היתר מכירה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דוכן ירקות. חלק מהמוצרים מסומנים ב"היתר" כלומר כשרים על פי היתר המכירה

היתר מכירה הינו פתרון הלכתי שנועד להפקיע את מצוות השמיטה המונעת עבודה חקלאית בארץ ישראל במשך שנה. על פי ההיתר, האדמות החקלאיות של ארץ ישראל נמכרות לגוי למשך שנת השמיטה וניתן להמשיך לעבוד בקרקע, תוך הגבלות מסוימות (לקמן). על פי התומכים בהיתר, הפירות הגדלים בשדות המכורים אינם קדושים בקדושת שמיטה ועל כן ניתן לסחור בהם ולייצאם אל מחוץ לארץ ישראל. כמו כן, לדעת המתירים מותר לעשות בשדות המכורים עבודות האסורות בשמיטה רק מדרבנן ולאפשר לגויים לעשות בשדות מלאכות אסורות מהתורה. ישנם חלק מהתומכים בהיתר הגורסים שגם ליהודים מותר לעשות מלאכות בשדות המכורים. ההיתר היה נושא לפולמוס רחב בעולם הרבני בין תומכים למתנגדים וגם היום הוא נושא מחלוקת בתוך הציבור הדתי, בעיקר בין חרדים אשכנזים מצד אחד לציונים דתיים וספרדים מן הצד השני.

[עריכה] רקע

השימוש במכירה לגוי משמש במספר תחומים בהלכה על מנת להפטר מאיסורים. בין השאר הוא משמש בפסח במכירת חמץ וכדי להפטר מקדושת בכור בהמה טהורה ובגליציה שימש כדי לאפשר להחזיק חנויות פתוחות בשבת. אולם בעניין השמיטה ההיתר בעייתי יותר, כיוון שיש דעות שחובת השמיטה חלה גם על אדמה של הגוי וכי יש איסור למכור אדמה בארץ ישראל לגוי.

קיימות שלוש דעות עיקריות לגבי תחולת השמיטה על אדמות בבעלות של גויים בארץ ישראל.

1. מצוות השמיטה חלה גם על אדמות של גויים, לפי שיטת המבי"ט. התוצרת החקלאית של גויים מאדמות ארץ ישראל קדושים בקדושת שביעית ואסור ליהודי לעבוד בשדה של גוי בשמיטה. עם זאת, בניגוד לאדמות בבעלות יהודית, מותר לאכול תוצרת חד שנתית משדות הגויים, כלומר לא חל עליהם גזירת ספיחין ואין חובה למנוע מגוי לעבד את השדה שלו, בתנאי שהוא לא עושה זאת בשליחותו של יהודי. חלק מההולכים בשיטה זאת סוברים שמותר לקנות פירות מגויים וחלק כמו השל"ה אוסרים ומתירים רק לקבל במתנה ^[1].
2. מצוות השמיטה אמנם חלה על אדמת הגוי, אולם הפירות הגדלים באדמת הגוי אינם קדושים בקדושת שביעית.
3. מצוות השמיטה אינה חלה על אדמות בבעלות גוי. האיסור של התורה לעבד את האדמה בשנת השמיטה חל אך ורק בארץ ישראל, וגבולות ארץ ישראל בימינו נקבעות על סמך הבעלות היהודית. אדמות הנמכרות לגוי אינן חלק מארץ ישראל ויהודים יכולים לעבד את האדמה בשמיטה, כמו כל מקום אחר בחוץ לארץ^[2].

[עריכה] תוקף מצוות שמיטה בימינו

קיימות מספר דעות לגבי תוקף מצוות שמיטה בימינו:

1. מצוות שמיטה בימינו היא מן התורה. דעה זאת מבוססת על הבנה אחת בדברי הרמב"ם, ותמך בה בין השאר הנצי"ב מוולוז'ין.
2. מצוות שמיטה בימינו היא מדרבנן אבל נתנו לו תוקף של תורה או שעיקרו מהתורה^[3].
3. מצוות שמיטה בימינו היא מדרבנן שכן רוב עם ישראל אינו יושב בארץ ישראל. זוהי עמדת רוב הראשונים והעמדה המקובלת על רוב הרבנים.
4. מצוות שמיטה היא רק מתוקף מנהג בימינו. עמדה זאת אינה מקובלת כהלכה, אולם משמשת כצירוף כדי להתיר את היתר המכירה.

[עריכה] איסורי השמיטה והיתר המכירה

היתר המכירה מבוסס על כך שהאדמה החקלאית נמכרת לגוי, ועל כן חלים עליה הדינים של אדמת גוי. על המכירה להתמודד עם שלושה נושאים:

1. לדאוג שהתוצרת לא תהיה קדושה בקדושת שביעית, כדי שיהיה ניתן לסחור בתוצרת, יהיה ניתן לייצאה לחוץ לארץ ושהצרכן לא יצטרך לשמור אותה בקדושת שביעית.
2. לאפשר עבודה בשדה, של יהודים או לפחות של גויים.
3. לדאוג שלא יחול על התוצרת החד שנתית גזירת ספיחין, כדי שהיא תהיה מותרת לאכילה.

לגבי כל אחד מהנושאים האלו, יש מחלוקות האם העובדה שהשדה שייך לגוי פותר את הבעיה.

• לגבי קדושת שביעית של הפירות, לפי שיטת המבי"ט ובנו המהרי"ט, הפירות והירקות הגדלים בשדה של גוי קדושים בקדושת שביעית. לעומת זאת, רבי יוסף קארו כתב בכסף משנה ^[4]שהתוצרת החקלאית של שדה גוי אינו קדוש בקדושת שביעית. היישוב הישן בירושלים נהג כשיטת רבי יוסף קארו, אבל הרידב"ז והחזון אי"ש פסקו כמבי"ט. היום, הרב יוסף שלום אלישיב מוביל את הגישה שיש לפירות של גויים קדושת שביעית, בעוד העדה החרדית ותומכי היתר המכירה טוענים שאין בפירות של גויים קדושת שביעית.

• לגבי איסור העבודה בשביעית, יש גישות שונות בין התומכים בהיתר המכירה. לפי השיטה המקילה, פוסקים כשיטה שבשדות גויים לא חלה השמיטה כלל, וממילא מותר ליהודי לעבוד בשדה. גישה אחרת גורסת ששמיטה חלה בשדות של גויים, אולם הגוי אינו מצווה על השמיטה והיהודי אינו חייב למנוע ממנו לעבוד בשדה של גוי, ולכן את העבודות בשדה על הגויים לעשות. בנוסף, התומכים בהיתר המכירה גורסים שבמלאכות דרבנן ניתן להקל, מכיוון ששמיטה כולה היא בימינו מדרבנן, ועל כן ניתן לעשותם על ידי יהודי. הרב שאול ישראלי ^[5] טען שהמתירים לא התירו את כל ארבעת המלאכות דאורייתא: זריעה, זמירה, קצירה ובצירה. לעומת זאת, הרב שלמה זלמן אוירבך ^[6] טען שהרבנים המתירים התירו לגמרי קצירה ובצירה מאחר שקדושת שביעית פקעה, ובתנאי שהקצירה והבצירה אינם נעשים לצורך הקרקע או האילן אלא רק בשביל הפירות.

• לגבי גזירת ספיחין, כמעט כולם מסכימים שהיא אינה חלה על שדות של גויים שעובדו על ידי גויים. לעומת זאת, הרדב"ז כותב שאיסור ספיחין חל על עבודה של ישראל בשדה של גוי ולכן רק כשהיהודי עובד בהיתר, לפי אחת השיטות בסעיף הקודם, התוצרת החד שנתית מותרת באכילה. המתנגדים להיתר המכירה טוענים שייתכן שאיסור ספיחין חל על פירות שגדלו בשדה גוי בעבודת גוי שאורגנה על ידי יהודי או שיש חובה על הגוי למכור אותם ליהודי ^[7]. בנוסף, המתנגדים להיתר המכירה חוששים שמא גם על מלאכות דרבנן חל איסור ספיחין ^[8]. הרב זלמן נחמיה גולדברג כותב שאיסור ספיחין לא חל כלל על פירות שאינם קדושים בקדושת שביעית, כך שמי שסובר שפירות גוי אינם קדושים בקדושת שביעית לא צריך לחשוש לספיחין ^[9].

[עריכה] המכירה

אחת הבעיות המרכזיות של היתר המכירה של שמיטה לעומת שאר ההיתרים הנוגעים למכירה לגוי, היא שיש איסור למכור קרקע בארץ ישראל לגוי, מהפסוק לא תחנם. בעיה אחרת, הקיימת גם בהיתרים אחרים היא שעל מנת שהמכירה תחול יש צורך בכך שהמוכר באמת ובתמים יתכוון למכור את הקרקע, דבר הנקרא בלשון ההלכה "גמירות דעת". מגוון של פתרונות שונים ואף סותרים נתנו לבעית "לא תחנם", תוך דאגה להשגת גמירות דעת של המוכר. פתרונות אלו כוללים:

• טענה כללית שמכיוון שהמכירה נועדה לחזק את ההתיישבות בארץ ישראל האיסור של לא תחנם אינו חל ^[10].
• טענה בדעת המהרש"א שמכירה חזרה לגוי של קרקע שקנו מגוי אינה אסורה ^[11].

באופן המכירה:

• מכירה לזמן מוגבל. פתרון זה שימש בשמיטת תרמ"ט ותמך בה הרב יצחק אלחנן ספקטור ^[12]. על מנת להדגיש שהמכירה היא אכן מכירה מלאה, נרשם בחוזה המכירה שיש רשות לקונה לחפור בשדה בורות שיחין ומערות ולעשות בו כל שינוי ^[13]. מצד שני, רישום זה זכה לביקורת ^[14]בטענה שהיא מעמידה בספק את גמירות הדעת של המכירה, שכן אין כל כוונה שהגוי יחפור בשדה וספק אם מישהו יאפשר לו זאת. בפועל המכירה נעשית לשנתיים, כיוון שקדושת פירות שביעית ממשיכה חודשים רבים לתוך השנה שאחרי שנת השמיטה.
• מכירה של העצים על מנת שהגוי יקצץ אותם ומכירה של האדמה אגב העצים. פתרון זה מבוסס על כך שמותר למכור לגוי עצים המיועדים לכריתה. פתרון זה משמש ביחד עם המכירה לזמן מוגבל באופן שהגוי הוא זה שבוחר האם לקצץ את העצים ורק אם הגוי אינו מקצץ אותם המכירה חלה ^[15].
• מכירה מוחלטת של הקרקע לזמן בלתי מוגבל, עם אופציה לקנות בחזרה את הקרקע לאחר השמיטה ^[16].

בבחירת הקונה:

• מכירה של הקרקע לידי אדם שאיננו נחשב עובד עבודה זרה, שכן לפי דעות מסוימות האיסור אינו חל על גויים שאינם עובדי עבודה זרה. בהתאם לכך, בשמיטות הראשונות בקשו הרבנים שהמכירה תהיה דווקא לערבי (ישמעאלי) ^[17]. אמנם באחת השמיטות המכירה התבצעה לנוצרי מצרפת לבקשת הברון רוטשילד שהכירו. הרב שלמה גורן בהיותו הרב הראשי לישראל ביצע את המכירה לגוי שהיה בהליכי גיור והסכים לדחות את סיום הגיור לשנה על מנת להיות הבעלים של כל הקרקעות של ארץ ישראל עבור היתר המכירה.
• מכירה לגוי שכבר יש לו קרקע משלו בארץ ישראל ^[18].

אחת הטענות נגד היתר המכירה הכללית, שהועלתה על ידי החזון אי"ש, הייתה שמכיוון שהמכירה היא עבירה אם היא נעשית על ידי שליח היא אינה חלה על פי הכלל ההלכתי ש"אין שליח לדבר עבירה". כהתמודדות עם טענה זאת דאג הרב שלמה גורן שהחקלאים ימכרו את קרקעותיהם לרבנות הראשית והיא תמכור את הקרקעות שלה לגוי, באופן שאין במכירה שליחות. הרב ויטמן ביקש מאותה סיבה שנציג של כל קיבוץ יבצע את המכירה בפועל ^[19] במכירה פרטנית, אך היה מי שדרש שכל חברי הקיבוץ יבצעו את הקניין ^[20].

טענה נוספת שהועלתה נגד היתר המכירה לאחר הקמת המדינה הייתה שהחוק במדינת ישראל אוסר מכירה ללא רישום בטאבו. כמענה לכך, בה' אב תשל"ט, לקראת השמיטה בשנת תש"מ, חוקקה הכנסת, בלחצו של הרב שלמה גורן, תיקון לחוק המאפשר ביצוע עסקת מקרקעין לצורך היתר המכירה, ללא תשלום האגרה וללא רישום בטאבו ^[21].

מוצר אחד, שתי כשרויות: מימין תפוצ'יפס מיבול חו"ל, בהכשר של הבד"ץ של העדה החרדית, ומשמאל תפוצ'יפס מיבול ארץ ישראל, על פי היתר מכירה, בהשגחת הרבנות המקומית נתיבות

[עריכה] הצורך בהיתר

מקובל בהלכה שאין להשתמש בהיתרים אלא כאשר יש צורך גדול לכך. מכיוון שהיתר המכירה של השמיטה נחשב להיתר דחוק, מוסכם כמעט על כל הרבנים מאז ייסודו של ההיתר במאה ה-19 ועד היום, כי השימוש בהיתר המכירה לגיטימי רק במקרה של צורך דוחק ביותר המחייב את השימוש בו. כך, כל הרבנים שפעלו על פי ההיתר ציינו את המציאות הדוחקת המחייבת שימוש בהיתר וציינו כי ההיתר ניתן רק לשנה הספציפית והתנאים ייבחנו מחדש בשנים הבאות. גם המתנגדים להיתר המכירה התייחסו ברובם לטיעון ההכרח וטענו כי המצב אינו מחייב שימוש בהיתר (הגם שלשיטת חלק מהם אין להשתמש בהיתר בשום תנאי).

הטענות לגבי הצורך בהיתר כללו:

• שמירת השמיטה היא סכנה לחקלאים אשר חלקם עלולים למות ברעב בהיעדר מקור פרנסה. טענה זאת הופיע כבר בשמיטת תרפ"ט, התגברה לאחר מכן עם הגידול ביישוב היהודי בארץ ישראל ^[22] ונעלמה כמעט לגמרי לקראת סוף המאה ה-20, כאשר היקף החקלאות מהתל"ג נהיה קטן מאוד. המתנגדים להיתר המכירה, ובהם הנצי"ב, טענו, לעומת זאת, שניתן לגייס תרומות לפרנס את המתיישבים. ממבט היסטורי טוען פרופ' פרידמן שהמתנגדים להיתר אכן צדקו בתקופה ההיא שכן כל ההתיישבות בארץ ישראל באותה תקופה הייתה סמוכה על שולחנו של הברון רוטשילד. הרב אהרון אורלנסקי, רבה של פתח תקווה, כתב לגבי שמיטת תרפ"ט שאין צורך בהיתר המכירה ודווקא המנוחה מעבודת הקרקע תאפשר לקרקע לנוח ולחקלאים להשקיע במשק החי ^[23].

• שמירת השמיטה תביא לביטול ההתיישבות בארץ ישראל. טענה זאת מופיעה, למשל, במכתב של האדר"ת^[24] ולאחר מכן מופיע רבות בדברי הראי"ה^[25].

• שמירת השמיטה תמנע הגעת תרומות למען יישוב הארץ, שכן התורמים ייראו במתיישבים בטלנים. במיוחד היה חשש מצד הרב שמואל מוהליבר שהברון רוטשילד לא יסכים לתמוך במושבות אם לא יעבדו את האדמה בשמיטה ^[26]. הנצי"ב, לעומת זאת, טען שאם ישמרו שמיטה כהלכתה יגיעו תרומות מספקות לתושבי המושבות שיחזיקו אותם בחיים וכי דווקא שמירת השמיטה תביא לזרם של תרומות.

• עם הקמת מדינת ישראל, עלתה הטענה שיש צורך בשימוש בהיתר המכירה היות שהמדינה מוקפת אויבים ומחשש ממצור כלכלי.

• טענה נוספת שעלתה בשנים יותר מאוחרות היא שללא היתר המכירה לא יוכל להתקיים חקלאות יהודית בארץ ישראל וקיום חקלאות יהודית הינו ערך חשוב ^[27].

• שמירת שמיטה תפגע בייצוא החקלאי לאורך שנים בגלל אובדן לקוחות ^[28].

• אי הזדקקות להיתר המכירה תביא לרבים מתושבי ישראל לקנות פירות האסורים באכילה בהיעדר מקור מזון אחר ^[29].

• אי שימוש בהיתר המכירה תגרום לחקלאים לעבוד את האדמה באיסור^[30]

• חשש להתמוטטות מערכת הכשרות ללא שימוש בהיתר

לעומת זאת, המתנגדים להיתר המכירה טוענים שהנזק הכלכלי בשמירת השמיטה אינו גדול ואינו מצדיק עקירת המצווה ^[31]. בנוסף, המתנגדים מנו את הטעמים הבאים מדוע לא כדאי להנהיג את היתר המכירה:

• התרומות שהגיעו למושבות בארץ ישראל יתמעטו אם לא ישמרו שמיטה ^[32]
• אי שמירת המצווה עלולה להביא מארה על הארץ ^[33]

[עריכה] כשרות תוצרת היתר המכירה

התומכים בהיתר המכירה סוברים כמובן שהתוצרת כשרה לאכילה. ישנם מהתומכים בהיתר המכירה אשר מעדיפים להחמיר על עצמם ולא לאכול מפירות היתר המכירה. בגלל ההתנגדות להיתר המכירה, ישנם כאלו אשר בכוונה אוכלים מהיתר המכירה כדי להראות שהתוצרת היא כשרה.

המתנגדים להיתר המכירה מעדיפים לא לקנות מתוצרת היתר המכירה ממספר סיבות:

• הם חוששים לדעות שהירקות אסורים משום ספיחין, למשל אם למכירה אין תוקף או שבגלל העבודה של היהודי חלה גזירת ספיחין.
• הם אינם רוצים לאכול פירות שלא הופקרו (הנקראות "שמור ונעבד").
• הם אינם רוצים לחזק את אלו המסתמכים על היתר המכירה.
• הם חוששים לשיטה שהפירות קדושים בקדושת שביעית ואינם רוצים למסור לידי המוכרים כסף אשר לא ישמרו אותו בקדושת שביעית ^[34].

לרוב הדעות של המתנגדים להיתר המכירה, פירות שלא חל עליהם איסור ספיחין מותר בדיעבד להשתמש בתוצרת של היתר המכירה וכך פסק הרב משה פיינשטיין, בניגוד לדעה אחרת לאסור, לגבי אתרוגים שהובאו מישראל משמיטת תשי"ג. בתשובותו של הרב פיינשטיין הוא כותב שהנימוק של סיוע לעוברי עבירה לא חל בנידון היתר המכירה מכיוון שהחקלאים פועלים על פי רבנים שפסקו להם היתר ^[35]. הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (מבוסטון) פסק שלא לקנות מפירות היתר המכירה בארצות הברית, מכיוון שכל ההיתר נקבע משום שעת הדחק וגם אם ליהודי ישראל מדובר על שעת הדחק, ליהודי ארצות הברית זה לא שעת הדחק ^[36].

[עריכה] תולדות ההיתר

התומכים בהיתר המכירה מוצאים שורשים להיתר כבר בדברי המבי"ט ^[37], המהרי"ט והרב ישראל משקלוב בעל פאת השולחן ^[38]באמצע המאה ה-18 התיר הרב מרדכי רובין, בעל "שמן המור", להסתמך על מכירה של כרם לנכרי כדי לעקוף את מצוות השמיטה ^[39].

עם התחדשות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, התעורר הצורך להתמודד עם ציוויי שנת השמיטה. בשנת תרמ"ב (1882), התקיימו רק פתח תקווה, מוצא ובית הספר החקלאי מקווה ישראל והם שמרו את השמיטה על ידי הימנעות מכל עבודות חקלאיות. עם הגידול במספר המושבות, לקראת השמיטה בשנת תרמ"ט (1889), החל לחץ מצד חלק מחקלאי ארץ ישראל אשר חששו ששמירת השמיטה תשאיר אותם ללא מקור פרנסה. בעקבות זאת, התכנס דיון של רבני חובבי ציון בדיון האם ניתן להפקיע את קדושת הקרקע למשך שנת השמיטה. למרות שראש רבני חובבי ציון, הנצי"ב מוולוז'ין, התנגד להיתר, גייס הרב שמואל מוהליבר את רבי יהושע מקוטנא^[40] ואת הרב שמואל זאנוויל מוורשא והם פרסמו את ההיתר בתמיכת הרב יצחק אלחנן ספקטור, שנחשב ראש כל בני הגולה (=פוסק לכל הדור). ההיתר הוביל לויכוח חריף בין תומכיו למתנגדיו. בראש המתנגדים עמדו הרבנים האשכנזיים של ירושלים, בעוד הרבנים הספרדיים, ובהם הרב יעקב שאול אלישר והרב רפאל מאיר פאניג'ל, תמכו בהיתר ^[41].

בשתי השמיטות הבאות, הפולמוס שכך ורבני ירושלים, הרב דיסקין והרב שמואל סלנט הביעו תמיכה בעל פה בהיתר ^[42].

כשעלה הראי"ה קוק לארץ, סמך גם הרב קוק ידיו על ההיתר, בגלל המצוקה הגדולה של היישוב החדש אשר פרנסתו הייתה תלויה בחקלאות. נוהג זה נמשך מאז בכל שנות השמיטה עד היום, על ידי הרבנות הראשית לישראל. כיום רוב היישובים החקלאיים בארץ ישראל משתמשים בהיתר המכירה, אך רוב החרדים אינם סומכים על ההיתר ומעדיפים לקנות בשנת השמיטה תוצרת חקלאית מערבים או מחו"ל. חלק מהיישובים החקלאיים הדתיים אימצו את "אוצר בית דין" כפתרון.

בסוף שנת 2007 תשס"ז לקראת שנת שמיטה שחלה בתשס"ח דווח כי המדינה מכרה על פי היתר המכירה את כל קרקעות המושבים, הקיבוצים והחקלאים בישראל - כ-1.75 מיליון דונם, ב-70 מיליארד ש"ח לידי אל"מ במיל' חאמדה גאנם ^[43].

הרב של תנובה, זאב ויטמן, הביע הסתייגות מהיתר המכירה הכללי של הרבנות הראשית ופעל לביצוע היתר מכירה פרטני לחלקות ספציפיות.

[עריכה] ראו גם

• שמיטה
• פולמוס השמיטה
• פולמוס השמיטה בזכרון יעקב

[עריכה] לקריאה נוספת

• הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי, ספר השמיטה, הוצאת מוסד הרב קוק, הדפסה שישית תשנ"ג, עמודים נט - קכו.
• הרב עובדיה יוסף יביע אומר חלק י', קונטרס השמיטה.
• הרב שאול דוד סתהון, דבר שאול, עמודים 31-48, פסק שמתנגד להיתר תרפ"ט
• הרב יהושע בן מאיר, פרקים יא,יב וסיכום באתר דעת מתוך הספר היתר מכירה או אוצר בית דין בהפצת ישיבת שבות ישראל אפרת הקורא להעדיף את היתר המכירה על אוצר בית דין בשנת השמיטה תשס"ח

[עריכה] קישורים חיצוניים

מאמרי תמיכה בהיתר המכירה:

• הרב אליהו רחמים זייני, אנתולוגיה של חוסר מוסריות במסווה של יראת שמיים, בעניין ערך השמיטה והתייחסות ל"היתר המכירה", מתוך אתר ישיבת אור וישועה.
• הרב משה צוריאל, על הלוחמים נגד "היתר מכירה" בשביעית, אתר ישיבה
• הרב משה צוריאל, היתר המכירה בשביעית, בזמננו!, ערוץ 7

[עריכה] הערות שוליים