מחנה הריכוז אושוויץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש להשלים ערך זה ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה.

מחנה הריכוז אושוויץ
אתר מורשת עולמית
שער הכניסה לבירקנאו, מבט מתוך המחנה
מדינה	פולין
הוכרז על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1979, לפי קריטריונים 6

החל ב-1940, בנתה גרמניה הנאצית מספר מחנות ריכוז ומחנות השמדה בסמוך לעיירה הפולנית אושוויינצ'ים (בגרמנית:Auschwitz) שהיו מרכיב עיקרי בשואה. אושוויץ נחשב למחנה ההשמדה הנורא ביותר ולסמל של מכונת ההשמדה הנאצית.

באושוויץ היו שלושה מחנות עיקריים ושלושים ותשעה תתי-מחנות. שלושת המחנות העיקריים היו:

• אושוויץ I, מחנה הריכוז המקורי ששימש כמרכז מנהלי לכל התשלובת, ובו נרצחו כ-75,000 אינטלקטואלים פולנים ו 15,000 שבויי מלחמה סובייטיים
• אושוויץ II (בירקנאו), מחנה השמדה שבו נרצחו כמיליון וחצי יהודים וכ-22,000 צוענים
• אושוויץ III (מונוביץ), ששימש כמחנה עבודה עבור חברת אי גה פארבן

חוקרים רבים ניסו לאמוד את מספרם של קורבנות אושוויץ. המספר המקובל כיום בעולם האקדמי וביד ושם הוא מעל 1,600,000 בני אדם, מתוכם קרוב למיליון וחצי יהודים.

סך הכול הובאו לרשת מחנות אושוויץ בין השנים 1941-1945 כ-1,100,000 יהודים וכ-200,000 בני עמים אחרים^{[דרוש מקור]}. יותר מ- 200,000 מכל אותם אסירים נשלחו מאושוויץ למחנות ריכוז ועבודה שונים על אדמת גרמניה וכן ברחבי תחום הכיבוש הגרמני, בעיקר לקראת סוף המלחמה, רובם לא שרדו עד סוף המלחמה.

קרוב ל-80 אחוזים מכלל האנשים שהובאו לאושוויץ נשלחו לאחר הסלקציה מיד אל תאי הגז. רבים מהאחרים, שהיו על פי רוב גברים ונשים צעירים, נידונו לעבודות כפייה ברשת מחנות אושוויץ ורבים מצאו תוך כדי העבודות את מותם מרעב, מחלות, אפיסת כוחות או התעללויות.

כמו כל מחנות הריכוז הנאציים, המחנות באושוויץ הופעלו על ידי האס אס של היינריך הימלר. מפקדי המחנה היו רודולף פרנץ הס (עד קיץ 1943), ארתור ליבהנשל וריכרד בר. הס סיפק תיאור מפורט של פעולת המחנה במהלך חקירתו לאחר המלחמה וכן באוטוביוגרפיה שלו. הוא נתלה ב-1947 מול הכניסה למשרפה של אושוויץ I.

כ-700 אסירים ניסו לברוח מהמחנות באושוויץ במשך שנות פעולתם, וכ-300 מהבריחות הצליחו. עונש נפוץ על נסיון בריחה היה מוות ברעב; משפחותיהם של מי שהצליחו לברוח נעצרו לפעמים ונכלאו באושוויץ והוצגו לראווה כדי להרתיע אחרים.

תוכן עניינים 1 אושוויץ I 2 אושוויץ II (בירקנאו) 3 אושוויץ III והמחנות הנלווים 4 ידיעת בעלות הברית 5 הפינוי והשחרור 6 אסירים ידועים 6.1 בורחים ידועים מהמחנה 7 לאחר המלחמה 8 לקריאה נוספת 9 ראו גם 10 קישורים חיצוניים

[עריכה] אושוויץ I

אושוויץ I שימש כמרכז המנהלי של התשלובת כולה. הוא הוקם ב-20 במאי 1940 על בסיס קסרקטיני אבן ישנים של הצבא הפולני. הוא שימש בהתחלה למאסר אינטלקטואלים פולנים וחברי תנועת ההתנגדות, ואחר כך גם לשבויים סובייטיים. פושעים רגילים, "אלמנטים אנטי-חברתיים" והומוסקסואלים גרמנים. יהודים נשלחו למחנה גם כן, כבר מהמשלוח הראשון (מטארנוב). המחנה הכיל בדרך כלל בין 13 ל-16 אלף אסירים; ב-1942 מספרם הגיע ל-20 אלף.

על שער הכניסה לאושוויץ I הוצב (ועדיין ניצב) השלט הציני "Arbeit macht frei" ("העבודה משחררת"). אסירים שיצאו מהמחנה במשך היום לעבודות בניה או חקלאות הוכרחו לצעוד דרך השער לקול נגינת תזמורת. רוב היהודים נכלאו באושוויץ II, ולא עברו תחת השלט הזה.

האס אס בחר כמה אסירים, בדרך כלל פושעים גרמנים, כמפקחים על אסירים אחרים, בעלי זכויות יתר. המעמדות השונים של אסירים הובדלו בסימנים מיוחדים על בגדיהם. היחס ליהודים היה בדרך כלל הגרוע ביותר. כל האסירים היו חייבים לעבוד; מלבד במפעלי הנשק, ימי ראשון הוקדשו לנקיון ולרחצה ולא היו מטלות הקשורות לעבודה.

דרישות העבודה הקשות, בצירוף תזונה וגיהות ירודות, הביאו לשיעורי מוות גבוהים בקרב האסירים.

בלוק 11 באושוויץ I היה ה"כלא בתוך הכלא", בו נענשו על הפרת הכללים הרבים. חלק מהאסירים נאלצו לבלות שם מספר ימים בתאים קטנים מכדי לאפשר ישיבה. אחרים הוצאו להורג בירייה, בתלייה או בהרעבה.

בספטמבר 1941, האס אס ערך ניסויים בבלוק 11 בהריגתם של 850 פולנים ורוסים באמצעות גז ציקלון בה, קוטל מזיקים ששימש קודם לכן להריגת כינים. הניסויים הוכתרו בהצלחה, ותא גזים ומשרפה נבנו על ידי הסבת בונקר. תא הגזים פעל מ-1941 עד 1942 ואז הוסב למקלט.

הנשים הראשונות הגיעו למחנה ב-26 במרץ 1942. מאפריל 1943 עד מאי 1944, הגינקולוג פרופ' ד"ר קרל קלאוברג ערך ניסויים בעיקור על נשים יהודיות בבלוק 10 של אושוויץ I, במטרה לפתח זריקה פשוטה שתשמש את בני העמים הסלאביים. ד"ר יוזף מנגלה ערך ניסויים בתאומים באותו מתחם. אסירים בבית החולים של המחנה שלא החלימו מהר הומתו באופן שגרתי בזריקה קטלנית של פנול.

בית הבושת של המחנה, שהוקם בקיץ 1943 בפקודתו של הימלר, היה בביתן 24 ושימש כגמול לאסירים (לא יהודים) בעלי זכויות יתר על עבודתם. בלוק זה אויש על ידי נשים לא יהודיות שנבחרו במיוחד לשם כך מבין האסירות, והוכרחו על ידי הנאצים לעבוד בו.

[עריכה] אושוויץ II (בירקנאו)

אושוויץ II (בירקנאו) הוא המחנה המוכר בדרך כלל בשם "אושוויץ". נכלאו בו מאות אלפים ונרצחו בו למעלה ממיליון איש, בעיקר יהודים וצוענים.

המחנה נמצא בבז'זינקה (בירקנאו), כשלושה קילומטרים מאושוויץ I. בנייתו החלה ב-1941 כחלק מ"הפתרון הסופי", כשהוחלט לסגור את מחנות מבצע ריינהרד (בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה) ולהפוך את אושוויץ לאתר ההשמדה המרכזי. שטח המחנה היה כ-2.5 על 2 קילומטרים, והוא חולק לכמה חלקים שכל אחד מהם חולק לשדות. כל אחד מהשדות וכן המחנה כולו היו מוקפים בגדר תיל מחושמלת (שחלק מהאסירים השתמשו בה כדי להתאבד). המחנה הכיל עד 100,000 אסירים ברגע נתון.

תכליתו העיקרית של המחנה לא הייתה מאסר עם עבודות כפייה (כמו אושוויץ I ו-III) אלא השמדה. לצורך זה, היו במחנה 4 תאי גזים עם משרפות. השמדה רחבת היקף החלה באביב 1942.

רוב האנשים הגיעו למחנה ברכבת, לעתים קרובות אחרי נסיעת זוועה בקרונות בקר שנמשכה כמה ימים. מ-1944 הוארכו פסי הרכבת אל תוך המחנה עצמו. לפני כן, האסירים שהגיעו הוצעדו מתחנת הרכבת של אושוויץ אל המחנה. לפעמים, משלוח שלם נשלח מיד אל מותו. במקרים אחרים, הנאצים ביצעו "סלקציה", כלומר בחרו את מי להרוג מיד ואת מי לכלוא ככוח עבודה. ד"ר מנגלה השתתף בסלקציות לעתים קרובות. ילדים קטנים נלקחו מאמותיהם וצורפו לנשים מבוגרות יותר שהומתו בגז, יחד עם החולים, החלשים והזקנים.

אחד הדברים המעידים על התנאים הסניטרים הקשים ששררו במחנה הם השירותים. השירותים היו חדר ארוך וגדול, בו היו שלוש תעלות בטון ארוכות ובהן חרוכים חורים. כל עובדי הכפייה חויבו לעשות את צרכיהם בעוד יש אנשים בחדר. מועד ההליכה אליהם היו קבוע, ולא ניתן היה להתפנות בספונטניות.

האסירים ששרדו את הסלקציה הראשונית הועברו לזמן מה להסגר, ואחר כך לעבודה בתחזוקת המחנה או בהרחבתו, או שנשלחו לעבודה באחד ממחנות העבודה הנלווים.

אחד החלקים במחנה היה שמור לאסירות. בחלק אחר שכונה "קנדה", מוינו חפציהם של הקורבנות שהגיעו ואוחסנו לצורך העברתם לממשלה הגרמנית.

מתחמי תאי הגזים והמשרפות היו בנויים כולם בצורה דומה: חדר תת-קרקעי להתפשטות שהכיל כ-2,000 מקומות, צמוד לתא גזים עם ראשי מקלחות מדומים. הרעל ציקלון בה שוחרר מפתחים בתקרת תא הגזים. המשרפה הייתה חלק מאותו בניין.

גרמניה פלשה להונגריה במרץ 1944. בין מאי ליולי אותה שנה, כ-440,000 יהודים מהונגריה גורשו לאושוויץ-בירקנאו ורובם נרצחו שם. כשהמשרפות לא עמדו בקצב, גופות נשרפו בבורות פתוחים.

צוענים רבים נכלאו בחלקים מיוחדים של המחנה, בעיקר ביחידות משפחתיות. הם הומתו בגז ביולי 1944.

ב-7 באוקטובר 1944, הזונדרקומנדו היהודים (אסירים שהופרדו מיתר המחנה ועסקו בהפעלת תאי הגזים והמשרפות) ארגנו מרד. אסירות הבריחו פנימה חומרי נפץ ממפעל תחמושת, ומשרפה 4 נהרסה חלקית מהפיצוץ. האסירים ביצעו נסיון בריחה המוני, אך כל ה-250 נהרגו מעט אחר כך. ב-10 באוקטובר, שמונה מאות ילדים צוענים נרצחו בשיטתיות בבירקנאו.

[עריכה] אושוויץ III והמחנות הנלווים

מחנות העבודה הנלווים היו קשורים לתעשייה הגרמנית והיו משויכים למפעלי נשק, בתי יציקה ומכרות. מחנה העבודה הגדול ביותר היה אושוויץ III מונוביץ, שהחל לפעול במאי 1942. הוא היה משויך למפעל הגומי הסינתטי והדלק הנוזלי "בונה-ורקה" שהיה בבעלות אי גה פארבן. במועדים קבועים, רופאים מאושוויץ II ביקרו במחנות העבודה ובחרו את החלשים והחולים לתאי הגזים בבירקנאו.

[עריכה] ידיעת בעלות הברית

לבעלות הברית שנלחמו בגרמניה היו צילומי אוויר מפורטים של כל המחנות החל ב-31 במאי 1944. שני אסירים שנמלטו (רודולף ורבה ואלפרד וצלר) ב-7 באפריל 1944, לפני תחילת גירושם של יהודי הונגריה, ערכו תיאורים ומפות מפורטים שהגיעו לבעלות הברית בקיץ 1944. ב-13 בספטמבר 1944, מפציצים אמריקאים תקפו את מפעל בונה ורקה של אושוויץ III, והרסו אותו חלקית.

[עריכה] הפינוי והשחרור

תאי הגזים בבירקנאו פוצצו על ידי הגרמנים בנובמבר 1944 בנסיון להסתיר את פשעיהם מהחיילים הסובייטיים שהתקדמו. ב-18 בינואר 1945 הסגל הנאצי החל לפנות את המחנה; רוב האסירים הוצעדו מערבה. מי שהיו חלשים או חולים מכדי לצעוד הושארו מאחור; כ-7,500 אסירים שוחררו על ידי הצבא האדום ב-27 בינואר 1945, המפקד שפיקד על היחידה ששיחררה את המחנה היה רב-סרן יהודי בשם אנטולי שפירו שקיבל את עיטור הגבורה של הצבא האוקראיני בשנת 2006 (שנה לאחר מותו). מדינות רבות קבעו לתאריך זה את יום הזיכרון לשואה, ובהן גרמניה, שב-1996 קבעה אותו כיום זיכרון לקורבנות הנאצים. ב-1 בנובמבר 2005 הכריז האו"ם על יום זה, כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה.

[עריכה] אסירים ידועים

• אנה פרנק הייתה אסירה באושוויץ-בירקנאו מספטמבר עד אוקטובר 1944; אחר כך הועברה למחנה הריכוז ברגן-בלזן, שם מתה מטיפוס.
• אימרה קרטס, חתן פרס נובל ההונגרי, שהה באושוויץ II שלושה ימים בקיץ 1944 לפני שנמצא כשיר לעבודה והועבר לבוכנוואלד.
• מקסימיליאן קולבי נכלא באושוויץ I. הוא התנדב לגווע ברעב במקום אסיר אחר ומת ב-1941.
• פרימו לוי, הסופר האיטלקי, נכלא במשך 10 חודשים באושוויץ, שם עבד עבור "בונה ורקה". הוא שוחרר על ידי הצבא האדום ובהמשך כתב על חוויותיו.
• אדית שטיין, נזירה קתולית ממוצא יהודי, הומתה בגז באושוויץ II.
• אלי ויזל ניצל מאושוויץ III מונוביץ ובהמשך כתב על חוויותיו. זכה בפרס נובל לשלום.
• ויקטור פרנקל, מייסד תורת הלוגותראפיה, כתב את הספר "האדם מחפש משמעות"
• ק. צטניק כתב ספרים רבים אודות "הפלאנטה האחרת" (אושוויץ): "סלמנדרה", "בית הבובות", "השעון", כוכב האפר" ו"הצופן".
• ולאדק ספיגלמן ניצל מאושוויץ I וסיפורו תועד בספר הקומיקס "עכבר- סיפורו של ניצול" שנכתב על ידי בנו, ארט ספיגלמן.
• הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם-אדמו"ר מצאנז קלויזנבורג
• הרב מנחם מנדל טאוב-אדמו"ר מקאליב, מחבר אנציקלופדיה על השואה לציבור החרדי
• חיים מרדכי רומקובסקי - ראש היודנראט בגטו לודז'

[עריכה] בורחים ידועים מהמחנה

• זיגפריד לדרר
• רודולף ורבה
• אלפרד וצלר
• צ'סלב מורדוביץ'
• ויטולד פילצקי
• ארנוסט רוזין

[עריכה] לאחר המלחמה

לאחר המלחמה, אושוויץ נותר נטוש למשך כמה שנים. ממשלת פולין שקמה את מפעלי "בונה ורקה" והפכה אותו לבסיס לתעשייה הכימית של האזור.

אחר כך החליטה ממשלת פולין לשחזר את אושוויץ I ולהפוך אותו למוזיאון לזכר קורבנות הפאשיזם; אושוויץ II, שבו הבניינים היו עלולים להירקב, שומר אך לא שוחזר. כיום, מוזיאון אושוויץ I משלב מרכיבים מכמה תקופות לאתר אחד: לדוגמה, תא הגזים באושוויץ I (שכבר לא היה קיים בסוף המלחמה) שוחזר והגדר הוזזה (בגלל בנייה שנעשתה אחרי סוף המלחמה ולפני הקמת המוזיאון). עם זאת, ברוב המקרים הסטייה מהאמת ההיסטורית היא שולית, והיא מצוינת בפירוש. אושוויץ II ושרידי תאי הגזים שם פתוחים גם הם לציבור. מחנה הריכוז אושוויץ הוא אחד מאתרי המורשת העולמית של אונסקו.

ב-1979, האפיפיור הפולני שזה אך נבחר, יוחנן פאולוס השני ערך מיסה בהשתתפות כ-500,000 איש באושוויץ II. לאחר שהאפיפיור הכריז כי אדית שטיין תוכרז כקדושה של הכנסייה, הציבו כמה קתולים צלב בקרב בונקר 2 של אושוויץ II, היכן שהומתה בגז. זמן קצר לאחר מכן, הופיע שם מגן דוד, ואחריו עוד סמלים דתיים; בסופו של דבר כולם הוסרו.

נזירות כרמליטיות פתחו מנזר ליד אושוויץ I ב-1984. אחרי שכמה קבוצות יהודיות קראו לסילוק המנזר, הסכימו לכך נציגי הכנסייה הקתולית ב-1987.

שנה לאחר מכן הציבו הכרמליטיות צלב שגובהו 8 מטרים מהמיסה של 1979 ליד האתר שלהן, בקרבת בלוק 11, שנראה בקושי מתוך המחנה. הדבר הוביל למחאה מצד קבוצות יהודיות, שאמרו שבעיקר יהודים נהרגו באושוויץ ודרשו שסמלים דתיים יורחקו מהאתר. כמה קתולים אמרו שהאנשים שנהרגו באושוויץ I היו בעיקר פולנים קתולים. הכנסייה הקתולית הורתה לכרמליטיות לעבור עד 1989, אך הן נשארו עד 1993 בהותירן את הצלב הגדול מאחוריהן. ב-1998, לאחר קריאות נוספות להסיר את הצלב, כ-300 צלבים קטנים יותר הוצבו על ידי פעילים מקומיים ליד הצלב הגדול, מה שהביא למחאות נוספות ולחילופי דברים קשים. בעקבות הסכם בין הכנסייה הקתולית הפולנית לבין ממשלת פולין, הצלבים הקטנים הוסרו ב-1999 אך הגדול נשאר (ראו צלב באושוויץ למידע נוסף). כמו כן, לאחר המלחמה נבנו אנדרטאות רבות באושוויץ לזכר הרצחם של היהודים. ביניהם אנדרטאות ליד בורות מוות ומקומות שבהם נטבחו יהודים ושאר אסירים.

בחודש ספטמבר 2003 חלפו מעל מחנה ההשמדה מספר מטוסי F-15 ישראליים, כחלק מטקס משלחת עדים במדים.

[עריכה] לקריאה נוספת

• אלבום אושוויץ - סיפורו של טרנספורט, ספרי יד ושם
• ישראל גוטמן, מיכאל ברנבאום (עורכים), אושוויץ - אנטומיה של מחנה מוות, ספרי יד ושם 2003
• מרטין גילברט, אושוויץ ובעלות הברית. הוצאת עם עובד, 1988.
• אושוויץ, האנציקלופדיה של השואה, כרך א, עמ' 43, יד ושם/ספריית הפועלים, תש"ן- 1990

[עריכה] ראו גם

• סוגיית הפצצת אושוויץ
• בלוק 24

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אושוויץ
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אושוויץ-בירקנאו

• מוזיאון אושוויץ (באנגלית)
• לקסיקון יד ושם- אושוויץ
• מידע נוסף יד ושם- אושוויץ
• אלבום גרמני של אושוויץ