סומייל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שרידי כפר סומייל בצומת הרחובות ארלוזורוב ואבן גבירול בתל אביב, 2004 (ברבע התחתון השמאלי של התמונה)

תושב הכפר הערבי, בביקור לימודי במקום, מצביע על בית ילדותו, 3/06

סומייל או אל-מסעודיה ידוע גם בשמות צומייל, צומיל וסומיל^[1], כפר ערבי והחל משנות ה-30 חלק מהעיר תל אביב, שלאחר מלחמת העצמאות ובריחת תושביו התיישבה בשטחו אוכלוסייה ישראלית. נראה כי מקור שמו של כפר סומייל בא מהמילה הערבית צומיל, שמשמעותה אדמה יבשה. ישנם הרואים בכך רמיזה למיקומו של הכפר על רכס הכורכר הרם, אשר שרידיו נראים כיום עדיין לעין בפינת רחוב ארלוזורוב ורחוב אבן גבירול שבתל אביב.

[עריכה] הכפר הערבי

בדומה לשאר הכפרים הערבים בסביבה, מוקם גם כפר סומייל על אחת מבמות רכס הכורכר, לצד הדרך היוצאת מיפו ומובילה צפונה. ממיקומו הגבוה שלט הכפר על השדות החקלאיים והפרדסים אשר הקיפו את הכפר ואשר בהם עבדו תושביו.

כפר סומייל גובש ככפר במהלך מחציתה השנייה של המאה התשע עשרה, וזכה לתנופה משמעותית בראשית המאה העשרים. החמולות אשר הרכיבו את רובו של הכפר, חמולת צראפי וחמולת דג'אברה (אבו ג'ברא), היגרו שתיהן מאזורים חקלאיים ממצרים. שאר התושבים היגרו כבודדים אף הם מסביבות מצרים, או משבטים בדווים שישבו בחצי האי סיני. כמו כן, היגרו למקום פלאחים בודדים מן החורן וסביבתו. בתקופות הקטיף ואיסוף התבואה, התיישבו לצד הכפר שבטים בדווים במחנות אוהלים, וכך התמלאו החושות הרבות אשר היו פזורות סביב לכפר בכוחות סיוע בעבודות השדה.

על פי נתוני הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל, מנתה בשנת 1870 אוכלוסיית הכפר 104 נפשות ששכנו ב-23 מבנים. בשנת 1922, מנתה אוכלוסיית הכפר 449 נפשות ששכנו ב-56 מבנים, ובשנת 1931 – 651 נפשות ששכנו ב-72 מבנים. חוקר תולדות ארץ ישראל דן יהב רואה בגידול זה, גידול התואם את גידולה של האוכלוסייה הערבית בארץ בתקופה הנידונה, וכזה המעיד על גידול טבעי בעיקרו.

בשנת 1884 דוד ושרה-איטה פלמן ומשפחתם הגיעו לכפר וקנו 40 דונם על מנת להקים חווה חקלאית, הקרקע בחלקה הייתה נטועה פרדס. שמה של החווה לא ברור ומשתנה ממקור למקור בין השמות "גינת דוד" "נחלת דוד" "פרדס פלמן" ו"פרדס סומייל". אב המשפחה נפטר זמן קצר לאחר הגעתם אולם אשתו סירבה לנטוש את המקום והפרדס הפך תוך שנים ספורות לרווחי. תושבי יפו היהודים ביקרו בגינת דוד על מנת ללמוד איך לגדל הדרים. בשנת 1889 הוקמה פתח תקווה וההרכבות לפרדסים שם נקנו מגינת דוד. בשנת 1936 מכרה שרה-איטה את הפרדס לקבלני בניין תל אביביים, כפי שעשו אחרים מתושבי הכפר.^[2]

במהלך שנת 1947 החלו תושבי הכפר הערביים לנטוש את בתיהם ולהשכירם לתושבים יהודים. ערב פרוץ מלחמת העצמאות, החלה בריחה המונית של שאר תושבי הכפר. הבריחה נעשתה מתוך כוונה לשוב אל הבתים, כך שהבורחים לא לקחו עימם מטלטלים רבים ולא עזבו בהיסטריה גדולה. רוב אוכלוסיית הכפר עזבה למרכזי אוכלוסייה ערבית כדוגמת יפו ולוד.

[עריכה] השכונה הישראלית

עם עזיבתם של יושבי הכפר הערביים נתפסו בתיהם על ידי תושבים יהודים, ברובם אותן משפחות אשר שכרו חדרים צרים בקומות התחתונות, ומצאו בכך הזדמנות להגדיל את דירותיהם. חלק מתושביו החדשים של הכפר הגיעו מיפו הערבית, ממנה נמלטו עם פרוץ המלחמה.

פלישה זו של תושבים לבתי הכפר הנטושים, נעשתה תוך העלמת עין מצד המוסדות, אשר ממילא לא מצאו פתרון דיור אחר לגלי העלייה הרבים שפקדו באותה העת את היישוב הישראלי הצעיר. מאידך לא הוקנו לתושבים זכויות קניין במקרקעי השכונה.

סומייל, בדומה לשאר הכפרים הערביים ששכנו באזור העיר תל אביב (דוגמת הכפרים שייח מוניס אשר על אדמותיו הוקמו באותה העת שכונת רמת אביב ואוניברסיטת תל אביב, והכפר סלמה אשר לצדו התקיימה שכונת התקווה) הפכה למקום אשר ממנו התעלם הממסד באופן מוחלט. תשתיות לא תוחזקו, לא שולבו בו כבישים ומדרכות, לא הוקמו בו מוסדות חינוך או תרבות, וכן לא ניתנה לתושבים התחושה כי זהו ביתם הקבוע.

בשנת 1962, הוצא לראשונה על ידי עיריית תל אביב צו פינוי למספר משפחות מתושבי הכפר. משפחות אלו ישבו בבתים אשר שכנו במקום שיועד להרחבת צירי התנועה שברחובות ארלוזורוב ואבן גבירול, והפיכתם מרחובות חד נתיביים לרחובות מרכזיים דו נתיביים.

בית הכנסת בלב סומייל, אשר שימש על פי עדויות כמסגד הכפר עד לשנת 1948, 7/07

ב-12 בספטמבר 1962 באו לשכונה שוטרים בלווית פקידי ההוצאה לפועל, על מנת לבצע צו פינוי נגד אחד מתושבי השכונה. תושבי השכונה חשו לעזרתו של המפונה תוך גילוי התנגדות פיזית. השוטרים הגיבו להתנגדות זו ביד קשה. האירוע צולם על ידי צלם של יומן כרמל - הרצליה. קטע בן דקה אחת ביומן שעמד בפני הקרנה, תיאר את האירוע ובין היתר הראה כיצד נגררה אשה בידיה וברגליה ותוך כדי כך שמלתה הופשלה ורגליה נחשפו. המועצה לבקורת סרטים ומחזות פסלה קטע זה להקרנה ונימקה זאת בכך שהקטע "פוגע בטעם הטוב וכן משום שאינו משקף את הבעיה בכללותה ועל כן עלול הוא להטעות את דעת הציבור ולפגוע בו". חברת "אולפני הסרטה בישראל בע"מ", בעלת היומן, הגישה עתירה לבג"ץ נגד הפסילה. בדיון הופיעו בין באי כוח העותרת עורך הדין שמואל תמיר ומטעם המשיבה עורך הדין מישאל חשין. בית המשפט, ברוב דעות, קיבל את העתירה והתיר את הקרנת הקטע, בפסק דין תקדימי (בג"ץ 243/62) שקבע כללים לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת בישראל.

עם הרחבת נתיבי התחבורה ברחובות המקיפים את מתחם הכפר, נהרס חציו הדרומי של הכפר, ויושרה הקרקע, כך שגם מאפייניו הטופוגרפיים של המקום כמעט ונעלמו מהעין. עם הקמת בניין "השקם", אשר לימים נבנה עליו "מגדל המאה" בן עשרים הקומות, פונו עוד מספר מבני מגורים וכן נעקרה צמחייה.

[עריכה] עתיד השכונה

ריבוי בעלויות הקרקע הקיים במתחם, הקשה באופן משמעותי על ההתנהלות ועל התכנון במתחם. אך בשל מפנה אשר חל בשנת 1996, בו גובשו וחברו יחדיו בעלי הקרקע והיזמים עם העירייה, החלה לקרום עור וגידים תוכנית מתאר חדשה למתחם. תוכנית זו ייעדה את עיקר השטח לצרכי מגורים, בתוספת מסחר לאורך הצירים הראשיים. בתחרות אדריכלים על תכנון מתחם סומייל זכו יחדיו משרדי האדריכלים יער וגולדנברג-בוכמן. הצעותיהם, אשר כונו בפי מנהל ההנדסה של עיריית תל אביב בחוות הדעת הראשונית כ-"אי מטר רבוע|מ"ר]], בנוסף לשטחי משרדים ומסחר בהיקף של 10,000 מ"ר. כמו כן, במידה ותוקם מערכת הסעת המונים בסמוך לפרויקט, יוקטנו על פי התכנון תקני החניה וייתוספו לפרויקט עד 400 יח"ד בשטח של עד 44,000 מ"ר ו-12,000 מ"ר שטחי שירות. בשנת 2006 הופקדה תוכנית מתאר חדשה למתחם (תוכנית 2988) המייעדת את השטח למגורים ולמסחר. בנוסף מבקשת התוכנית לשנות את שם המתחם מ"סומייל" ל"סמל".