איברהים פאשה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| איברהים פאשה | |
|---|---|
| ואלי מצרים ה-2 | |
 |
|
| מנהיג קודם | מוחמד עלי |
| מנהיג הבא אחריו | עבאס ה-1 |
| תחילת כהונה | יולי 1848 |
| סוף כהונה | נובמבר 1848 |
| תאריך לידה | 1789 |
| תאריך פטירה | 1848 |
איברהים פאשה 1789 - 1848, קצין מצרי שנלחם בהצלחה נגד האימפריה העות'מאנית והשתלט על סוריה וארץ ישראל. בנו (יש הטוענים - המאומץ) של שליט מצרים מוחמד עלי.
איברהים ידוע בהיסטוריה היהודית בגלל מעורבותו בעלילת הדם של דמשק, שהייתה חלק מסכסוך בינלאומי גדול שבעקבותיו אולץ לעזוב את סוריה.
תוכן עניינים |
[עריכה] ראשית דרכו
איברהים נולד בעיר קאבאלה (Kavala), הנמצאת כיום באזור מקדוניה שביוון שהייתה אז חלק מהאימפריה העות'מאנית. גם אביו המאמץ היה יליד אותה עיר.
בשנת 1805 בזמן שאביו נאבק להשתלט על מצרים, הוא שלח את בנו בן ה-16 להיות בן ערובה אצל הקפיטן פאשה העות'מאני ( אדמירל הצי). אולם כאשר שלטון אביו במצרים הוכר על ידי "השער הגדול" והוא אף הצליח להביס את המשלחת הצבאית האנגלית של מייג'ור ג'נרל אלכסנדר מקנזי פרייזר, הותר לאיברהים לחזור למצרים.
כאשר יצא מוחמד עלי לחצי האי ערב להילחם בווהאבים, הוא השאיר את איברהים לפקד על מצרים העליונה, שם המשיך במלחמתו נגד כוחם המדולדל של הממלוכים אותם הצליח לנצח. ב-1816 נתמנה איברהים כמפקד הצבא המצרי בחצי האי ערב.
[עריכה] מלחמות בווהאבים
איברהים עמד בראש המערכה נגד הווהאבים שהשתלטו על ערי הקודש האיסלמיות מכה ומדינה. ב-1816 נחת איברהים בנמל ינבו, נמלה של מדינה והשתלט חיש מהר על הערים הקדושות. משם יצא למסע אל מדבר נג'ד כדי לכבוש את המצודה הווהאבית דראיה. החיילים המצריים, למרות שהיו מאומנים ומצוידים היטב, והחזיקו ביתרון גדול בארטילריה, התקשו לצעוד בתנאי המדבר הקשים, אולם איברהים הוליך את צבאו בנחישות דרך המדבר, בתנאים קשים אותם חלק עם חייליו, עד שבספטמבר 1818 כפה על המנהיג הווהאבי להיכנע, כבש והרס את מצודתו.
[עריכה] הקרבות בפלופונסוס
ב-1819 חזר איברהים באשה במסע ניצחון לקהיר. בקהיר סייע איברהים לקולונל הצרפתי סֶב הידוע גם כסוליימן פאשה, שנשכר כדי לאמן את הצבא המצרי בשיטות אירופיות. ב-1824 נתמנה איברהים להיות מושל מוראה ( השם שבו נקרא חצי האי פלופונסוס) על ידי הסולטן מהמוט השני. איברהים נתבקש לסייע לסולטן במאבקו נגד היוונים במסגרת מלחמת השחרור היוונית (1821 - 1832). הוא יצא בראש שייטת וצבא בן 17,000 חיילים לפלופונסוס. מסעו נתקל בקשיים בגלל חששו מספינות האש היווניות ובשל התקוממות המלחים היוונים של ספינותיו, אולם לבסוף הצליח לנחות בפלופונסוס, להשתלט על שטחים נרחבים ביוון, ולהעניש את תושביה. הוא החריב שטחים נרחבים ומכר את תושביהם לעבדים במצרים. מעשי האכזריות והדיכוי שלו כנגד אוכלוסייה נוצרית עורו זעזוע במערב, ומעצמות המערב התערבו במלחמה, איברהים הובס בקרב נאווארינו וחיל משלוח צרפתי נחת ביוון ב-1827. לבסוף כפו עליו מעצמות המערב להיכנע באוקטובר 1828, ואיברהים נאלץ לעזוב את יוון.
[עריכה] איברהים בסוריה
הממשלה העות'מאנית ניסתה כנראה למנוע את חזרתו של איברהים פאשה למצרים, מאחר וחששה מכוחו הצבאי הרב.
מוחמד עלי, שהיה מסוכסך עם השער העליון, שלח את בנו ב-1831 בראש צבא לכבוש את סוריה, מבצע אותו מילא בהצלחה רבה.
הוא כבש את עכו לאחר מצור קשה ב-27 במאי 1832, כבש את דמשק, הביס כוח של הצבא העות'מאני בחומס ב-8 ביולי, כוח-צבאי נוסף בביילן ב-29 ביולי, פלש לאסיה הקטנה, ולבסוף הביס את הווזיר הגדול ב-21 בדצמבר בקרב קוניה.
על פי תנאי אמנת קוטיה הפך איברהים לשליט סוריה וארץ ישראל. בתחילה היה פופולרי מאוד בקרב התושבים, אולם הגזרות והמיסוי הכבד שהשית על התושבים המוסלמים בהוראת אביו, גרם לתסיסה גוברת והולכת ובסוף של דבר למרד גלוי. ב-1838 חידשו העות'מאנים את המלחמה באיברהים. תחילה זכה איברהים בניצחון בקרב נזיב ב-1839 אולם לאחר מכן התערבו בריטניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית, בניסיון להציל את האימפריה העות'מאנית, וכפו על איברהים לעזוב את סוריה ולהחזירה לשלטון עות'מאני.
[עריכה] איברהים ועלילת הדם של דמשק
ב-1840, בשלהי שלטונו של איברהים בסוריה התחוללה עלילת הדם של דמשק. ככלל היה יחסו של איברהים ליהודי סוריה טוב והם ציפו כי יושיע אותם מן הרדיפות שהיו מנת חלקם קודם לכן. בה בשעה שהשלטון המצרי התייחס ליהודים בסובלנות רבה, הרי מנהיגי הנוצרים היוונים, הארמנים והקתולים שבארץ -ישראל ובסוריה, היו "אויבים קשים ליהודים אפילו יותר מאשר המוסלמים". בעלילת הדם של דמשק היה מעורב הקונסול הצרפתי. הקונסול שכנע את הפאשה לחקור בעינויים את יהודי דמשק ואף היה מעורב אישית בעינויים אלה.
מנהיגי העדה היוונית והרומית-קתולית, לא זו בלבד שלא סלדה נפשם מן הרדיפות המגונות והאכזריות, אלא יתר על כן, הם שמחו על כך ואף עודדו את הרדיפות של המוסלמים נגד היהודים.
באותו זמן התערבו הקונסולים של בריטניה ואוסטריה לטובת היהודים. התערבותו של הקונסול הבריטי נבעה גם מתוך אידאולוגיה פרוטסטנטית-מיסיונרית, ואולם בעיקר נבעה התערבותם של שני קונסולים אלו מתוך ההתחרות בהשפעה הצרפתית הגדולה בסוריה. בסופו של דבר הביאה התערבות זו , כאמור, לסילוק השלטון המצרי מסוריה.
[עריכה] איברהים בארץ ישראל
לאיברהים פאשה מקום חשוב בהיסטוריה של ארץ ישראל. ב-1831 עלה איברהים בראש צבא בן 40,000 חיילים על ארץ ישראל. הוא כבש את עזה, רמלה, יפו, חיפה וירושלים ללא קרב, ואת עכו לאחר מצור אכזרי של ששה חודשים.
כיבוש הארץ בידי איברהים פאשה הביא לשינוי דמוגרפי מהותי. איברהים פאשה הביא עמו עשרות אלפי מצרים, ביניהם גם פלאחים, לשם ביצוע עבודות שונות ועל מנת לקבץ סביבו נאמני שלטון. מצרִים אלה התיישבו בכפרים ובערים, בייחוד בשפלת החוף שהייתה למעשה ריקה, לדוגמה ביישוב ערב-אוּפּי בוואדי חוורה (עמק חפר) והיישוב ערב-דמארה באזור חדרה; שכונות מצריות אחדות ביפו וכפרים בסביבתה, כגון פג'ה, סומייל, ג'לג'וליה, אמלבס (פתח תקוה), קובֵּיבה ועוד; תושבי קטרה (גדרה) באו בתקופה זו מלוב; בואדי ערה ודרומית לו, התיישבו מאות משפחות של מהגרים מצריים בכפרים ערה, ערערה, כפר קרע, כפר קאסם, טייבה, קלנסואה, אום אל פאחם ואחרים.
כשיצא איברהים למסע כיבוש נמל יפו מידי הסולטן הטורקי הקים מפקדה צבאית על הרכס שמדרום לעיר העתיקה ותכנן להפוך את יפו לעיר נמל מרכזית. איברהים פאשה הביא לארץ חיילים משוחררים ממצרים והושיב אותם בשכונות מסביב לחומות. לשכונות האלה קראו "סכנות" - ומכאן צמח המושג שכונה.
איברהים התייחס באהדה לאוכלוסייה היהודית והנוצרית בארץ אך הטיל גזרות על התושבים המוסלמים. הוא ציווה לאסוף את הנשק מתושבי ארץ ישראל, שלל זכויות של נכבדיהם ודרש מן התושבים המוסלמים לגייס לצבאו אחד מכל חמישה צעירים. כדוגמה ל"זכויות" שנשללו ניתן לציין את ה"מס" שמשפחת אבוגוש נהגה לגבות מכל מי שעבר בדרך לירושלים.
גזרותיו של איברהים, כמו גם עידוד עות'מאני מבחוץ וסיוע של האימפריה הבריטית, הביאו להתקוממות של המוסלמים בארץ ישראל נגד השלטון המצרי.
ב-1834 שלח איברהים אזהרה חמורה למוסלמים לבל יפגעו בקדשיהם של הנוצרים והיהודים.
ההתקוממות נגד שלטון איברהים פרצה במקומות רבים בארץ ישראל, בין היתר בבית ג'אלה, יפו, א-סאלט, שכם, בית לחם, שער הגיא, עזה וצפת.
המורדים צרו על מצודת ירושלים והתחוללו מהומות קשות במשך ששה ימים. הנוצרים התחבאו במנזרים והיהודים בבתי הכנסת אולם רבים מהם נהרגו. איברהים פאשה חזר לירושלים, עלה למסגד אל אקצה והכריז על חנינה כללית, אולם המורדים סירבו להיכנע. בעקבות כך איברהים נלחם בהם והביס אותם.
[עריכה] שנותיו האחרונות
איברהים בילה את שנותיו האחרונות בשלווה אולם היה חולה מאד, כנראה עקב משקל עודף. ביולי 1848 כאשר נעשה אביו סנילי, מונה איברהים כעוצר אולם נפטר ב-10 בנובמבר 1848.
 |
שליטי מצרים המודרנית |
| מוחמד עלי • איברהים פאשה • עבאס המצרי הראשון • סעיד המצרי • איסמעיל המצרי • תופיק המצרי • עבאס המצרי השני • חוסיין כאמל • פואד הראשון • פארוק הראשון • פואד השני • מוחמד נגיב • גמאל עבד אל נאצר • אנואר סאדאת • חוסני מובארכ | |
