מלחמת הבורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מלחמת הבורים או המלחמה האנגלו-בורית הוא כינוין של שתי מערכות נפרדות בהן נלחמה האימפריה הבריטית, בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, מול הרפובליקות העצמאיות של המתיישבים הבורים בדרום אפריקה - רפובליקת טרנסוואל ומדינת אורנג' החופשית. ההשתלטות על שטחי הבורים הונעה במידה רבה על ידי שאיפה בריטית לשלוט באוצרות הטבע האדירים שנתגלו בשטחים אלה, והייתה גם חלק מהחזון האימפריאליסטי הבריטי - רצף טריטוריאלי בשליטה בריטית לאורך יבשת אפריקה, מן הים התיכון בצפון ועד לכף התקווה הטובה בדרום.

לוחמי קומנדו בורים

במלחמת הבורים הראשונה (1881-1880) הצליחו הבורים להביס את האימפריה הבריטית, למנוע ממנה את כיבוש שטחיהם, ולבסס את עצמאותם. זו לא האריכה ימים, שכן הבריטים לא חדלו ללטוש עיניהם לשטחיהם, ובמיוחד לאחר שב-1886 נתגלו מרבצי הזהב העשירים שעליהם קמה העיר יוהנסבורג. במלחמת הבורים השנייה (1902-1899) שבו והתעמתו הבריטים עם הבורים, הפעם בכוחות מתוגברים שגויסו מרחבי האימפריה. הבורים לחמו לוחמת גרילה והציגו לעולם את מושג הקומנדו - שמן של היחידות הבוריות, שהצליחו להסב אבדות כבדות לאנגלים. בסופו של דבר, בתום מלחמה קשה ואכזרית, באה עוצמת האימפריה הבריטית לידי ביטוי. הבורים נכנעו, וכל שטחי דרום אפריקה הפכו להיות חלק מהאימפריה הבריטית. במלחמה זו עשו הבריטים לראשונה שימוש בקנה מידה מסיבי במחנות ריכוז לכליאת אוכלוסייה אזרחית בתנאים קשים.

במרבית ההתייחסויות ההיסטוריות ל"מלחמת הבורים" כיום הכוונה היא בעיקר למלחמת הבורים השנייה, שהייתה הממושכת והכבדה בין שתי המערכות, הפכה על פיה את תוצאת קודמתה, הותירה אבידות כבדות בנפש וברכוש, והטביעה את חותמה לשנים ארוכות על האזור. קיומה של דרום אפריקה כמדינה מאוחדת בגבולותיה המוכרים כיום היא אחת התוצאות של מלחמת הבורים השנייה.

[עריכה] רקע

במחצית השנייה של המאה ה-19 נחלקו השטחים בדרום יבשת אפריקה בין קולוניות בריטיות, רפובליקות בוריות עצמאיות, ושרידים אחרונים של ממלכות עמי ילידים אפריקאים. הבורים - איכרים יוצאי הולנד, גרמניה וצרפת - היו ראשוני המתיישבים האירופיים ביבשת אפריקה. התיישבותם החלה בכף התקווה הטובה במחצית השנייה של המאה ה-17, ונמשכה לאורך המאה ה-18 בשטחים שנודעו כמושבת הכף בחלקה הדרומי של היבשת. במאה ה-19 נכבשה מושבת הכף על ידי בריטניה, שהחלה ליישב את המושבה בבריטים. אצל הבורים, שחשו כי רגליהם נדחקו ממושבתם, החל גל נדודים צפונה ומזרחה לעומק היבשת, אל השטחים שמחוץ לשליטת האימפריה הבריטית, שם הקימו שתי רפובליקות משלהם - מדינת אורנג' החופשית וטרנסוואל. לבריטים באותה עת היה מעט עניין בשטחים אלה.

גילוי מרבצי יהלומים בשטחי הבורים בשנת 1869 שינה לחלוטין את התמונה. באותה עת החלה תחרות בין מעצמות אירופה על כיבוש ושליטה בשטחים באפריקה, ולבריטניה היה אינטרס אסטרטגי וכלכלי ברור להבטיח את שליטתה על הנקודות האסטרטגיות והמשאבים היקרים. לאחר השלמת ההשתלטות על אזור מכרות היהלומים וסיפוחו למושבת הכף על חשבון מדינת אורנג' החופשית, החלו הבריטים לגלות עניין ביתר שטחי אפריקה שצפונה למושבתם. ב-1877 סיפחה בריטניה את טרנסוואל, והתמרמרות הבורים, שחשו מנושלים בפעם השנייה והשלישית בידי הבריטים, גברה עוד יותר. מנהיג טרנסוואל פול קרוגר ניסה להידבר עם הבריטים, ללא הועיל - הבריטים היו נחושים בדעתם שעל שטחי הבורים להיות חלק מהאימפריה. בינתיים פרצה מלחמת הזולו בין הבריטים לבין בני הזולו, בסופה (1879) הצליחו הבריטים להשתלט על שטחי ממלכת הזולו, וכל שנותר להם הוא להשלים את המהלך של הפיכת הקולוניות הבריטיות והרפובליקות הבוריות בדרום אפריקה לפדרציה תחת הדגל הבריטי. הבורים, שסירבו לקבל את הדין, התחמשו לקראת עימות מזוין עם הבריטים.

[עריכה] מלחמת הבורים הראשונה (1880-1881)

בדצמבר 1880 נורו היריות הראשונות של הבורים כנגד המעוזים הבריטיים, לאחר שרפובליקת טרנסוואל החליטה חד-צדדית על עצמאותה בראשותו של פול קרוגר. כך פרצה המלחמה האנגלו-בורית הראשונה, שבפי הבורים בטרנסוואל נקראה "מלחמת העצמאות". הבורים הטילו מצור על עמדות חיל המצב הבריטי ברחבי טרנסוואל ותקפו את שיירות האספקה והתגבורת שניסו להגיע אליהם.

הבורים היו מאורגנים כצבא גרילה, שעודד יוזמות עצמאיות של מפקדים וחיילים מיומנים בשטח, בעוד שהאנגלים היו תלויים לחלוטין בפקודות, שבמקרים רבים לא הגיעו או שהיו שגויות. הבורים התגלו גם כצלפים מיומנים, פרשים מעולים ואנשי שטח מן הדרגה הראשונה המעורים היטב בערבות אפריקה, ופועלים מתוך היכרות מעמיקה עם האדמה, החי, הצומח והאוכלוסייה. בנוסף, הם היו חדורי אמונה עמוקה באל ובצדקת דרכם, והיו נכונים להיאבק על עצמאותם עד טיפת דמם האחרונה. סייעה בידם העובדה כי הבריטים, כצבא אימפריאלי מפואר, לבשו מדים בצבע אדום בוהק שבלט היטב על רקע נופי אפריקה, וכך הפכו למטרה קלה לצלפים. לעומת זאת הבורים, כלוחמי צבא לא-מאורגן, לבשו את בגדי האיכרים שלהם בצבעי אדמה וחאקי, ששימשו הסוואה מצוינת. היחידות הבוריות נקראו קומנדו, מונח שלימים הפך כינוי ליחידות של הכוחות המיוחדים בכל הצבאות.

בינואר 1881 ניסו הבריטים לשלוח כוחות חי"ר ופרשים מפרובינציית נאטאל הבריטית לסיוע לעמדותיהם הנצורות, בראשותו של מייג'ור-ג'נרל ג'ורג' פומרוי קולי. הכוחות לא הצליחו להבקיע את קווי הבורים, ונחלו תבוסה קשה בקרב ליינגסנק ב-28 בינואר 1881. ניסיון נוסף בראשות קולי ב-8 בפברואר הסתיים בתוצאה דומה. את המכה הסופית, והמשפילה ביותר, קיבלו הבריטים בקרב מג'ובה היל ב-27 בפברואר, בו הסתערו כוחות בורים על עמדתו הקדמית של קולי וחייליו בגבעת מג'ובה והצליחו לכבוש אותה, תוך שהם מוחקים כמעט לחלוטין את הכוח הבריטי והורגים את קולי עצמו.

בשלב זה הכירו הבריטים בתבוסתם. ב-6 במרץ 1881 נחתם הסכם שביתת נשק, וב-23 במרץ חתמה ממשלת בריטניה בראשות ויליאם יוארט גלאדסטון על הסכם שלום, במסגרתו מכירים הבריטים בשלטון עצמי בורי ב"רפובליקה הדרום אפריקנית" שבשטח טרנסוואל.

[עריכה] בין המלחמות

[עריכה] הבהלה לזהב והשאיפות האימפריאליסטיות

בשנת 1886 נתגלו בשטח טרנסוואל מרבצי הזהב הגדולים והעשירים ביותר עלי אדמות, באזור ויטוואטרסראנד שמדרום לפרטוריה. הממצא עורר התרגשות ואופטימיות ברפובליקה הבורית, אך הנשיא פול קרוגר, שבחושיו המדיניים ראה את הנולד, הזהיר את בני עמו: "תחת לצהול בשמחה עליכם למרר בבכי, כי זהב זה עתיד להביא לרוויית אדמתנו בדם".

ססיל רודז וחזונו לגבי אפריקה

תחת הסכם השלטון העצמי של טרנסוואל, החזיקה בריטניה בזכויות רבות בטרנסוואל, ביניהם שליטה על יחסי חוץ, סחר בינלאומי ותשתיות כלכליות, וכן הגנה על זכויותיהם של בריטים תושבי טרנסוואל. עם גילוי הזהב, החלו אלפי מתיישבים בריטים לנהור לטרנסוואל ממושבת הכף הסמוכה. אלה נקראו בפי הבורים "אייטלנדרים" - זרים (Uitlanders). גם מהגרים מאירופה, לשם הגיעו השמועות על שפע הזהב בדרום אפריקה, החלו להגיע. העיר יוהנסבורג צצה כמעט בן לילה במרכז ריף הזהב, והתמלאה במהירות בגלי "זרים" שהציפו אותה במטרה לכרות זהב ולהתעשר. במהרה, עברו הזרים במספרם את המקומיים, למורת רוחה של הממשלה הבורית בפרטוריה. כדי להתמודד עם בעיית הפלישה הזרה, הטילה ממשלת טרנסוואל מס כבד על כריית הזהב, ומנעה מהזרים זכויות פוליטיות במדינה - בראש ובראשונה, זכות ההצבעה. נפשם של התושבים הבריטים נקעה מהקשיים שהערימה עליהם ממשלתו של קרוגר, והם ייחלו לנפילתה, תוך שהם נושאים עיניהם אל האימפריה הבריטית לעזרה.

מחאתם נפלה על אוזניו הקשובות של ססיל רודז, ראש ממשלת מושבת הכף, שממילא שאף זה מכבר לרצף טריטוריאלי בריטי על פני כל אפריקה, "מקהיר עד קייפטאון". הוא ראה את המדינות הבוריות ובעיקר את טרנסוואל כעצם בגרונה של האימפריה הבריטית, המונעת את מימוש החזון האימפריאליסטי לגבי אפריקה.

[עריכה] פשיטת ג'מיסון

בסוף דצמבר 1895 ניסתה מיליציה בריטית חמושה בראשותו של לינדר סטאר ג'מיסון, בעידודו של ססיל רודז, לפשוט אל שטחי הבורים במטרה להגיע אל ריכוזי הזרים ביוהנסבורג ולעודד התקוממות מזוינת ביניהם, שתפיל את השלטון הבורי. הניסיון נכשל, ולוחמי המיליציה נתפסו ונעצרו. "פשיטת ג'מיסון" הביאה את המתח בין הבריטים והבורים לשיאו, ומלחמה נראתה בלתי נמנעת.

מברק שקיבל קרוגר מן הקייזר הגרמני וילהלם השני חיזק את ידיו וברך אותו על "הצלחתכם לעמוד בפני תוקפנות פולשים זרים בכוחות עצמכם, ללא בקשת עזרה מכוחות ידידותיים". הבורים, וגם הבריטים, ראו בכך איתות ברור לנכונותה של גרמניה להתייצב לצד הבורים, באם תידרש.

[עריכה] לקראת מלחמה

במושבת הכף החלה ההתחמשות הצבאית לקראת מלחמה שתספח את שטחי הבורים, בעידודו של הנציב הבריטי העליון בדרום אפריקה, סר אלפרד מילנר. מילנר היה מאמין נלהב בעליונות הבריטית ובחזון שליטתה של בריטניה בעולם. גם שר המושבות הבריטי ג'וזף צ'מברליין גרס שיש לספח את שטחי הבורים, אם כי היה מסויג יותר לגבי הכרזת מלחמה. מילנר נסע ללונדון והצליח לשכנע את ממשלת בריטניה, בעזרת טענות מופרזות, כי מצבם של הזרים בטרנסוואל קשה מנשוא וכי הבורים עסוקים בהתחמשות כבדה בסיועם הנדיב של הולנד וגרמניה, הלוטשות עיניהן לשליטה באזור. הוא דרש משלוח מהיר של כוחות צבא מבריטניה והודו.

בניסיון אחרון למנוע את פרוץ המלחמה ארח נשיא מדינת אורנג' החופשית מרטינוס סטיין את קרוגר ומילנר לוועידה בבלומפונטיין במאי 1899. המשא ומתן על זכויותיהם הפוליטיות של תושבי טרנסוואל הבריטים והסדרים כלכליים עלה על שירטון, ולא הצליח לגשר על עמדות שני הצדדים. בספטמבר 1899 הציב צ'מברליין אולטימטום בפני ממשלת טרנסוואל, בו הוא דורש זכויות פוליטיות מלאות לבריטים תושבי טרנסוואל. קרוגר הגיב באולטימטום משלו, בו הוא נותן לבריטים 48 שעות להסיג את כוחותיהם מגבול טרנסוואל, ולא - תהיה טרנסוואל, בברית עם מדינת אורנג' החופשית, במלחמה עם בריטניה.

[עריכה] מלחמת הבורים השנייה (1899-1902)

לוחמים בורים

[עריכה] שלב המתקפה הבורית

המלחמה פרצה ב-12 באוקטובר 1899, ולאורך חודשיה הראשונים התאפיינה במתקפה בורית אל תוך שטחי מושבת הכף (שכללה גם את מושבת נאטאל) עם הצלחות ניכרות. הבורים הטילו מצור על הבריטים בערים קימברלי, מאפקינג וליידיסמית. תושבי קימברלי, עיר מכרות היהלומים, שהו במשך שבועות במכרות מתחת לפני אדמה מאימת ההפגזות הבוריות. הבריטים ספגו מפלות בשדה הקרב, וניסיונותיהם לשלוח תגבורת לערים הנצורות הסתיימו בכישלון ובאבדות רבות גם בהגנה.

בתקופה זו כבר הומצא מקלע מקסים, שלימים שופץ והפך למקלע הוויקרס של מלחמת העולם הראשונה, והרובה נטען המכנס, אך הם זכו ליחס של זלזול מצד הבריטים שמצאו אותם ראויים לשימוש רק כנגד פראים ולא כנגד אנשים לבנים. הזלזול הבריטי במיומנויותיהם הצבאיות של הבורים הביא לשגיאות טקטיות רבות. המפקד העליון הבריטי באותה התקופה היה גנרל סר רדוורס בולר, שנהנה ממוניטין של מצביא חזק, פיקח והחלטי, אך לא עמד בציפיות. עקב כך, אבדו שלושה קרבות במהלך 5 ימים בחודש דצמבר 1899, ימים שזכו בפי הבריטים לכינוי "השבוע השחור" (Black Week).

בין הבולטים בקרבות שבהם ניגפו הבריטים היו:

הקרב על נהר המודר (Modder River‏ - 28 בנובמבר 1899) - נהר המודר היה קו הגנה טבעי בשביל הבורים, לכן שלח מפקד המערכה, גנרל מת'יואן, את אנשיו לצאת להתקפה חזיתית, ללא כל סיור מוקדם. הם התקדמו על פני השטח הערבתי הסמוך לנהר וחשבו בטעות שאין אויב בנמצא. הבורים, מצידם, הסתתרו בתוך מה שכונה לאחר מכן "ערמה שטנית" תחת גדותיו של הנהר והמתינו לבריטים שיגיעו לטווח יעיל. הפצועים שכבו בחום של 40 מעלות בשמש, ללא יכולת לנוע (בגלל האויב ובגלל פציעתם), וסבלו מצמא ומכות שמש. אז ניתנה פקודה להפגיז את הבורים בארטילריה, אך הודות לשימוש שעשו הבורים במחפי ראש לא שינו התותחים את מהלך הקרב, למעט הריגת כמה חיילים בריטיים בשל החטאות. בלילה נסוגו שני הצדדים, דבר שגרם למת'יואן לטעון שהיה זה ניצחונו.
קרב סטורמברג (Stormberg‏ - 10 בדצמבר 1900) - הראשון בסדרת הכישלונות המשולשת של "השבוע השחור". בשל שרשרת כשלים לוגיסטיים, טקטיים ומודיעיניים נכשל כוח בריטי בן 3,000 חיילים במשימה פשוטה וספג 135 לוחמים הרוגים, בצד 700 אחרים שנפלו בשבי הבורים.
קרב מאחרספונטיין (Magersfontein‏ - 11 בדצמבר 1899) - הבריטים ניסו לכבוש את גבעות מאחרספונטיין, שחשבו שהוחזקו על ידי הבורים. ההתקפה נפתחה בהרעשה ארטילרית כבדה מאד, שעלתה לאויב ב-3 אבדות, ואז נערכה חטיבת הרמות הסקוטית להתקפה ישירה. כמו בנהר המודר, היו הבורים חפורים היטב מעט לפני יעדו, והלמו בבריטים. אלה פתחו בנסיגה מהירה תחת הפגזות של ארטילריה בורית בה לא הבחינו קודם לכן. הדבר שיכול היה, אולי, להציל את גורל המערכה היה איגוף הכוחות הבורים, אך זה, כמו במערכה בנהר המודר, לא נעשה. המוראל הבריטי ירד לשפל.
קרב קולנסו (Colenso‏ - 15 בדצמבר 1899) - השלישי ב"שבוע השחור", קרב בו הכריח גנרל הארט את צבאו לבצע תרגילי סדר במשך כחצי שעה ואחר כך לנוע צמודים אל מול עמדות הבורים. זה נעשה באור יום מלא, והם שימשו מטרות נוחות לבורים. יחסי האבדות היו: 1130 הרוגים ופצועים בריטיים ועשרה תותחים מול 6 הרוגים ו-21 פצועים לבורים.

[עריכה] המפנה

במהלך חודש ינואר 1900 ותחילת פברואר המשיכו הבריטים לספוג מפלות, וכל ניסיונותיו של בולר לארגן מתקפות לשחרור הערים הנצורות כשלו בזה אחר זה, כאשר הבריטים מוכים שוק על ירך בידי כוחות הקומנדו הבוריים תחת פיקודו של הגנרל לואי בותה. רק במחצית פברואר, עם הגעת תגבורות משמעותיות, הצליחו הבריטים לארגן מתקפת נגד מוצלחת תחת פיקודו של הפילדמרשל לורד פרדריק רוברטס. ב-15 בפברואר שיחררה דיביזיית פרשים את קימברלי, ומנקודה זו ואילך החלו הבריטים להנחיל לבורים תבוסות בשדה הקרב, להכניע את כוחותיהם ולשבות לוחמים. ב-28 בפברואר שוחררה גם העיר ליידיסמית מן המצור הבורי, והכוחות הבריטים יכלו להתפנות להסתערות ממערב לכיבוש שטחי מדינת אורנג' החופשית. ב-13 במרץ 1900 כבר כבשו את הבירה, בלומפונטיין. עם שחרורה של העיר הנצורה מאפקינג ב-18 במאי 1900 לא היה כבר כל ספק במפנה בזירת הקרבות, וחגיגות ספונטניות פרצו ברחבי אנגליה.

לאחר עיכובים לוגיסטיים אחדים כתוצאה מהתפרצות מגפות בקרב הלוחמים הבריטים והיעדר אספקה רפואית, המשיך רוברטס במתקפתו לעומק שטחי הבורים, אל עבר שטחי טרנסוואל. ב-31 במאי 1900 נכבשה יוהנסבורג, וב-5 ביוני נפלה פרטוריה, בירת טרנסוואל, בידי הבריטים. זמן קצר אחר-כך השלימו הבריטים את השתלטותם על כל שטחי שתי הרפובליקות הבוריות - או לפחות כך סברו.

[עריכה] שלב לוחמת הגרילה

משלב זה הפכה המלחמה למלחמת גרילה, כשלוחמי הקומנדו הבורים עושים כל מאמץ לנתק את הבריטים מקווי התקשורת והאספקה שלהם. התקפותיהם על מסילות ברזל וקווי טלגרף נעשו נועזות ומטרידות יותר ויותר, ונתנו לבריטים תזכורת בלתי פוסקת כי תרועת הניצחון שלהם הייתה מוקדמת מידי. הם שלטו אפקטיבית רק בנקודות בהן נכחו פיזית יחידות צבא, אך השטחים האדירים עליהם השתרעו המדינות הבוריות לא איפשרו נוכחות בכל מקום. יותר ויותר התברר לבריטים כי צבאם הגדול ורב העוצמה אינו בנוי להתמודד עם מטרדי גרילה הנשענים על אוכלוסייה פזורה ועוינת, ונדרשה גישה חדשה.

נשים וילדים בוריים במחנה ריכוז

את הפתרון הביא המפקד החדש של הצבא הבריטי, לורד הוריישו קיצ'נר, שהכניס את שיטת קו משלטי הבלוקהאוס. משלט בלוקהאוס טיפוסי היה מבנה קטן דו-קומתי, מאויש במש"ק ו-6 חיילים, וכאלה נבנו כ-8,000 ברחבי אורנג' וטרנסוואל במרחק של כקילומטר זה מזה. בין משלט למשלט מצד נמתח תיל ועליו פעמונים ואמצעי התראה. המטרה הייתה להגן על מסילות הברזל, ולהגביל את לוחמי הקומנדו הבורים לשטחים מצומצמים בהם ניתן יהיה לשלוט בהם. השיטה הוכיחה עצמה כיעילה, אף כי אחזקתה דרשה משאבי כוח אדם אדירים: כ-40,000 חיילים בריטים עסקו רק בשמירת הקו. במקביל, הקים קיצ'נר יחידות של פרשים קלים וסיירים שערכו פשיטות לשטחים שמחוץ לקו המשלטים וטיהרו כיסי התנגדות של כוחות גרילה בוריים.

[עריכה] אדמה חרוכה ומחנות ריכוז

החל ממרץ 1901 החל לורד קיצ'נר לנקוט בטקטיקה של אדמה חרוכה, כשכוחותיו פושטים על חוות ועיירות הבורים ושורפים אותם כליל, מרעילים את בארותיהם ומחרימים את הבקר והמקנה, כדי למנוע מלוחמי הקומנדו כל עורף לאספקה. סך הכול הושמדו ב-30,000 בתי חווה וכ-40 עיירות. כ-28,000 גברים בורים נישבו, רובם ככולם נשלחו למחנות שבויים מעבר לים.

נשותיהם וילדיהם, שנותרו ללא קורת גג עם שרפת עיירותיהם וחוותיהם, הושמו במחנות פליטים שכונו "מחנות ריכוז" (לימים ישתמשו הנאצים בשם זה על מנת לקרוא למתקני העינויים וההשמדה שהקימו). התנאים במחנות אלו, שנועדו בתחילה להיות מחנות סעד לאוכלוסייה שמקור מחייתה בחוות נשלל ממנה, החלו להידרדר בצורה חמורה, כאשר צפיפות האוכלוסייה בהם גברה, והבריטים התקשו להתמודד עמה. עד סוף המלחמה, נכלאו כ-120,000 בורים (כרבע מכלל האוכלוסייה הבורית) במחנות. כרבע מהם מתו במחנות מרעב ומחלות, מרביתם ילדים.

[עריכה] סיום המלחמה והסכם השלום

מדיניות האדמה החרוכה, ההגליה למחנות השבויים המרוחקים והכליאה במחנות הריכוז שברו סופית את רוחם של הבורים, ובמאי 1902 נכנעו אחרוני הלוחמים הבורים.

המלחמה הסתיימה רשמית ב-31 במאי 1902 בחתימת הסכם שלום שנודע כ"הסכם פריניחינג" (Treaty of Vereeniging), על פיו שתי הרפובליקות הבוריות חדלות מלהתקיים, והבורים מכירים בריבונות האימפריה הבריטית. הבריטים מצדם התחייבו לשיקום הארץ החרוכה והשסועה, לתשלום של 3 מיליון ליש"ט פיצויים לבורים, ולתהליך שיוביל לשלטון עצמי לבורים במסגרת האימפריה הבריטית.

[עריכה] כוחות, אמצעים וטקטיקה

מלחמת הבורים השנייה חתמה את המאה ה-19 ופתחה את המאה ה-20, וככזו מסמלת את קיצו של עידן ותחילתו של עידן חדש מבחינה טכנולוגית, טקטית ואסטרטגית. זו הייתה אחת מאחרונות המלחמות שבהן חיל פרשים מסורתי היווה גורם מרכזי בשדה הקרב, ואחת הראשונות בהן נעשה שימוש מסיבי בחידושים הטכנולוגיים של סוף המאה ה-19 בתחום הצבאי, ביניהם רובים נטעני מחסנית, מכונות ירייה אוטומטיות ואבק שריפה נטול עשן. חידושים טכנולוגיים אלה איפשרו כוח ירי מסיבי ומדויק הרבה יותר מאשר בעבר, ועל כן יכולת פגיעה קטלנית יותר בכוחות האויב. במלחמה זו גם הוצגה לראשונה, בקנה מידה רחב, יכולת מרשימה של כוחות גרילה וקומנדו להציב לאורך זמן התנגדות אפקטיבית לצבא כובש בעל עדיפות מספרית וטכנולוגית.

מן הצד הבריטי הגיע סך הכוחות שהשתתפו במלחמה לכחצי מיליון חיילים, שכללו דיוויזיות חיל פרשים, חיל רגלים רכוב, כוחות ארטילריה וחילות סיוע שונים בקנה מידה רחב. אך היקפו הרחב של הכוח הבריטי נוצר רק בשלבים מתקדמים של המלחמה, לאחר שבעת פתיחתה עמד סדר כוחותיהם על כמה עשרות אלפי חיילים, שאולצו לעמדת מגננה בידי הכוחות הבוריים שהיוזמה הייתה בידיהם ואף נהנו מיתרון מספרי קל. בהמשך תוגבר סדר הכוחות הבריטי וכלל יחידות מגויסות ומתנדבים שנשלחו, לבד מבריטניה עצמה, מן המושבות ברחבי האימפריה הבריטית – בעיקר אוסטרליה, ניו זילנד, קנדה, ודרום אפריקה עצמה.

הצד הבורי כלל כ-80,000 לוחמים משתי הרפובליקות, שהיו ברובם אזרחים מגויסים שחברו להוות יחידות קומנדו, סיור וחי"ר קל רכוב. כסיוע לוגיסטי שימשה בעיקר התשתית האזרחית והחקלאית של המדינות הבוריות. אף שהבריטים, כצבא סדיר, היו חמושים בנשק אישי תקני יותר שהתבסס בעיקר על רובי לי-מטפורד ולי-אנפילד החדשים, לבורים היה מענה הולם בדמות רובי המאוזר הגרמניים והקראג-יורגנסון הדניים, ששימשו אותם בצד רובי ציד ושאר כלי נשק אישיים שהביא עימו כל איכר מגויס. ככל שהתקדמה הלחימה, נעזרו הבורים יותר ויותר בנשק ותחמושת שמקורם בשלל בריטי שנפל בידיהם תוך התקפותיהם על קווי האספקה הבריטיים.

מבחינת ארטילריה, מלחמת הבורים הציגה לראשונה שימוש בארטילריה קלה ואוטומטית, אך הבריטים התאחרו מאוד בהכנסת ארטילריה כבדה ומשמעותית יותר לשדה הקרב. מעט חוליות מפעילי המרגמות וההוביצרים שנספחו לכוחות הבריטיים בשלבי המלחמה הראשונים הושבתו בקלות בידי הבורים, והכלים נפלו שלל בידיהם. הבריטים אולצו להשתמש בתותחים ימיים שפורקו מספינות ועברו הסבה מהירה לשימוש קרקעי, ובעריהם הנצורות אף בכלי ארטילריה מאולתרים לעת מצוא. הבורים, לעומת זאת, הצטיידו היטב מראש בארטילריה אפקטיבית, שבשלבי המלחמה הראשונים עלתה לאין שיעור על זו של הבריטים בעוצמתה ובטווחה, ובעיקר העניקה להם יתרון פסיכולוגי ומוראלי. רק בשלבים מתקדמים יותר של הלחימה הגיע משלוח משמעותי של כלי ארטילריה כבדה מבריטניה, אשר התעלו על אלה של הבורים וסייעו ליצירת המפנה בזירת הקרבות.

במלחמת הבורים הראשונה עוד לבש הצבא הבריטי את מדיו האדומים המסורתיים, דבר שהתברר כטעות טקטית קשה היות שהמעילים האדומים הבוהקים הפכו את החיילים הבריטים למטרה קלה עבור לוחמי הקומנדו הבוריים וצלפיהם המיומנים. הצבא הבריטי הפנים את הלקח, ובין שתי המלחמות עבר למדי קרב המותאמים יותר לתנאי שטח, אך עדיין לקה בקשיי ניידות ובסרבול מנגנוני שהעניק לבורים עדיפות ברורה. הבורים, אף שהיוו צבא פחות סדיר ותקני ואולי בשל כך, הצטיינו ביכולות שרידות וניידות מדהימות בתנאי שטח קשים, ידעו היטב להסוות עצמם ולהתחפר בקרקע, ובכלל התמחו בניצול תנאי השטח המוכר להם היטב לתועלתם.

עם זאת, אחת הטעויות הבוריות התבררה כריכוז כוחות לאחזקת המצור על הערים הבריטיות הנצורות בתחילת המלחמה. המצור אמנם העניק לבורים הישג מוראלי אדיר, והניסיונות לשחררו העסיקו את הכוחות הבריטיים ומנעו מהם יוזמה התקפית לתוך שטחי הבורים במשך חודשים, אך בפועל ריתק המצור גם הרבה מאוד כוחות בוריים במחיר של הזנחת ההגנה על שטחיהם שלהם. עובדה זו סייעה לבריטים, עם הגעת כוחות תגבורת משמעותיים, לחדור ביעילות דרך גבולותיהם הפרוצים של הבורים, במהלך שהביא לשינוי בפני המלחמה ובתוצאותיה.

[עריכה] תוצאות המלחמה

מחיר המלחמה היה כבד, הן לבריטים והן לבורים. סך אבידות שלוש שנות המלחמה עמד על כ-75,000 איש בשני הצדדים. 22,000 חיילים בריטים נספו במערכה, רק מיעוטם (7,792 על פי הנתון הרשמי) נפלו בקרב, והיתר נפלו קרבן למחלות ומגיפות במהלך המלחמה כתוצאת תנאי השטח הקשים. אבדות הבורים כללו כ-7,000 לוחמים וכ-28,000 אזרחים, חלקם הגדול ילדים שנספו במחנות הריכוז. כן מצאו אפריקאים שחורים רבים את מותם במהלך המלחמה, במספר שאינו ידוע אך מוערך בקרוב ל-20,000. החורבן בשטחי הרפובליקות הבוריות היה מוחלט, תוצאת מדיניות האדמה החרוכה של הבריטים, וחייב בנייה מחודשת מן היסוד של הכפרים, העיירות, התשתיות החקלאיות ותעשיית המכרות.

בהמשך להבנות הסכם פרייניחינג, ב-1910 קם "איחוד דרום אפריקה" כדומיניון במסגרת חבר העמים הבריטי, המורכב מארבע הפרובינציות טרנסוואל, מדינת אורנג' החופשית, נאטאל והכף.

מבחינת בריטניה, למרות שבסופו של דבר הסתיימה המלחמה בהכרעה בריטית ובהשגת היעדים האסטרטגיים שנועדה להשיג, הרי שאלה היו קצרי טווח וספק אם הצדיקו את המחיר והאבידות הכבדות בשני הצדדים. ביקורת חריפה נמתחה בציבור הבריטי עם היוודע התוצאות המחרידות של טקטיקת האדמה החרוכה והתנאים במחנות הריכוז. המפלגה השמרנית, שב-1900 עלתה לשלטון בבריטניה כשהיא נישאת על גלי הפטריוטיזם של תחילת המלחמה, איבדה את השלטון בתבוסה מוחצת ב-1906, שמיוחסת במידה רבה לתסכול ולזעם בעקבות המלחמה. מנגד, ביססו המלחמה ותוצאותיה את זקיפות הקומה האימפריאלית במושבותיה של בריטניה ברחבי העולם, ותרמו להכשרת דור מיומן ומנוסה של מצביאים ומפקדים, אשר תריסר שנים לאחר מכן הובילו את הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה.

מן ההיבט הבורי, תוצאות המלחמה הותירו אותם מובסים, מושפלים ושותתי דם. ההיסטוריוגרפיה שלהם מכנה את שתי המלחמות "מלחמות העצמאות" או "מלחמות החירות" - הראשונה בה השיגו את חירותם, והשנייה בה איבדו אותה. מרביתם קיבלו את הדין על פי עקרונות הסכם פריניחינג, והפכו להיות נתינים נאמנים של האימפריה הבריטית, העוסקים בשיקום ארצם החרבה בסיוע בריטי מסיבי. מיעוטם סירבו להשלים עם ההגמוניה הבריטית, ובחרו להישאר בגלות או לחזור לדרום אפריקה תוך טיפוח התארגנויות מחתרתיות אנטי-בריטיות, בהמתנה לשעת כושר להכרזה מחודשת על עצמאות הרפובליקות הבוריות. הזדמנות כזאת נקרתה לידם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כאשר קבוצת לאומנים בורים הניפה את נס המרד נגד ממשלת דרום אפריקה שהתייצבה בצד בריטניה עם מדינות ההסכמה. מרידה זו, שנקראה על שם מנהיגה מרידת מאריץ (Maritz Rebellion), דוכאה במהרה בידי ממשלת איחוד דרום אפריקה, שהיה חלק מחבר העמים הבריטי, ומנהיגי המרד נאסרו. גם עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה ניסיון של לאומנים בורים להתנגד באופן אלים לחבירת דרום אפריקה אל בעלות הברית בצד בריטניה, וגם ניסיון זה נבלם ודוכא. כמה מפעילי התארגנות זו היו לימים ממנהיגי משטר האפרטהייד.