תנועה (פונולוגיה)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בפונטיקה ובפונולוגיה, תנועה היא הגה המבוצע בשפה ומאופיין במרווח רחב יחסית בבסיס החיתוך שלו, ובדרך כלל הוא מהווה את ההגה המרכזי בהברה. זאת לעומת עיצור, שמאופיין במרווח צר יחסית בבסיס החיתוך ונמצא בדרך כלל בשולי ההברה. בשפות מסוימות קיימות כעשרים תנועות שונות ולמעשה מגוון התנועות האפשרי הוא אינסופי. בעברית החדשה קיימות חמש התנועות /a/, /e/, /i/, /o/, /u/.
בהקשר דקדוקי עברי־מסורתי (ראו להלן) מאופיינות תנועות על־פי תכונות לשוניות שאינן תואמות בהכרח למערכת פונולוגית שהייתה קיימת בנקודת זמן מסוימת בתולדות העברית (שכן לשון המקרא, שעליה מתבסס הדקדוק העברי המסורתי, מכילה רבדים היסטוריים שונים), לכן נהוג לציינן בשמותיהן המסורתיים (קמץ, חולם וכו׳), ולא כמקובל בבלשנות כללית ישירות על־פי ייצוגן הפונולוגי (למשל /a/ או /o/) או הפונטי (למשל [ä] או [o̞]).
תוכן עניינים |
[עריכה] הגדרה
המושג תנועה מוגדר גם פונטית וגם פונולוגית.
תנועה על פי ההגדרה הפונטית היא הגה שהמרווח בבסיס החיתוך שלו רחב. במלים אחרות, האוויר היוצא החוצה מן הריאה אינו נתקל כמעט בהפרעה ופורץ החוצה בחופשיות.
תנועה על פי ההגדרה הפונולוגית היא ההגה שמהווה את גרעין ההברה. לרוב קיימת הקבלה בין שתי ההגדרות, למשל, בביצוע המילה קַו 'kav', כשהוגים את העיצור k האוויר נעצר בווילון, וכשהוגים את העיצור v האוויר נעצר בשפתיים אך כשהוגים את התנועה a האוויר משתחרר החוצה בלי חיכוך. כמו כן, באותה המילה, העיצורים ק', ו' הם צדדיים, לעומת התנועה a שהיא המרכזית בהברה המלכדת את כל העיצורים להברה אחת שלמה.
במקרים נדירים יש סתירה בין שתי ההגדרות. למשל במילה הצ'כית [krk] ההגה r מהווה את מרכז ההברה, אבל מבחינת אופן החיתוך שלו הוא עיצור.
[עריכה] מאפייני תנועות
ניתן להבחין בין התנועות השונות והמגוונות לפי מספר תכונות כאשר לתנועה אחת יכולות להיות מספר תכונות בו זמנית המבחינות בינה לבין תנועות אחרות החולקות איתה חלק מתכונותיהן.
[עריכה] גובה
גובה התנועות מתייחס לגובה שבו נמצאת פסגת הלשון בעת הגיית התנועה יחסית לגג חלל הפה. תנועות שבעת הגייתן פסגת הלשון נמצאת מעל אמצע המרחק בין גג חלל הפה לתחתיתו נקראות תנועות גבוהות או תנועות סגורות ותנועות שבעת הגייתן פסגת הלשון נמצאת מתחת לאמצע המרחק בין גג חלל הפה לבין תחתית חלל הפה נקראות תנועות נמוכות או תנועות פתוחות. באופן כללי, התנועות u, i הן התנועות הגבוהות ביותר, והתנועה a היא הנמוכה ביותר.
[עריכה] מיקום
מיקום התנועות מתייחס למיקום פסגת הלשון בציר הרוחב של חלל הפה בעת ההגייה יחסית לגב חלל הפה. תנועות שבעת הגייתן פסגת הלשון מצויה באזור הקידמי של הפה נקראות תנועות קדמיות. תנועות שבעת הגייתן פסגת הלשון מצויה באזור המרכזי של הפה נקראות תנועות מרכזיות. תנועות שבעת הגייתן פסגת הלשון מצויה באזור האחורי של הפה נקראות תנועות אחוריות. לדוגמה: התנועות i, e הן תנועות קדמיות, התנועות o, u הן תנועות אחוריות והתנועה a היא תנועה מרכזית.
[עריכה] מעוגלות
מעוגלות התנועות מתייחסת לתכונה של מידת כיווץ השפתיים בעת הגיית התנועה. תנועות שבעת הגייתן השפתיים מכווצות נקראות תנועות מעוגלות ותנועות שבעת הגייתן השפתיים מצויות במצב רפוי נקראות תנועות בלתי מעוגלות. לדוגמה: התנועה u מבוצעת בשפתיים מכווצות והתנועה i בשפתיים רפויות.
[עריכה] אנפוף
אנפוף התנועות מתייחס לאופן זרימתו של חלק מהאוויר או כולו החוצה דרך חלל האף בעת הגיית תנועות מסוימות. רוב התנועות הן אוראליות כלומר כל האוויר זורם דרך הפה אך ישנן שפות בהן ישנן תנועות מאונפפות אשר בעת הגייתן יורד החך הרך (הווילון) וחלק מהאוויר משתחרר דרך חלל האף.
[עריכה] קוליות
קוליות התנועות מתייחסת למצב מיתרי הקול בעת הפקת התנועה. מיתרי הקול עשויים לרעוד או שלא לרעוד ללא קשר להתנהגות איברי ההגייה בחלל הפה. תנועות הן בדרך כלל קוליות, אך ישנן שפות מסוימות בהן תנועות קוליות ותנועות אטומות משמשות פונמות שונות.
[עריכה] רוטיזציה
תנועות שעברו רוטיזציה הן תנועות שבעת הגייתן קצה הלשון כפוף אחורנית מה שמשווה לתנועה צליל לוואי הדומה לאות r האנגלית. כיפוף הלשון אחורנית עצמאי מתנועת גוף הלשון, כך שגוף הלשון יכול להיות בקדמת חלל הפה, באחורי חלל הפה, גבוה או נמוך בחלל הפה ובאותו הזמן קצה הלשון עשוי להיות כפוף או לא כפוף.
[עריכה] משך (אורך)
משך התנועות מתייחסת לתכונת אורך הגיית התנועה. קיימים שני אורכים אפשריים של תנועות, תנועות קצרות ותנועות ארוכות[דרוש מקור]. בעברית המודרנית אין הבחנה בין תנועות קצרות לתנועות ארוכות, לעומת זאת על פי ההשערה בעברית הקדומה היו מספר אורכים שונים לכל תנועה[דרוש מקור]. באנגלית ובערבית, למשל, יש הבחנה בין תנועות קצרות לתנועות ארוכות עד היום. בדרך כלל יש קשר בין האורך של תנועה מסוימת לבין ההטעמה של ההברה בתוכה היא נמצאת.
[עריכה] טון
טון הוא הגדרת גובה הצליל בזמן הגיית התנועה (ולעתים גם בזמן הגיית עיצורים). הטון יכול להיות ישר - למשל טון גבוה, טון נמוך; והוא יכול להשתנות לאורך הגיית התנועה - טון עולה, טון יורד או שילוב כלשהו של עלייה וירידה. שפות שבהן טונים הם פונמה לכל דבר מכונות שפות טונאליות. כמו כל פונמה, הטון בשפות אלה מבחין במשמעות, כך שהגיית אותה הברה או מילה משפיעה על משמעותה.
[עריכה] תנועות עם מאפיינים משתנים
תנועה שמאפייניה אינם משתנים במשך הגיית התנועה היא מונופתונג (חד תנועה), המונופתונגים הם תנועות אמיתיות. תנועה שמאפייניה משתנים פעם אחת במשך הגיית התנועה היא דיפתונג (דו תנועה) ותנועה שמאפייניה משתנים פעמיים במשך הגיית התנועה היא טריפתונג (תלת תנועה). קיימות גם תנועות עם מעל שתי השתנויות במשך הגיית התנועה אך אלו נדירות יחסית.
[עריכה] טרפז התנועות
| תנועות
(מימין לנקודה הלבנה תנועה מעוגלת, ומשמאל לה בלתי מעוגלת) |
|||||
| קדמיות | כמעט קדמיות | מרכזיות | כמעט אחוריות | אחוריות | |
|---|---|---|---|---|---|
| סגורות | i • y | ɨ • ʉ | ɯ • u | ||
| כמעט סגורות | ɪ • ʏ | ʊ | |||
| חצי סגורות | e • ø | ɘ • ɵ | ɤ • o | ||
| אמצעיות | ə | ||||
| חצי פתוחות | ɛ • œ | ɜ • ɞ | ʌ • ɔ | ||
| כמעט פתוחות | æ • | ɐ | |||
| פתוחות | a • ɶ | ɑ • ɒ | |||
כדי שיהיה נוח להתייחס לכל הגייה אפשרית של התנועות, הן ממוינות בטרפז התנועות של האלפבית הפונטי הבינלאומי (IPA). למעשה כל נקודה סביב הטרפז ובתוכו מגדירה הגייה של תנועה. הראשון שתיאר את טרפז התנועות הוא הפונטיקאי דניאל ג'ונס.
השורות מתארות את גובה התנועות כאשר בשורה העליונה ביותר מצוינות התנועות הגבוהות המכונות גם סגורות ובשורה התחתונה ביותר מצוינות התנועות הנמוכות המכונות גם פתוחות. העמודות מתארות את מיקום התנועות כאשר בעמודה הימנית ביותר מצוינות התנועות האחוריות ובעמודה השמאלית ביותר מצוינות התנועות הקדמיות. בכל מיקום וגובה תנועות בהם מופיעות שתי תנועות, התנועה השמאלית בלתי מעוגלת והתנועה הימנית מעוגלת.
[עריכה] התנועות בדקדוק העברי
| התנועות העבריות, מסווגות על־פי הדקדוק העברי המסורתי (כשהן מצורפות לאות אל״ף) | תעתיק פונמי על־פי ההגייה בעברית הישראלית המודרנית |
||
|---|---|---|---|
| תנועות גדולות | תנועות קטנות | תנועות חטופות | |
| קמץ (אָ) | פתח (אַ) | חטף־פתח (אֲ) | /a/ |
| צירה מלא (אֵי) או צירה חסר (אֵ) | סגול (אֶ) | חטף־סגול (אֱ), שווא נע* (אְ) | /e/ |
| חיריק מלא (אִי) | חיריק חסר (אִ) | /i/ | |
| חולם מלא (אוֹ) או חולם חסר (אֹ) | קמץ קטן (אָ) | חטף־קמץ (אֳ) | /o/ |
| שורוק (אוּ) | קובוץ (אֻ) | /u/ | |
| * בעברית מודרנית, שווא נהגה לעתים כתנועת /e/ ולעתים אינו נהגה, בלי קשר לאפיונו הדקדוקי כשווא נע או נח. | |||
המונח העברי "תנועה" נקבע על ידי מדקדקי העברית בימי הביניים על פי המונח הערבי המקביל "חרכה". הם הגדירו בדרך כלל תנועה כהגה המלווה את העיצור ומבוצע ללא חסימה של האוויר בדרכו. המדקדקים עסקו - גם בעת החדשה ולאחר תחיית העברית - במניית התנועות ובחלוקתן לתנועות "גדולות" ו"קטנות", או "ארוכות" ו"קצרות", ולתנועות "חטופות", וקביעת כללי הופעתן, התחלפותן והגייתן של התנועות. מאחר שלשון המקרא, שעליה מתבסס הדקדוק העברי המסורתי, מכילה רבדים היסטוריים שונים (טקסט עיצורי, אמות קריאה, ניקוד, מסורות קריאה), משקפים סיווגי התנועות וכללי הדקדוק העוסקים בהן מציאות לשונית שאיננה תואמת בהכרח למערכת פונולוגית שהייתה קיימת בנקודת זמן מסוימת בתולדות העברית.
בעברית הכתובה ההבדל בין עיצורים לתנועות בולט במיוחד, משום שהעיצורים מסומנים באותיות האלפבית, ואילו התנועות מסומנות בסימני הניקוד. בעברית הקדומה ובשפות שמיות אחרות לא סומנו התנועות בכלל, והטקסט הכיל רק את העיצורים; בשלב מסוים נוספו אמות קריאה לציון התנועות, ורק בראשית ימי הביניים הוסיפו בעלי המסורה את סימני הניקוד, במקביל להתפתחויות דומות בסורית ובערבית.
בפרוטושמית היו כנראה שלוש תנועות קצרות (a, i, u) ושלוש תנועות ארוכות (ā, ī, ū). בעברית המקראית משתנה מספר סימני התנועות לפי שיטת המסירה; בניקוד הטברני יש שבע תנועות עיקריות (קמץ, פתח, צירה, סגול, חיריק, חולם, שורוק), בניקוד הבבלי שש תנועות (הפתח והסגול הטברנים מתאחדים) ובניקוד הארצישראלי חמש (הקמץ והפתח מתאחדים, וכן הצירה והסגול). לצד התנועות העיקריות קיימות גם תנועות חטופות, השווא והחטפים. מערכת התנועות המשיכה להשתנות בהגיות העברית השונות בימי הביניים (הגייה אשכנזית, הגייה ספרדית והגייה תימנית לענפיהן). בעברית ישראלית בת-זמננו קיימות למעשה חמש פונמות תנועתיות, אך הדקדוק הנלמד והניקוד בטקסטים מנוקדים נוהגים על פי מערכת הניקוד הטברני בת שבע התנועות. הקמץ והפתח נהגים בעברית ישראלית כתנועת /a/, הקמץ הקטן והחולם כתנועת /o/, והצירה והסגול כתנועת /e/. שווא לעתים נהגה כתנועת /e/ ולעתים אינו נהגה, בלי קשר לאפיונו הדקדוקי כשווא נע או נח.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אתר האגודה הבינלאומית לפונטיקה
- אשר לאופר, "לדרכי תיאור התנועות", בתוך: מ' בר-אשר (עורך), פרקים בעברית לתקופותיה, ירושלים תשנ"ז
| צלילי שפות העולם | |
|---|---|
| עיצורים | |
| בסיסי חיתוך | אופני חיתוך |
| דו שפתיים - שפתיים שיניים - שיניים - מכתשיים - בתר מכתשיים - מכתשיים חכיים - מהופכים - חכיים - וילוניים - ענבליים - לועיים - אפיגלוטיים - סדקיים | אפיים - פוצצים - חוככים - מחוככים - צדיים - מקורבים - חבוטים - מורעדים - הדופים - עצורים - מצוצים |
| תנועות | |
| גובה תנועות | מיקום תנועות |
| פתוחות - כמעט פתוחות - חצי פתוחות - אמצעיות - חצי סגורות - כמעט סגורות - סגורות | קדמיות - כמעט קדמיות - מרכזיות - כמעט אחוריות - אחוריות |
| ראו גם: אלפבית פונטי בינלאומי - פורמנט | |
