קרב עזה הראשון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קרב עזה הראשון

עימות:	מלחמת העולם הראשונה
תאריך:	26 במרץ 1917 - 27 במרץ 1917
קרב לפני:	קרב רפיח (1917)
קרב אחרי:	קרב עזה השני
מקום:	עזה
תוצאה:	הטורקים הצליחו להגן על עזה

הצדדים הלוחמים

הממלכה המאוחדת, אוסטרליה, ניו זילנד

האימפריה העות'מאנית

מפקדים

צ'ארלס דובל ופיליפ צ'טווד

קרס פון קרסנשטיין

כוחות

6,000 פרשים, 16,000 רגלים

4,000 בעזה, 11,000 כ-25 ק"מ מעזה

אבדות

523 הרוגים, 2,932 פצועים ו-412 נעדרים

301 הרוגים, 1,085 פצועים ו-1,061 נעדרים

קרב עזה הראשון

קרב עזה הראשון התחולל סמוך לעיר עזה ב-26 במרץ 1917, כחלק מהחזית הדרומית במלחמת העולם הראשונה. חיל המשלוח המצרי, של האימפריה הבריטית שהייתה חלק ממדינות ההסכמה תקף את הכוח של צבא האימפריה העות'מאנית (בפיקוד גרמני, כחלק ממעצמות המרכז) שהגן על עזה. למרות הצלחתם של הכוחות התוקפים להשיג את יעדיהם, נסתיים הקרב בניצחון הטורקים, בייחוד עקב כשלים בהעברת מידע מהשטח אל המפקדה הבריטית אשר נתנה פקודת נסיגה לכוחות התוקפים.

לפי לואיס תומאס וקנת בראון קולינגס למערכה בעזה מן הראוי לקרוא "התבוסה בערפל": בתחילה ערפל טבעי ובהשמך ערפל שכלי. הכוחות הבריטים הרגליים היו בתוך עזה והפרשים היו ערוכים לכניסה לעיר. אך אז המפקדה הבריטית הגיע למסקנה כי צפוייה הגעה של תגבורת טורקית לעיר. מפאת אבדן השליטה האוירית לא ניתן היה לאמת זאת. לפי כך יצאה הוראה להפסיק את ההתקפה על העיר.^[1]

[עריכה] רקע

בפברואר 1916, לאחר התקפה כושלת על תעלת סואץ של הכוחות הטורקים - הארמיה הרביעית בפיקודם של ג'מאל פאשה וקרס פון קרסנשטיין, הבינו הבריטים את הסכנה, ומצד שני ההזדמנות, הטמונה בחזית נוספת במזרח התיכון. הם מינו את גנרל ארצ'יבלד מאריי למפקד חיל המשלוח המצרי, וזה, החל להתקדם בצפון סיני מזרחה תוך שהוא סולל מסילת ברזל ומניח צינור מים מתוקים, מקנטרה מזרחה. לאחר שניצחו בקרב רומני ולאחר שכבשו את אל עריש, הגיעו כוחותיו של מאריי למבואות עזה בתחילת 1917.

עד אותה עת, אמרו המסרים שקיבל מאריי מלונדון כי מטרתו העיקרית היא ההגנה על תעלת סואץ ועל מצרים. זו גם הייתה הסיבה לכך שככל שהצליח לקדם את כוחותיו מזרחה יותר, כך איבד מאריי דיוויזיות רגלים שנלקחו ממנו לטובת המערכות העקובות מדם שהתחוללו באירופה. למזלו, השאירו בידיו את היחידות הרכובות, להן הביקוש באירופה היה נמוך, ואף הגדילו במעט את הכוחות הרכובים שעמדו לפקודתו. במשך כל אותה עת, חזר וטען מאריי, כי הכוח העומד לרשותו אינו מספיק גדול כדי לכבוש את ארץ ישראל הוא ביקש חמש דיוויזיות רגלים ובתחילת 1917 עמדו לפקודתו שלוש דיוויזיות וחלקים מדיוויזיה רביעית. הוא קיבל הוראה להתארגן בחודשי האביב והקיץ ולהתכונן למתקפה בסתו 1917. רצונו לכבוש את עזה נבע מכך שחפץ להגיע עם מסילת הברזל עד ואדי עזה והעיר עזה הייתה סמוכה מדי לאזור זה ומאריי חשש מהתקפות נגד טורקיות. מלבד זאת, רצף ההצלחות שלו בקרבות במגדהבה וברפיח והנסיגה הטורקית ללא קרב משלאל, הביאוהו לחשוב שניתן לבצע התקפת בזק על עזה ולנסות לכבוש אותה. הבריטים אף העריכו כי קיים ויכוח בין קרס פון קרסנשטיין לבין מפקדיו הטורקים. בעוד שהגרמני נטה, לדעתם, להחזיק בקו עזה-באר שבע, העדיפו מפקדיו לסגת לקו יפו-ירושלים ולנהל את המלחמה עליו. כמוכן, הגיעו אליהם ידיעות כי הכוחות הטורקים בחצי האי ערב נסוגים ובדרכם לפלשתינה והם העדיפו, על כן, לנסות ולתפוס את עזה לפני שהכוחות הטורקים יתוגברו.

[עריכה] זירת הקרב

סוגי הקרקע העיקריים בשדה הקרב הם דיונות חול, רכסי כורכר ואזור גבעי מתון ביותר של אדמת לס [2]. רצועת החול משתרעת לרוחב של מספר קילומטרים משפת הים התיכון מזרחה. רכסי הכורכר מקבילים לקו החוף ועל כן כיוונם הוא צפון מזרח - דרום מערב. הרכסים הבולטים (ממערב למזרח) הם: רכס אשר קצהו הדרומי נמצא ממזרח לאל בוריג' וקצהו הצפוני הוא גבעה נמוכה מצפון לגבעת עלי מונטר, רכס מנסורה (עליו נמצאת כיום יד אנז"ק ומעט מזרחית ממנו, רכס שייח עבאס (עליו נמצאים הקיבוצים בארי ועלומים כיום). באזור הצפוני יותר, מזרחית לעזה, מצויה שורת גבעות נמוכות ומזרחה ממנה - הרכס עליו נמצא כיום קיבוץ נירעם.

אזור הלס מתאפיין במישורים או בגבעיות מתונה. על רקע מישורים אלו בולטים תילים עתיקים אשר מהווים נקודות שולטות בתצפית ובאש ומדרונותיהם התלולים של התילים מהווים אף מכשול פיזי מול כוח מסתער. תופעה נוספת האופיינית לקרקע הלס היא חתירה עמוקה של הנחלים בקרקע אשר יוצרת את תופעת הבתרונות ומאפשרת התקדמות בהסתר, אך גם מכשול להתקדמות מהירה.

מקורות המים באזור היו בזמן מלחמת העולם הראשונה בעלי חשיבות אסטרטגית עליונה, שכן הצבאות נסמכו על בהמות: גם סוסי הפרשים ביחידות הרכובות וגם בהמות משא אשר נשאו את האספקה, התחמושת ואת התותחים. ההערכה היא כי על כל חמישה חיילים הייתה בערך בהמה אחת. מקורות המים העיקריים היו באפיק נחל הבשור לרגלי תל אל פרעה ובשלאל ובאפיק נחל גרר בין תל א-שריעה ותל הורירה. כמו כן, היו באזור החוף בארות מהן היה ניתן לקבל אספקת מים מוגבלת.

העיר עזה עצמה, הייתה מוקפת באותה עת במכשולים טבעיים. ממערב, בין העיר והים, היו דיונות שהיקשו על התנועה. ממזרח שלט על מבואותיה המזרחיים של העיר רכס הכורכר של עלי מונטר ומדרום לעיר היה שטח חקלאי אשר היה משובץ בעשרות משוכות צבר מצוי ארוכות שהיקשו על התנועה ועל התצפית. הטורקים השכילו לבצר את עזה ומבואותיה בעמדות שולטות וכך יצרו מערך הגנתי חזק. בנוסף, במרץ 1917, בשעה שהבריטים עמדו להתקיף את עזה בפעם הראשונה, קו המים ומסילת הברזל לא הגיעו עדיין עד לכוחות הלוחמים והבריטים נסמכו על מעיינות באזור שהיו מרוחקים מעזה ויצרו בעיות לוגיסטיות קשות לפרשי הדיוויזיה הרכובה אנז"ק. בעקבות הצלחת התקדמותו בסיני, היה מאריי משוכנע שאף עזה תיפול בידיו בקלות. כוחותיו מנו כ-22,000 איש (שתי דיוויזיות רגלים, שתי בריגדות רכובות על סוסים ובריגדה רכובה על גמלים). הכוח שהגן על עזה, השתייך לקורפוס ה-22, הפיקוד הרשמי היה של מושל העיר - טאלא ביי, ובפועל - של מפקד היחידה הצבאית, הגרמני קרס פון קרסנשטיין, מנה כ-4,000 חיילים כ-10,000 חיילים טורקים, היו פרושים באזור, מחציתם באזור תל א-שריעה, כ-25 קילומטר ממזרח לעזה והמחצית השנייה בג'מימה. בבאר שבע היה משמר של כ-500 איש ושם גם שכנה המפקדה הטורקית. הכוח הטורקי כלל גם שבע סוללות תותחים, שתיים מהן היו אוסטריות ואחת גרמנית. על גבעת עלי מונטר הגן הרגימנט ה-125 של הדיוויזיה ה-16 הטורקית.

[עריכה] ההכנות לקרב

שטח הכינוס המרכזי שבו חנה הצבא הבריטי היה באזור דיר אל בלח, כ-15 קילומטר דרומית לעזה. תוכניתו של מאריי הייתה לפרוש את כוחותיו תוך כדי מסע לילי ולהציבם בעמדות תקיפה סביב לעזה ועם בוקר, לתקוף ממספר כיוונים בחיפוי ארטילרי. עקב משוכות הצבר, שהשתרעו מדרום וממזרח לעיר, ולא איפשרו הסתערות פרשים, יועדו חלק מהיחידות הרכובות לתקוף את העיר עצמה, מעמדות שנמצאו צפונית מזרחית ואף צפונית לעיר. באותה עת, אמורה הייתה להפתח התקפה רגלית משלושה כיוונים, ממזרח, דרום מזרח ומדרום, על גבעת עלי מונטר שהיוותה נקודת מפתח בקרב. שתי יחידות רכובות נוספות יועדו להתייצב ממזרח לשדה הקרב המתוכנן במטרה לחסום תגבורת טורקית אפשרית מכיוון באר שבע. על כל הכוחות היה לחצות במהלך המסע הלילי את אפיקו הרחב, בעל הקירות התלולים, של ואדי עזה (נחל הבשור בקטעו המערבי).

התנועה הבריטית לעמדות הקרב החלה ב-26 במרץ בשעה 02:30. הכוחות נתקלו בבתרונות בסמוך לואדי עזה, אשר היקשו על התנועה, ובערפל כבד אשר גרם לשיבוש הגעת כוחות הרגלים לעמדותיהם במועד המתוכנן. מאידך, סייע הערפל, במקרה של היחידות הרכובות, להסתרת תנועת הכוחות מתצפיות של הטורקים. הגעת פרשי אנז"ק אל העמדות שמצפון מזרח לעזה הפתיעה לחלוטין את הטורקים והפרשים אף הצליחו לשבות מפקד דיוויזיה טורקי ואת אנשי מפקדתו בעת שנעו לכיוון עזה. הרגלים לעומתם, התקשו להגיע לעמדות הפתיחה. ההתקפה הייתה אמורה להפתח בשעה 08:00. אולם, בשל הערפל שנמוג רק בשעה 8, הצליחו הכוחות הרגליים להגיע לעמדותיהם רק ב-08:30 והארטילריה פתחה בהפגזת הריכוך רק בשעה 09:30. בכך אבד לכוחות הבריטיים יתרון ההפתעה שקיוו לו.

[עריכה] מהלך הקרב

את ההתקפה העיקרית, על גבעת עלי מונטר, ביצעה דיוויזיה 53 בפיקודו של איי. ג'י דאלאס. בשל סיבות שאינן ידועות עד היום, דחה דאלאס, על דעת עצמו, את היציאה להתקפה בשעתיים. באותן שעתיים, הוא עזב את מפקדתו ונע קדימה לכיוון שדה הקרב, כנראה, בשל רצונו לבחון את היקף הכוח הטורקי המגן. באותן שעתיים העביר המפקד אשר היה אחראי על ניהול הקרב, גנרל פיליפ צ'טווד, הוראות חוזרות ונשנות אל מפקדתו של דאלאס, לפתוח במתקפה. אלא, שלא ניתן היה לאתר את דאלאס ולמסור לו את הפקודות. סימני אבק שנראו מרחוק הגבירו, כנראה, את חששו של דאלאס לפתוח במתקפה מאחר וסבר (בטעות) כי מדובר בתגבורת טורקית.

רק בסביבות 13:00 בצהריים, באיחור של חמש שעות מהתכנון המקורי, נתן דאלאס את פקודת ההסתערות. מלבד דיוויזיה 53 עמדו לרשותו גם בריגדה 161 ויחידות הארטילריה שהשתייכו לדיוויזיה 54. במקביל, נתן צ'טווד הוראה לשתי הבריגדות הרכובות שבפיקודו של גנרל הנרי ג'ורג' שובל לתקוף את העיר עצמה ממזרח ומצפון.

הרגלים הבריטיים פתחו בהסתערות ממרחק של 1,400 מטר מפסגת עלי מונטר. הם התקדמו בשטח חשוף והיו נתונים להפגזה ארטילרית בפגזי שרפנל שביצעו כוחות המגן הטורקים. בהגיעם למרחק של כ-350 מטר מהיעד, פתחו הטורקים בירי מקלעים ורובים. תחת אש זו החלה מתקפת הרגלים להתפורר. בשעה 15:00 שלח צ'טווד את בריגדה 159 (של דיוויזיה 53), שהמתינה כגיבוי, לתגבור ההתקפה על הגבעה וב-16:20, שלח אף את בריגדה 161, שגם היא המתינה כגיבוי, לחזק את המתקפה הרגלית. בשעה זו כבר הגיעו ראשוני הרגלים אשר שרדו את האש הטורקית אל סמוך לראש הגבעה וניהלו קרב פנים אל פנים עם מגיני הגבעה. עם הדמדומים, הצליחו הכוחות הבריטיים, אשר שלחו לקרב את כל כוח הרגלים שעמד לרשותם, להשתלט על גבעת עלי מונטר. הכוח המגן הטורקי נסוג בנסיגה מאורגנת אל תוך העיר עזה.

בצהריים, בעת שהחלה הסתערות הרגלים, החלה גם הסתערות הפרשים. כוח המגן הטורקי הוטעה על ידי חוסר פעילותם בחמש שעות ההמתנה ודילל את שורותיו במזרח ובצפון לטובת תגבור הכוחות באזור עלי מונטר. שתי הבריגדות הרכובות של אנז"ק הצליחו להתקדם בקלות יחסית ולהגיע לג'יבליה מצפון לעזה ואף הגיעו לחוף הים. במזרח עזה הם הגיעו עד משוכות הצבר הסמוכות לעיר ואף חברו לכוחות שהשתלטו על עלי מונטר. בשעה 18:00, כאשר הערב החל לרדת על זירת הקרב, הייתה העיר עזה מכותרת מכל צדדיה ומצב הכוח הטורקי היה נואש.

אולם, באותה שעה, הגיעה פקודת נסיגה לכוחות הבריטיים. פקודה שהוצאה על ידי צ'טווד - מפקד הקרב, ודובאל - מפקד הכוחות שהשתתפו בקרב. שלוש סיבות הביאו לפקודת הנסיגה. האחת הייתה חוסר ידיעתם של צ'טווד ודובאל לגבי המצב לאשורו בנקודות האסטרטגיות ובמיוחד, לא היה ברור להם באם נכבשה גבעת עלי מונטר. הסיבה השנייה הייתה נעוצה בכך שסוסי הפרשים לא שתו מים במשך כל היום ולמיטב ידיעתם של צ'טווד ודובאל, לא היו מקורות מים באזור הקרב בהם יכלו הפרשים להשקות את הסוסים. הסיבה השלישית הייתה קבלת ידיעות כי תגבורת טורקית חזקה נמצאת בדרכה לעזה. אחד ממפקדי הבריגדות הרכובות, אשר ספגו אבידות מועטות ביותר בכל יום הלחימה ושלטו שליטה מוחלטת בכל המרחב שמצפון וממזרח לעזה, היה כה נזעם למשמע פקודת הנסיגה, עד כי עמד על זכותו לקבל את הפקודה בכתב, דבר שאכן נעשה.

[עריכה] אחרית דבר

רק למחרת בבוקר, ב-27 במרץ, התברר למפקדי הקרב מה באמת התרחש ואיזו הזדמנות הוחמצה. בעקבות כך ניתנה פקודת התקפה נוספת לכיבוש רכס עלי מונטר ואכן, הבריטים הצליחו להשתלט שנית על הרכס השולט. אלא שאז הגיבו הטורקים בהתקפת נגד מוצלחת שאילצה את הכוחות הבריטים לסגת דרומה אל מעבר לנחל הבשור.

הסיבות העיקריות לכשלונם של הבריטים היו:

עמידתו הסדורה והמאורגנת של כוח המגן הטורקי שגודלו היה פחות מרבע מגודל הכוח הבריטי.
כשלים בהעברת מידע מן המפקדה (שמוקמה בגדתו הדרומית של ואדי עזה) אל הכוחות בשדה הקרב ומשדה הקרב אל המפקדה.
לקרב מונו בעצם שני מפקדים. דובאל שהיה מפקד הכוחות וצ'טווד שהיה מפקד הקרב. דבר זה פגע בקבלת ההחלטות בזמן הקרב.
חוסר במודיעין מספיק מצד הכוח הבריטי. הן בצורת סיורים מקדימים באזור המיועד להתקדמות אל העמדות והן בנושא חוסר מידע מספק לגבי התגבורות הטורקיות ויכולתן להגיע אל שדה הקרב.

גם דובאל וגם מפקדו מאריי מסרו דיווחים למשרד המלחמה הבריטי כי הקרב היה מוצלח. מאריי, אשר שהה בזמן הקרב במפקדתו באל עריש, אף דיווח כי אבידות הטורקים עלו על אבידותיו פי שלושה. הם תירצו את הנסיגה בהגעת התגבורת הטורקית ובכך שהסוסים לא הושקו במשך יום שלם. אולם ידוע כיום כי שתי הבריגדות הרכובות, שהוצבו בחסימה כלפי מזרח לניטרול תגבור הכוח הטורקי, התמודדו בקלות יחסית עם התגבורת הטורקית ואילצוה לסגת. כמו כן, ידוע כי הכוחות הרכובים שהשתתפו בקרב איתרו בשעות שהותם בשדה הקרב מקורות מים נאותים ולא נזקקו להשקייה דחופה של הסוסים. כשלון הבריטים בקרב ועמידתם הנחושה של הטורקים, הביאו למפנה זמני במערכה על ארץ ישראל. לאחר שורה של כשלונות, קיבלו הטורקים עידוד מוראלי וייצבו מחדש את קו ההגנה שלהם בין עזה ובאר שבע. הבריטים שהתארגנו מחדש, ניסו שוב לכבוש את עזה ב-19 באפריל בקרב עזה השני. זאב וילנאי תיאר את המצב שנוצר לאחר הקרב: "כל גאותו הצבאית של ג'מאל פחה (המושל הצבאי הטורקי של הארץ) היה על חשבון כשלון הבריטים בשדות עזה."^[2]".

לשני הצדדים היו אבידות קשות בקרב. לטורקים היו כ-301 הרוגים, 1,085 פצועים ו-1,061 נעדרים (רובם שבויים) מספרים אלו כללו גם 57 גרמנים ואוסטרים. לבריטים היו 523 הרוגים (מתוכם רק שישה מאוגדת אנז"ק), 2,932 פצועים ו-412 נעדרים .^[3]

[עריכה] הערות שוליים

^ מקור:לואיס תומאס וקנת בראון קולינגס, עמודים 61-65
'^ מקור:זאב וילנאי, עמ' 365
^ Armageddon, 1918: The Final Palestinian Campaign of World War, Cyril Falls [1]