אוצר בית דין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אוצר בית דין הינו כינוי לארגון העוסק בקטיף פירות שגדלו בשנת השמיטה וחלוקתם לצרכנים באופן אשר לפי חלק מהפוסקים מותר על פי ההלכה. אוצר בית דין הוא איפוא דרך לשווק פירות שגדלו בשנת השמיטה, הקדושים בקדושת שביעית, אשר לפי חוקי השמיטה הבסיסיים היו אמורים להשאר על העצים, להקטף על ידי אנשים פרטיים המגיעים למטעים או להרקב [1].
בשנים האחרונות רבים מהארגונים הפועלים כאוצר בית דין דואגים לטיפול בעצים באופן שיצמיחו פירות טובים בכמות רבה ושומרים על הפירות מפני קטיף עצמאי. לרוב, אוצר בית הדין ממנה כשליחו את החקלאי אשר המטעים שלו. בניגוד להיתר המכירה אשר נפסל מכל וכל על ידי החרדים האשכנזים ואף אינו מקובל על חלק מהדתיים הלאומיים והספרדים, אוצר בית הדין, לפחות במתכונתו המצוצמת (כמבואר להלן) מקובל על רוב החברה הדתית, למעט העדה החרדית אשר מתנגדת להיתר של אוצר בית דין. יתרה מזאת, חלק מהציבור הדתי אינו רואה באוצר בית דין פתרון של דיעבד אלא כדרך ראויה לכתחילה ועדיפה על פני היתר המכירה. עם זאת, ישנם רבנים, כמו הרב יוסף קאפח, אשר העדיפו את היתר המכירה.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
על פי הלכות שמיטה, אסור לעשות כל עבודה חקלאית בצמחיה הגדלה בארץ ישראל, למעט מלאכות שנועדו לאפשר לצמחים להמשיך לחיות. למרות זאת, צמחיה רב שנתית נותנת פירות גם ללא כל טיפול, הגם בכמות פחותה בהרבה מבשנה רגילה בה מטפלים בעצים. כיוון שהיו יהודים רבים אשר עיבדו את אדמותיהם באיסור בשנת השמיטה, אסרו חז"ל על אכילת יבול חד שנתי שגדל מעצמו בשנת השמיטה, במה שכונה איסור ספיחין. אך תוצרת של עצים וצמחים רב שנתיים הותר באכילה. אולם השימוש בפירות מותנה בקטיף בכמות לא מסחרית ובאיסור על מכירת הפירות.
[עריכה] מקור ותולדות השימוש באוצר בית דין
הרעיון של אוצר בית דין מופיע בדברי חז"ל רק במקור אחד בתוספתא שביעית פרק ח' הלכות א-ב. על פי המתואר שם, בית הדין פעל לפי שתי שיטות. בשיטה הראשונה בית הדין בדק בכליהם של ההולכים למטעים והחרים תוצרת חקלאית שנלקחה מעבר לכמות המותרת. על פי השיטה השנייה בית הדין שכר פועלים שקטפו את הפירות ועבדו אותם והכניס אותם למחסניו. את הפירות במחסנים חילק בית הדין לכל תושבי העיר לפי מספר הנפשות בכל בית.
דברי תוספתא אלו אינם מובאים להלכה ברמב"ם ולא אצל כמעט אף אחד מהראשונים האחרים. הרדב"ז כותב מפורשות שהסיבה לכך היא שאוצר בית דין לא נפסק להלכה.
עם התחדשות ההתיישבות בארץ ישראל בסוף המאה ה-19, חיפשו פוסקי ההלכה אחר דרכים לאפשר שימוש בפירות הגדלים במטעים בשנת השמיטה, על מנת למנוע התמוטטות היישוב החדש בישראל שכלכלתו הייתה מבוססת ברובה על חקלאות. הרב קוק בהתכתבות עם הרב חיים ברלין הציג פעילות של אוצר בית דין בה החקלאים מפקירים את כל הפירות ובית הדין ממנה אותם שליחים שלו לטיפול בפירות והפצתם. בית הדין מאפשר לחקלאים לגבות עבור הפירות כסף להחזר ההוצאות שלהם כולל הוצאות השכירות (או הפחת) של כלי העבודה החקלאית. גם החזון אי"ש, על פי עדותו של הרב קלמן כהנא הורה להשתמש באוצר בית דין לצורך קטיף ומכירת הפירות.
[עריכה] לקריאה נוספת
- משנת השמיטה, רמת מגשימים, תשנ"ה, עמודים 391-451.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- פרופ' זאב ספראי, של מי האוצר הזה?, אתר כיפה
[עריכה] הערות שוליים
- ^ "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה" (שמות כ"ג 11)
