מואה הנבטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

_{קואורדינטות: 30°32′29″N 35°09′40″E}

דרך הבשמים - ערי מדבר בנגב
אתר מורשת עולמית
עתיקות מואה
מדינה	ישראל
הוכרז על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2005, לפי קריטריונים 3, 5

מואה הנבטית, או חאן מואה, הייתה עיר נבטית באזור הערבה צפונית לפארן ודרומית למרכז ספיר. היא פעלה כתחנת מעבר בדרך הבשמים בממלכת הנבטים בתקופה הרומית. ביישוב היה חאן וסביבו מרכז ציבורי. במקביל, התפתחה במקום חקלאות ענפה. בפי הבדואים ששכנו באזור נקרא היישוב בשם "מוית עוואד".
מחקר הממצאים הבוטניים שנמצאו באתר שנערך על ידי פרופ' מרדכי כסלו וד"ר אורית שמחוני, מהמעבדה לבוטניקה ארכאולוגית בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר-אילן ^[1] מעלה השערות באשר לסיבה האמיתית לפריחת הערים על דרך הבשמים מבחינה חברתית וכלכלית.

[עריכה] מיקום היישוב

מואה הוקמה בצומת דרכים: הדרך האחת - מדרום לצפון, היא דרך הערבה, אשר נמשכה ממפרץ אילת בדרום ועד לים המלח בצפון והדרך השנייה - ממזרח למערב, היא קטע מדרך הבשמים שבין פטרה לחופה של עזה ורפיח. תחנות הדרכים החלו לפעול כבר בתקופה ההלניסטית אך עיקר פעולתם היה בתקופה הרומאית, כאשר גבר הביקוש לתבלינים ולבשמים לאור עליית רמת החיים באימפריה הרומאית. הסחר הביא להתפתחות כלכלית של תחנות הדרכים.

[עריכה] ממצאים ארכאולוגיים

במקום נערכו חפירות על ידי רודולף כהן בשנת 1981. במקום נמצא חאן דרכים עתיק ומצודה בגובה 2 מטר, השומרת על החאן, מקדש וחנות. כמו כן, מתקני חקלאות מדברית, הכוללים מעיין, בריכת אגירה מטויחת ושרידי אמת מים. אחד המתקנים המיוחדים באמת הוא בית בד, יחיד מסוגו בארץ, להפקת שמן זית בסגנון רומאי.^[2]

[עריכה] החאן

החאן הוא דוגמה לתחנת דרכים מהתקופה הנבטית התיכונה והוא כולל חצר פתוחה מוקפת חדרים ובית מרחץ. התחנה שימשה להעברת סחורות יקרות ערך כמו בשמים ותבלינים: מור, "קציעה", לבונה, פלפל וקינמון. הסחורות הובלו על גבי דבשות גמלים מחצרמוות בדרום חצי האי ערב, לחופי הים התיכון, בעיקר לנמל עזה, ומשם לארצות מעבר לים.

[עריכה] ממצאים בוטניים

הממצאים הבוטניים נשמרו במצב יבש היטב בשל הלחות הנמוכה והאקלים היבש. הממצאים שנמצאו היו גרעינים של צמחי תרבות וחלקם אפילו צמחי מותרות ועצים:

[עריכה] צמחי התרבות

תמר - 900 גרעינים ו-16 פירות. ממצא סביר שכן התמר גדל באופן טבעי באזור. הזיהוי ברמה של זנים הראה שחלק מהזנים הם בעלי פרי קטן מיוחד, כנראה זני בר. זן אחד של זרעים זהה לתמרים שנמצאו במצדה.לא נמצאו זרעים של זנים מסורתיים, חלאווי וסיאני, בשל החרבת מטעי התמרים בימי אדריאנוס הקיסר.
זית - 100 גרעינים. הזיהוי של הזיתים היה אפשרי שכן יש בארץ מטעי זיתים מלפני אלפי שנים. הרוב הוא זית נבאלי המתאים לכבישה ולהפקת שמן. נמצאו גרעינים מזן תוּ‏פַא‏חי ושאמי, שבגלל גודל פירותיהם משמשים גם היום לקישוט ולנוי.

[עריכה] צמחי מותרות

אפרסק - פרי חדש, הגיע מסין בדרך המשי. הוא דורש תנאי גידול מיוחדים, כמו קור ולא גדל במואה.
אגוזי המלך - 10 גרעינים. גדל בהרים ולכן ייבאו אותו.

[עריכה] עצים

שיטת היאור - נמצאו 2 תרמילים. גדל במצרים ונחשב לעץ חשוב וגם קדוש. השימוש הוא לעיבוד עורות. למטרה זו ניתן היה להשתמש גם בקליפות של צמחים ובכל זאת ייבאו את שיטת היאור.
ארז הלבנון - עץ נדיר שהגיע עד כאן.

לסיכום, צמחים מיובאים למואה היו סוג זיתים, אפרסקים, אגוזי המלך ועצים

[עריכה] השערה על מקור העושר

בתחנת הדרכים מואה נמצאו מוצרי מותרות ששימשו את סוחרי המקום. לא היה להם בלעדיות בדרך הבשמים, שכן עשרה ק"מ צפונה מהם הייתה תחנת דרכים נוספת. ההסבר היחידי יכול להיות כישרונם המסחרי. החוקרים מאוניברסיטת בר-אילן סבורים כי הסוחרים שמו לב להשפעת רמת הלחות על משקל הסחורה: באביב, הם קנו תבלינים ובשמים בדרום חצי האי ערב, במקום בו הלחות 30% ולקראת סוף הקיץ, מועד שבו עדיין ניתן היה להפליג לרומא, מכרו את הסחורה בנמלי הים התיכון, היכן שהלחות הגיע ל-70%. ההפרש במשקל בא לידי ביטוי בתמורה שהם השיגו. אולי זה המקור לעושרם של סוחרי מואה, שהתבטא ברכישת פירות וצמחי מותרות.

דוגמה לכך הייתה גם במאה ה-18 כאשר סוחרים אנגליים ניצלו את עובדת התפיחה של גרעיני החיטה בעת ההובלה של החיטה מהמזרח דרך כף התקוה הטובה לבריטניה. הגידול במשקל גרעיני החיטה עשה את ההובלה הארוכה לכדאית למרות זמן הנסיעה.