המודעות לטכניקות המכחול הביאה עמה רגישות רבה לדקויות הציור. עם עליית התרבות הפופולרית בתקופת אדו, נעשו הדפסי עץ הקרויים "אוקיו-אה" לאמנות חשובה. הטכניקה בתחום זה השתפרה בהדרגה. ההדפסים הצבעוניים שימשו למטרות מגוונות:מחדשות יומיות ועד לספרי לימוד ופורנוגרפיה. פיסול היה פופולרי הרבה פחות ביפן. הוא קושר עם נושאים דתיים, וככל שירדה קרנו של הבודהיזם התמעטה חשיבותה של צורת ביטוי אמנותית זו. הקרמיקה היפנית היא מהטובות ביותר בעולם, והיצירות הראשונות של תרבות היפנית. באדריכלות מבטאים היפנים העדפה לחומרים טבעיים ולחיבור בין החלל החיצוני והפנימי.

האמנות היפנית מאופיינת בשינויים חדים. כבר בקרמיקה של התקופות הפרהיסטוריות ניתן לראות כיצד לאחר תקופה של שפע ופאר הגיע תור האמנות הממושמעת והמעודנת. דוגמה נוספת ניתן להביא משני מבנים מהמאה ה-16, שרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב: ארמון קטסורה הוא דוגמה מובהקת לפשטות. נעשה בו שימוש בחומרים טבעיים לא מהוקצעים, וניכרת בו חיבה ליופי שנוצר ביד המקרה; ואילו המאוזוליאום ניקו טוגשו הוא מבנה סימטרי, וגילופים מכסים כל פיסה בו. האמנות היפנית זכתה להערכה לא רק בשל פשטותה, אלא גם בשל השפע הצבעוני שלה והשפיעה רבות על הציור המערבי במאה ה-19 ועל האדריכלות במערב במאה ה-20.

[עריכה] אמנות ג'ומון

המתיישבים הראשונים ביפן, אנשי הג'ומון (11,000-300 לפנה"ס), נקראו כך על שם סימונים בצורת חבל שקישטו את כלי החמר שלהם. הם היו ציידים-לקטים נוודים שהפכו למתיישבים חקלאים ועסקו בעיבוד האדמה. בעריהם מנתה האוכלוסייה מאות עד אלפי נפשות. הם הקימו בתים פשוטים מעץ ומקש. אלו נבנו בתוך חפירות רדודות באדמה על מנת לקלוט את חמימות הקרקע. הם יצרו כלי איחסון מקושטים מחרס, פסלונים מחמר שנקראו דוגו, ואבני חן מבדולח.

[עריכה] אמנות יאיויי

כלי מתקופת ג'ומון התיכונה (2000-3000 לפנה"ס)

גל המתיישבים הורכב מאנשי היאיויי, הקרויים על שם מחוז בטוקיו, שם נמצאו שרידים ראשונים של היישובים שלהם. אנשים אלה, שהגיעו ליפן בערך ב-350 לפנה"ס, הביאו איתם ידע בגידול אורז, בייצור כלי נשק מברונזה, פעמונים מברונזה (דוטאקו) וקרמיקה המיוצרת בעזרת תנור - קילן.

[עריכה] אמנות קופון: הניוואה

השלב השלישי בפרהיסטוריה היפנית, תקופת הקופון, או הטומולוס (250-552 לספירה), היא תרבות היאיויי. בתקופה זו התמזגו השבטים השונים לאומה אחת. ממצאים טיפוסיים מהתקופה הם מראות מברונזה, סמלים של בריתות פוליטיות, ופסלים מחמר הקרויים הניוואה, שהוצבו מחוץ לקברים.

[עריכה] אמנות אסוקה ונארה

בודהה יושב (המאה השביעית)

בתקופת האסוקה והנארה, הקרויה כך משום שמקום הממשל היפני היה בעמק אסוקה משנת 552 ועד 710, ובנארה עד 784 חדרה לראשונה תרבות אסיאתית חדירה של ממש.

התפשטות הבודהיזם ליפן הולידה קשרים בין קוריאה, סין ויפן. היפנים גילו היבטים של התרבות הסינית שהם יכולים לאמץ לתועלתם: כתב, תיעוד ההיסטוריה; שיטות שלטון, ביורוקרטיה יעילה, ומה שחשוב יותר לאמנויות – טכנולוגיה מתקדמת, שיטות בנייה חדישות, דרכים מתקדמות ליציקת ברונזה וטכניקות ציור חדשות.

בודהיסטווה (המאה השביעית)

במאות השביעית והשמינית נסובו הקשרים בין יפן ליבשת האסיאתית סביב הבודהיזם. לא כל החוקרים מסכימים לגבי השמות שיש לתת לתקופות השונות בין 552, התאריך הרשמי של הגעת הבודהיזם ליפן, ו-784, אז הבירה היפנית הועברה לנארה. החלוקות המקובלות ביותר הם לתקופת סויקו, 552-645, האקוהו, 645-710; וטמפיו, 710-784.

המבנים הבודהיסיטים הראשונים עדיים קיימים ביפן, ומבני העץ העתיקים ביותר במזרח הרחוק נמצאים בהוריו-ג'י מדרום מערב לנארה. 41 מבנים אלו נבנו בתחילת המאה ה-7 כמקדשו הפרטי של נסיך הכתר שוטוקו. החשובים ביותר ביניהם הם אולם התפילה העיקרי, או הקונדו (אולם הזהב), והגוז'ו-נו-טו (פגודה בת חמש קומות), הבנויים במרכז שטח פתוח המוקף באולם מקורה. הקונדו, בסגנון אולמות הפולחן הסיניים, הוא מבנה בן שני קומות הבנוי עץ, ומקורה באירימואיה, גג רעפים קרמיים.

פגודה בנארה

בתוך הקונדו, על במה מלבנית גדולה, נמצאים כמה מהפסלים החשובים ביותר מהתקופה. המרכזי הוא שילוש הטרקה (623), הבודהה יחד עם שני בודהיסטוות (קדושים בודהיסטים), פסל שניצוק בברונזה על ידי הפסל טורי בושי (שפעל בתחילת המאה ה-7), והוקדש לנסיך שוטוקו שמת באותה תקופה. בארבע פינות הבמה נמצאים המלכים המגנים של ארבעת הרוחות, שגולפו בעץ בערך ב-650. בהוריו-ג'י נמצא גם מקדש הטמאמושי, העתק עץ של קונדו, שמוצב על בסיס עץ גבוה המעוטר בציורים שהוכנו בטכניקה של פיגמנטים מינרליים המעורבבים בלכה.

בניית המקדשים במאה ה-8 התמקדה במקדש טודאי-ג'י בנארה. טודאי-ג'י נבנה כמקדש הראשי במערכת ענפה של מקדשים במחוזות. הוא מהווה את הקומפלקס השאפתני ביותר מהשנים המקודמות של פולחן הבודהה ביפן. הבודהה בגודל 16.2 מטר שמוצב באולם המרכזי (הדייבוטסודאן), הוא בודהה רושאנה, הדמות המייצגת את מהות הבודהה, כפי שהטודאי-ג'י ייצג את מרכז הבודהיזם האימפריאלי היפני ואת התפשטותו ביפן. רק שרידים ספורים שרדו מהפסל המקורי, והאולם הנוכחי והבודהה המרכזי המוצב בו הם שחזורים מתקופת אדו.

סביב הדייבוטסודאן, על צלע הגבעה, מקובצים מספר אולמות מדרגה שנייה: ההוקדו (אולם סוטרת הלוטוס), והדמות העיקרית שלו, הפוקוקנג'קו קנון (הבודהיסטווה הפופולרית ביותר), עשויה מלקה יבשה (בד שהוטבל בלקה וקיבל את צורתו על מסגרת מעץ); הקיידנין (אולם ההקדשה) ובו פסלי חמר מרהיבים של ארבעת המלכים המגינים; ובית המחסן, הקרוי שוסוין. מבנה אחרון זה הוא בעל חשיבות רבה כאוצר אמנותי-היסטורי, משום שבו מאוחסנים הכלים ששימשו בטקס ההקדשה של המקדש ב-752 ובטקס פתיחת העיניים של דמות הרושונה, וכן מסמכים ממשלתיים וחפצים רבים אחרים בבעלות המשפחה האימפריאלית.

[עריכה] הייאן

בשנת 794 הועברה בירת יפן רשמית לקיוטו. העיר עתידה הייתה לשמש כבירה עד לשנת 1868. המושג "תקופת הייאן" מתייחס לשנים 794 עד 1185, עד לסוף מלחמת האזרחים. תקופה זו מחולקת חלוקה נוספת לתקופת הייאן המוקדמת ולתקופת הייאן המאוחרת, או לתקופת פוגיווארה. השנה המפרידה ביניהן היא 894, השנה שבה הופסקו באופן רשמי המשלחות האימפריאליות היפניות לסין. משפחת פוגיווארה הייתה אז החשובה ביותר במדינה, ובניה שלטו כעוצרים עבור הקיסר, ולמעשה היו דיקטטורים אזרחיים.

[עריכה] אמנות הייאן מוקדמת

בתחילת תקופת הייאן נסע הנזיר קוקאי (הידוע יותר בכינוי שקיבל לאחר מותו, קובו דאיישי (774-835)), לסין על מנת ללמוד את השינגון, סוג של וג'ריאנה בודהיזם, שאותו הביא ליפן ב-806. פולחן השינגון מאופיין במנדלות – תרשימים של העולם הרוחני שעיצוב המקדשים הושפע מהם. האדריכלות הבודהיסטית היפנית אף אימצה את הסטופה, בצורתה הסינית – פגודה.

המקדשים שנבנו עבור כת חדשה זו נבנו בהרים, במרחק רב מהחצר המלכותית ומהעם שבערים. הטופוגרפיה יוצאת הדופן של אזורים אלה הכריחה את האדריכלים היפנים לחדש בתחום בניית המקדשים. גגות מקליפת עץ הברוש החליפו את הגגות מאריחים קרמיים, קרשי עץ החליפו את רצפת האדמה, ונוסף אזור פולחן נפרד לעם הפשוט, בקדמת המקדש המרכזי.

מקדש בויודין (1305)

המקדש שמשקף בצורה הטובה ביותר את רוח מקדשי ההייאן שינגון הראשונים הוא המורו-ג'י (תחילת המאה ה-9), שנמצא עמוק בחורשת עצי ברוש על הר דרום מזרחית לנארה. דמות עשויה עץ של השאקה, הבודהה ה"היסטורי", שנמצאת באחד מבנייני מורו-ג'י, היא דוגמה טובה לפיסול מתקופה זו. גופו הכבד של השאקה מכוסה בבדים עשירים המגולפים בסגנון "הומפה-שיקי" (גלי), והבעת הפנים שלו אצילית ומרוחקת.

[עריכה] אמנות פוג'יאוורה

בתקופה הפוג'יאוורה, נעשה פופולרי בודהיזם הארץ הטהורה, שהציע גאולה קלה שתביא עמה האמונה באמידה (הבודהה של גן העדן המערבי). אולמות אמידה, המחברים בין החול והקודש, מכילים כמה דמויות של הבודהה בתוך מבנה הדומה לארמונות האצולה.

ההו-או-דו (אולם הפניקס, הושלם ב-1053) של הביודין, מקדש באוג'י שמדרום מזרח לקיוטו, הוא דוגמה לאולמות אמידה בתקופת הפוג'יווארה. הוא מורכב ממבנה מלבני ושלושה מסדרונות, ונמצא בקצה אגם מלאכותי. בפנים מוצבת דמות זהב יחידה של אמידה (מ-1053) על במה מוגבהת. פסל האמידה נעשה על ידי ג'וחו, שהשתמש בפרופורציות חדשות ובשיטה חדשה (יוסגי): חלקי עץ רבים המורכבים יחד מצידם הפנימי. על קירות האולם מופיעים גילופים של השמימיים, ישויות שליוו את אמידה ברדתו מגן העדן המערבי לאסוף את נשמות המאמינים ברגע המוות ולהעביר אותם על פרחי לוטוס אל גן העדן. ציורי רייגו (ירידתו של האמידה בודהה) על דלתות העץ של ההו-או-דו הם דוגמה מוקדמת של ימאטו-אה, ציור בסגנון יפני, ומצוירים בהם גם כמה מהנופים שסביב קיוטו.

במאה האחרונה של תקופת הייאן. מגילת-היד המאוזנת המעוטרת, האמקי, זכתה למשנה חשיבות. "סיפור הגנג'י" המאוייר (בערך 1130) הוא את אחד מנקודות השיא בציור היפני. הרומן נכתב בערך בשנת 1000 על ידי מוראסאקי שיקיבו, משרתת של הקיסרית אקיקו, והוא עוסק בחייו ובאהבותיו של הנסיך גנג'י ועל חצר הייאן לאחר מותו. האמנים של גירסת האמקי עשו שימוש בציורים מוסכמים על מנת לבטא באופן ויזואלי את התוכן הרגשי של כל סצנה. במחצית השנייה של המאה ה-12, סגנון שונה ותוסס יותר לאיור סיפורים נעשה פופולרי. הבאן דאינאגון אקוטובה (סוף המאה ה-12, אוסף סאקאי טאדאהירו), מגילה שעוסקת בתככי החצר, מדגישה את הדמויות על ידי משיכות מכחול מהירות וצבעים דקים אך עזים.

[עריכה] אמנות קמאקורה

ב-1180 החלה מלחמה בין שתי משפחות לוחמים, הטיירה והמינאמוטו; בתום חמש שנים ניצחו המינאמוטו במלחמה ומושב הממשל עבר ללקאמאקורה, כפר לחוף הים, שם נשאר עד ל-1333. עם מעבר הכוח מהאצולה למעמד הלוחמים, הייתה האמנות צריכה לספק קהל רחב. על קהל זה נמנו החיילים, הכמרים הבודהיסטים שרצו להעביר את תוכני הדת להמונים שאינם יודעים קרוא וכתוב, וכן השמרנים – האצולה והכמורה שהתנגדה למעבר הכח למעמד הלוחמים ולירידת כוחו של החצר.

[עריכה] פיסול

אסכולת הקיי של הפיסול, בייחוד האונקיי, יצרה סגנון חדש וריאליסטי יותר. שתי דמויות המגינים של ניו (1203), בשער הדרומי הגדול של טודאי-ג'י בנארה מייצגות את הסגנון הסופריאליסטי של האונקיי. הדמויות, שגודלן כ-8 מטר, פוסלו מאבנים רבות במשך שלושה חודשים. לשם כך עבדו אמנים רבים תחת פיקוחו של פסל מומחה. פסלי העץ של האונקיי (1208, קופוקוג'י, נארה) של שני חכמים הודים, מוצ'אקו וסשין, המייסדים האגדיים של כת ההוסו, הם מבין היצירות הריאליסטיות המרשימות של התקופה.

[עריכה] קליגרפיה וציור

הקגון אנגי אמאקי, ההיסטוריה המאויירת של ייסוד כת הקגון, היא דוגמה בולטת למגמה הפופולרית בציור הקאמאקורה. כת הקגון, אחת מהחשובות ביותר בתקופת נארה, איבדה את כוחה עם עליית הכתות המתחרות. לאחר מלחמת גנפיי (1180-1185), נתן הכומר מיו-אי ממקדש קוזנג'י מחסה לנשים שהתאלמנו במלחמה. נשותיהם של הסמוראי ואף נשות אצולה למדו בתקופה זו, אם בכלל, כתב שייצג הברות, ולא יכלו לקרוא טקסטים בסימניות סיניות. לפיכך שילב הקגון אנגי אמאקי שילב טקסט בעל הברות קלות לקריאה עם איורים שבהם הדיאלוג בין הדמויות מופיע ליד דמויות הדוברים, טכניקה הדומה לקומיקס המודרני. העלילה של האמקי, חייהם של שני הכמרים הקוריאנים שייסדו את כת הקגון, מהירה ומעניינת, גדושה במעשיות פלאיות, למשל מסע לארמונו של מלך האוקיינוס, וכוללת גם סיפור אהבה.
יצירה שמרנית יותר היא הגרסה המאויירת ליומנה של מוראסאקי שיקיבו. גרסה|גות אמקי של הרומן הזה עדיין יוצרו, אך האצולה חידשה ואיירה את היומן כדי שישתקף בו הפאר של תקופת כתיבתו. אחד מהאיורים היפים ביותר מראה כיצד מוראסאקי שיקיבו מוחזקת כאסירה בחדרה על ידי שני חצרנים צעירים, בעוד שבחוץ אור הירח מנצנץ על גדותיו של נחל קטן בגן האימפריאלי.

[עריכה] אמנות מורומאצ'י

בתקופת מורומאצ'י (1338-1573), שנקראת גם תקופת אשיקאגה, ידעה התרבות היפנית שינוי של ממש. משפחת אשיקגה השתלטה על מעמד השוגון, והעבירה את הבירה חזרה לקיוטו, לרובע מורומאצ'י בה. עם חזרתה של הממשלה לבירה, הגיעה לקיצה המגמה הפופולריות של תקופת הקאמאקורה, והתרבות הפכה לאריסטוקרטית ואליטיסטית יותר. זן בודהיזם, כת שעל פי המסורת נוסדה בסין במאה ה-6, הובאה ליפן בפעם השנייה והשתרשה בה.

[עריכה] ציור

בזכות משלחות הסחר לסין שאורגנו בידי מקדשי הזן הובאו ליפן ציורים סיניים כמו גם יצירות אמנות אחרות. לאלו הייתה השפעה עמוקה על האמנים היפנים שיצרו עבור מקדשי הזן והשוגון. לא רק שיבוא זה שינה את נושא הציורים, הוא גם הביא להתפתחות בשימוש בצבע - הצבעים העזים של היאמאטו-אה פינו את מקומם לציור המונוכרומטי בסגנון הסיני.

ציור טיפוסי מתקופת המורומאצ'י המוקדמת הוא ציורו של הכומר-הצייר קאו (פעל בתחילת המאה ה-15). בציור זה מופיע הנזיר האגדי קנסו (הסיין-טסו בסינית) ברגע הארה. מאפיינות אותו משיכות מכחול מהירות ומינימליות בפרטים. "תפיסת דג-חתול בקערה" (תחילת המאה ה-15, טאייזו-אין, מוישין-ג'י, קיוטו), יצירתו של האסיר-הצייר ג'וסטו (פעל בערך ב-1400), היא נקודת מפנה בציור מורומאצ'י. בקדמת התמונה מופיע אדם על גדות נחל, בידו מחזיק כלי קטן ומתבונן בדג החלקלק. ערפל אופף את אמצע התמונה, וברקע נראים הרים רחוקים. ה"סגנון החדש", שתחילתו בערך ב-1413 והוא בעל מאפיינים סיניים, מתייחד בתחושת המרחב העמוק שנותנת התמונה.

האמנים החשובים ביותר של תקופת מורומאצ'י הם הציירים-הכמרים שובון וסשו. שובון, נזיר במקדש קיוטו בשוקוקו-ג'י, יצר בתמונה "קריאה בחורשת במבוק" (1446, במוזיאון הלאומי בטוקיו), נוף ריאליסטי עם תחושת מרחב עמוקה. סשו, בניגוד לרוב האמנים בני התקופה, יכול היה לנסוע לסין וללמוד את האמנות הסינית במקורה. המגילה הארוכה, אחת מהיצירות החשובות של סשו (אוסף מורי, יאמאקושי), מתארת נוף בארבע עונות השנה.

[עריכה] אדריכלות

התפתחות חשובה נוספת בתקופה זו היא טקס התה היפני, שאף יוחד לו בית. מטרת הטקס היא העברת הזמן בנעימים בצוותא עם ידידים היודעים למצוא טעם באמנות, הפגת דאגות היום יום והתענגות על ספל תה. בית התה נבנה בסגנון בקתה כפרית, והודגשו בו יסודות טבעיים כמו גזרי עץ בקליפתם וקש ארוג.

[עריכה] אמנות מומויאמה

בתקופת מומויאמה (1573-1603), שורה של מנהיגים צבאיים, כמו אודה נובונגה, טויוטומי הידיושי וטוקוגאווה אייסו, ניסתה להביא שלום ויציבות פוליטית ליפן לאחר תקופה של כמעט מאה שנות מלחמה. אודה, מנהיג מקומי, הצליח לרכז בידו די כוח על מנת להשתלט על הממשל ב-1568, וחמש שנים לאחר מכן החליף את שוגון האשיקגה האחרון. הידיושי לקח את מקומה של אודה לאחר שנרצח, אך תוכניותיו לייסד שושלת סוכלו בידי אייסו, שייסד את שושלת טוקוגאווה לשוגונות ב-1603.

[עריכה] אדריכלות

שני סוגים חדשים של אדריכלות התפתחו בעקבות התקופה והאקלים המיליטריסטי שלה: המצודה, מבנה הגנתי שנועד לשכן את הלורד הפיאודלי ואת חייליו בזמנים של העדר שקט; והשויון, אולם לקבלת אורחים שהשתקפו בו היחסים בין אדון הקרקע לצמית בחברה הפיאודלית. במצודת הימג'י (נבנתה בצורתה הנוכחית ב-1609), הידועה כמצודת האנפה הלבנה, בעלת גגות עקומים עדינים, ניצבים שלושת המגדלים הקטנים סביב המבצר העיקרי (הטנשו). זהו אחד מהמבנים היפים ביותר מתקופת מומויאמה. האוהירומה של מצודת ניג'ו (המאה ה-17) בקיוטו, היא אחת מהדוגמאות הקלאסיות של השויין, ובה טוקונומה (מרפסת) שצופה על גן מעוצב בקפידה, ואזורים נפרדים לאדוני הקרקע ולצמיתים.

[עריכה] ציור

אסכולת הציור החשובה ביותר בתקופה המומויאמה הייתה הקאנו, והחידוש הגדול ביותר של אותו הזמן הייתה שיטתו של קאנו אייטוקו לאיור נופים מונומנטליים על דלתות הזזה סוגרות חדר. עיטור החדר הראשי שפונה אל הגן של הג'וקו-אין, מקדש משני של הדייטוקו-ג'י (מקדש זן בקיוטו), הוא אולי הדוגמה הטובה ביותר שעדיין קיימת ליצירתו של אייטוקו. עץ אפרסקים גדול ושני אורנים מצוירים על זוג דלתות הזזה בפינות אלכסוניות מנוגדות, ענפיהם מתמשכים לימין ולשמאל, ברצף אחד על שתי הדלתות. במסך שצייר אייטוקו, "אריות סיניים", גם הוא בקיוטו, יש ביטוי לסגנון הנועז, המעוטר בצבעים עזים.

הסגוואה טוהקו, בן זמנו של אייטוקו, פיתח סגנון שונה ועיטורי יותר לציורי-מסך גדולים. במסך המייפל שלו, כיום במקדש צ'ישאקו-אין, קיוטו, הוא הציב את גזע העץ במרכז וענפיו התפשטו על פני הציור כמעט כולו. יצירתו הייתה שטוחה וארכיטקטונית פחות מזו של אייטיקו, אך נפלאה מבחינה ויזואלית. המסך המתקפל לשישה, "חורשת האהורן" (המוזיאון הלאומי של טוקיו), מציג באופן מרהיב, בדיו מונכורמטי, חורשת עצים עוטה ערפל.

[עריכה] אמנות תקופת אדו

קליגרפיה של בודהידהרמה, צוירה בידי הוקאין אקוקה (1685-1768)

שוגונת טוקוגוואה מתקופת אדו השתלטה על הממשלה ב-1603 ונשאה איתה תקווה להבאת שלום ויציבות כלכלית ופוליטית למדינה; במידה רבה הצליחה בכך. מוסד השוגון שרד עד ל-1867, כאשר נפל בשל הלחץ המערבי לפתוח את יפן לסחר חיצוני. את תקופת אדו עיצבה המדיניות המדכאת של השוגון. המדינה נסגרה לזרים ולתרבותם, והטלת חוקים קשוחים בכל תחומי החיים:פריטי הלבוש המותרים, הדברים שמותר ואסור לעשות, בני הזוג שאיתם מותר לבוא בקשר נישואים.

בשנים הראשונות של תקופת אדו עדיין לא הורגשה השפעת הנהלים המחמירים של ממשל טוקוגאווה. בתקופה זו נוצרו כמה מהיצירות הטובות ביותר של באדריכלות ובציור היפני: ארמון קטסורה בקיוטו וציוריו של סוטאטסו, חלוץ אסכולת הרימפה.

[עריכה] אדריכלות

ארמון הנפרד קסטורה, שנבנה כחיקוי לארמון הנסיך גנג'י האגדי, כולל אוסף של מבני שויין שמשלבים אלמנטים של אדריכלות יפנית קלאסית עם חידושים מסוימים. הקומפלקס כולו מוקף בגן יפהפה עם שבילי הליכה.

העיר אדו נהרסה פעמים רבות בשריפות. כדי להקל על בנייה מחדש הקפידו על אדריכלות פשוטה. קרשים נאספו ואוחסנו בעיירות קרובות לעיר לפני החורף, אז הקל מזג האוויר היבש על השריפות להתפשט. לאחר ששריפה התפרצה וכובתה, נשלחו הקרשים נשלחו ובתים חדשים נבנו במהירות. נבנו בתים רחבים וגנים לטיול, להנאת העשירים ואורחיהם. קרקואן הוא פארק מאותה התקופה שעדיין קיים ופתוח לציבור.

[עריכה] ציור

סוטאטסו פיתח סגנון עיטורי מרהיב שהציג נושאים מהספרות הקלאסית. דמויות צבעוניות ומוטיבים מהעולם הטבעי הוצבו בו כנגד רקע של עלה-זהב. אחת מהיצירות הטובות ביותר שלו היא זוג מסכים, "הגלים במטסושימה", שנמצאים בגלריה פריר בושינגטון. מאה שנים אחריו שכלל קורין את סגנונו ויצר יצירות מדהימות ומיוחדות משלו. יפים ביותר הם הציורים של פריחת האפרסק הלבנה והאדומה.

[עריכה] הדפסי עץ ובונג'יגה

הגל הגדול, הדפס עץ צבעוני (1760–1849)

אסכולת האמנות הידועה ביותר במערב היא של ציורי האוקיו-אה והדפסי העץ של הדמימונד, מעולם תיאטרון הקאבוקי ואזור האורות האדומים. הדפסי אוקיו-אה החלו להופיע בסוף המאה ה-17, אך ב-1764 ייצר את ההדפס הראשון בכמה צבעים. מעצבי הדפסים מהדור הבא, כמו טוריי קיונאגה ואוטאמארו, שירטטו תיאורים אלגנטיים ושנונים של נשות הליווי היפניות.

במאה ה-19 היה האמן הדומיננטי הירושיגה, שייצר הדפסים של נופים רומנטיים ואף סנטימנטליים. לזוויות המוזרות שדרכן ראה הירושיגה את הנוף, וליצירותיהם של האמנים קיונאגה ואוטאמארו, שאופיינו בהדגשים על מישורים שטוחים ובקווים חזקים לתיאור מתארי הצורות, הייתה השפעה עמוקה על אמנים מערביים כמו אדגר דגה ווינסנט ואן-גוך.

אסכולת ציור אחרת בת זמנו של האוקיו-אה הייתה הבונג'ינגה, סגנון שהתבסס על ציורי אמנים סיניים. כפי שאמני האוקיו-אה בחרו בנושאים המצויים מחוץ להגבלות של שוגונת טוקוגוואה, כך אמני הבונג'ין פנו לתרבות הסינית. בין מובילי סגנון זה נמנו איקה נו טאייגה, יוסה בוסון, טאנומורה צ'יקודן, ויאמאמוטו בייטסו.

[עריכה] האמנות מאז 1867

בשנים שלאחר 1867, זמן שלטונו של הקיסר מייג'י, הוצפה יפן שוב בהשפעות תרבותיות חדשות וזרות. בתחילת המאה ה-20 הייתה האמנות המערבית לצורותיה השונות כבר מוכרת היטב ביפן. שילובה באמנות היפנית המסורתית ניכר בניינים ידועים כמו תחנת הרכבת של טוקיו ובניין הדיאט הלאומי שעדיין קיימים היום. מנגד, היה לציור המאנגה, שתחילתו בתקופת מייג'י השפעה רבה על העיתנות האנגלית והצרפתית. לאחר מלחמת העולם השנייה היה לאמנות ואדריכלות אמריקנית תפקיד ניכר בעיצוב פניה של יפן, אם כי פחד מרעידות אדמה הגביל מאוד את בניית גורדי השחקים. מאוחר יותר אפשרו התקדמויות טכנולוגיות בניית בניינים גדולים וגבוהים יותר שהשתקפו בהם רעיונות אמנותיים חדשניים. קומיקס שיובא מארצות הברית,גרפיקת משחקי מחשב והתקדמויות טכנולוגיות גם הם הביאו לפיתוח סגנונות אמנותיים חדשים בתכלית.

[עריכה] ציור

התגובה היפנית הראשונית לציור המערבי הייתה קבלתו הגמורה. ב-1876 נפתח בית הספר לאמנות טכנולוגית, ומרצים איטלקיים לימדו בו את הסגנון המערבי. מגמה מאוחרת יותר שהונהגה בידי אוקאקורה קקאקוזו והאמריקאי ארנסט פנולוסה, הייתה הפוכה. היא עודדה את האמנים היפנים לשמור על הנושאים ועל הטכניקות המסורתיים, גם כשהם יוצרים ברוח המודרניזם. משני קטבים אלה של תאוריה אמנותית התפתח היוגה (ציור בסגנון מערבי) וניהונגה (בסגנון יפני), שני סגנונות שלא איבדו מחשיבותם גם כיום.

[עריכה] אדריכלות

ההכרח לקומם את יפן מחורבותיה לאחר מלחמת העולם השנייה היווה תמריץ לאדריכלות היפנית. בניינים יפנים בני ימינו הם מהטובים ביותר בעולם מבחינת טכנולוגיה וקונספציה פורמלית. האדריכל היפני הידוע ביותר הוא קנזו טנגה, שהגימנסיון הלאומי שלו למשחקים האולימפיים בטוקיו (1964) הדגיש את המבדיל בין העמודים לקירות ואת המאחד. בגגות רחבים שמזכירים את הטומו-אה (סמל עתיק דמוי-מערבולת) עשה שימוש כדי להציג ביטוי דרמטי לצורה ולתנועה.