ג'וזף מקארתי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ג'וזף (ג'ו) מקארתי (באנגלית: Joseph Raymond McCarthy;‏ 15 בנובמבר 1908 - 2 במאי 1957) סנטור בארצות הברית בין השנים 1947 ו-1957. על שמו נטבע המונח "מקארתיזם" שפירושו ציד מכשפות ממשלתי הבא לסמן ולהעניש את אלו הנוקטים בעמדות פוליטיות שאינן תואמות את רצון הממשל. בזמנו היה המונח "מקארתיזם" שם נרדף לתנועה האנטי קומוניסטית הנמרצת שהתעוררה באמריקה משנת 1948 ועד אמצע שנות החמישים של המאה העשרים, כאשר אנשים בתקשורת, בתעשיית הקולנוע, בממשל, בצבא ובכל עיסוק אחר נחשדו על בסיס ראיות שנויות במחלוקת בהיותם בעלי נטיות קומוניסטיות, במה שנחשב על ידי רבים כציד מכשפות תוקפני.

תוכן עניינים 1 הקריירה המוקדמת של מקארתי 2 סנאטור מקארתי 3 נפילתו של מקארתי 4 פעילותו לאור מסמכי וינונה

[עריכה] הקריירה המוקדמת של מקארתי

מקראתי נולד בעיירה הכפרית גרנד שוט בויסקונסין. למרות מצבו הכלכלי, התאמץ והשיג תואר במשפטים מאוניברסיטת מרקט במילווקי והתקבל ללשכת עורכי הדין בשנת 1935. בשנת 1939 התמנה לשופט.

בשנת 1942, זמן קצר לאחר כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, התגייס מקארתי לחיל הנחתים (המארינס), למרות שבשל משרתו השיפוטית היה פטור משירות צבאי. מקארתי שירת בשירות קרבי בדרגת סגן, כתצפיתן ארטילרי מוטס, וכתותחן זנב במטוס שיצא למשימות הפצצה בדרום האוקיינוס השקט. תפקיד זה הביא לו את הכינוי "ג'ו התותחן" ("Tailgunner Joe").

עוד בשירותו הצבאי, בשנת 1944, ניסה להשיג את משרת המועמד הרפובליקני לסנאט האמריקני מטעם מדינת ויסקונסין, אך כשל. אחרי שחרורו מן הצבא בשנת 1945, נבחר שוב למשרת שופט, והחל במסע בחירות רציני יותר לקראת הבחירות ב1946 בהן זכה במועמדות המפלגה מול הסנאטור המכהן, והביס בקלות את יריבו הדמוקרטי.

[עריכה] סנאטור מקארתי

בתקופת כהונתו הראשונה לא בלט מקארתי. הוא הצביע באופן שמרני, אך לא לחלוטין על פי עמדת המפלגה. הוא היה רעב לתשומת לב התקשורת, ונאם נאומים רבים, על מגוון רחב של נושאים. בתחילה התרכז בבעיות דיור, וקיצוב הסוכר. תפנית חשובה אירעה לאחר נאומו ב-9 בפברואר 1950 בפני מועדון נשים בווילינג במערב וירג'יניה.

הניסוח המדויק של הנאום לא נשמר, אך ידוע כי הוא נופף בפיסת נייר שהכילה רשימה של קומוניסטים ידועים, העובדים במחלקת המדינה האמריקנית (השם האמריקני למשרד החוץ). לגבי מספר האנשים שהיו רשומים על פיסת הנייר, ישנן גרסאות שונות, אך הוא נע בין 205 ל-57 אנשים. מקארתי הסביר לאחר מכן כי 57 אנשים היו קומוניסטים "רשומים", אך 205 אנשים הם אנשים ש"אין להעסיקם במחלקת המדינה" מסיבות שונות. לאחר מכן שימש שוני זה בגרסאות ככלי להאשמת הסנטור עצמו בעדות שקר. אמנם היה מסמך של מחלקת המדינה שנקב בשמות של אנשים לגביהם היו ספיקות, אך אלו לא נגעו רק לקומוניזם אלא גם לעניינים שונים כהתמכרות לאלכוהול, וביצועים לא מספקים.

יש לזכור ברקע הדברים את החששות של האומה האמריקנית מהשתלטות ברית המועצות על אירופה, ומשפטו של אלג'ר היס, עובד מחלקת המדינה שנחשד בהיותו מרגל קומוניסטי. היס לא הואשם בריגול אלא במתן עדות שקר בכך שהכחיש את קשריו עם קומוניסטים בעבר. המשפט נוהל בצורה ציבורית, בין היתר על ידי ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקאית, בראשותה עמד ריצ'רד ניקסון, ותרם מאוד לבהלת "הקומוניסטים במחלקת המדינה". על רקע זה בא נאומו של מקארתי בפני נשות וירג'יניה כהצלחה מחשמלת. מקארתי עצמו נדהם מכמות הכיסוי התקשורתי שקיבל, ובמהלך הימים הקרובים שינה את גירסת הנאום ואת מספר הקומוניסטים שבהם חשד (שיטת פעולה טיפוסית למקארתי), עד שבנאום שנישא בסנאט, כשלושה שבועות לאחר מכן, נקב במספר 81 קומוניסטים במחלקת המדינה. הנאום היה נאום מרתוני שדן בכל מקרה בפירוט, אך העדויות במקרים רבים היו קלושות או לא קיימות. גם התוצאה של נאום זה הייתה משמעותית, והסנאט מינה ועדה לבדוק את ההאשמות. בסופו של דבר נמצאו ההאשמות כחסרות ביסוס, אך הדבר לא הפריע לדמגוג מוכשר כמקארתי. הוא פשוט שינה את ההאשמות במקצת והמשיך להפיצן בנאומיו בסנאט ובתקשורת.

מ-1950 עד 1953 מקארתי המשיך להאשים את הממשלה כי היא אינה מטפלת בבעיית הקומוניזם בשורותיה. האשמות אלו נתנו לו כיסוי תקשורתי נרחב, תומכים רבים, ומקור להכנסה ניכרת. ענייניו הכספיים נחקרו על ידי הסנאט, ובדו"ח הוועדה נמצאו אי סדירויות בניהול כספיו, אך לא נמצא מקום לנקיטת פעולה משפטית. הוא נישא לג'ין קר, תחקירנית במשרדו, ב-29 בספטמבר 1953.

אחרי ניצחון הרפובליקנים בבחירות לנשיאות ולסנאט בשנת 1952, שהושג במידה רבה הודות לפופולריות של מקארתי, ויש להניח כי מועמדים דמוקרטיים רבים נכשלו עקב האשמתם על ידי מקארתי באהדה לקומוניזם, קיבל מקארתי את המינוי הנחשק לנשיאות תת הוועדה של הסנאט לחקירות. חמקמקותו וחוסר אמינותו גרמו לכך שדיוני הוועדה מעולם לא נלקחו ברצינות על ידי הנשיא דווייט אייזנהאואר. הוועדה שלו, שלא כמו ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקאית או תת הוועדה לחקירות פנימיות של הסנאט, התמקדה בחקירת אנשי ממשל. בתחילה חקרה את אנשי "קול אמריקה", ולאחר מכן הוציאה מספריית אגף האינפורמציה של מחלקת המדינה ספרות "פרו קומוניסטית". המשך ההאשמות לגבי קומוניסטים בממשל, מבלי להתייחס לעובדה שהממשל התחלף מדמוקרטי לרפובליקני, הכעיס את הנשיא אייזנהאואר. הנשיא לא רצה להתנגח במקארתי באופן פומבי, בשל הפופולריות שלו, אך עתה התייחס למקארתי כאל אדם שיצא משליטה והחל לחשוב על דרכים להפחית את השפעתו.

[עריכה] נפילתו של מקארתי

בשנת 1953 מקארתי החל בחקירת אנשי צבא. הוא ניסה לחשוף חוליה קומוניסטית בחיל הקשר האמריקני, אך נכשל. אז כיוון את תשומת לבו אל רופא שיניים צבאי בשם אירווין פירס, אשר בחקירתו ביקש מספר פעמים שלא להשיב, בשל התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית המונע הפללה עצמית. פירס הואשם בגיוס אנשי צבא לטובת הקומוניזם. פירס הודח על ידי קצין הרפואה הראשי של צבא ארצות הברית, אך מקארתי טען כי הוא לא הודח, אלא הועלה לדרגת רב סרן. האשמה אחרונה זו הביאה לגל של תקשורת עויינת כנגד מקארתי, אשר האשים את קצין הרפואה כי הוא "אינו ראוי לשאת מדי צבא". בשנת 1954 האשים הצבא את מקארתי ואת עוזרו רוי קון כי הם לחצו על הצבא לתת טיפול מועדף לידיד שלהם בשם ג'י דייוויד שיין. מקארתי האשים כי האשמות אלו באות לאחר שניסה לחשוף מרגלים סובייטים בשירות הצבא.

במקארתי אחזה רוח תזזית, והוא החליף את אנשי הוועדה בזה אחר זה. הוא השאיר את עוזרו רוי קון. קון היה ידוע בשל רדיפתו הקנאית אחר ויליאם רמינגטון, איש משרד המסחר שהואשם בקומוניזם, ויוליוס ואתל רוזנברג (זוג מדענים יהודים אמריקנים שהואשמו בריגול, הורשעו והוצאו להורג), וכן כמה ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית האמריקנית. יש לציין כי מסמכי "וינונה" יכולים להתפרש כמזכים את רמינגטון ורוזנברג (אם כי יש המפרשים אותם כראיה מרשיעה דווקא). קון היה עורך דין בן 26 כשנכנס לשרת בוועדה, בעל נסיון כתובע פלילי, והמשיך להתנהג כאילו הוא תובע המופיע בפני חבר מושבעים. קון השתלט על דיוני הוועדה, עד שמקארתי עצמו נאלץ להודות ש"לפעמים לשים אדם צעיר כממונה על מבוגרים ממנו אינו דבר טוב".

התנהגותם של מקארתי וקון גרמה לפרישתם מהועדה של דמויות מכובדות כרוברט קנדי. לבסוף מונה רוברט מתיוס כמנהל הוועדה. בעברו היה מתיוס קומוניסט, אך חזר בו ונהיה אנטי קומוניסט נלהב. בעת מינויו שימש אף ככומר מתודיסטי. מתיוס פרש לאחר תקופה קצרה, כאשר מקארתי הפנה את תשומת לבו לאנשי הדת, וכתב מסמך שנקרא "אדומים בכנסיותינו".

התנהגויות אלו הובילו את הסנאט להצביע ברוב של 65 מול 22, ביום 2 בדצמבר 1954 על גינויו של מקארתי, כמי שהתנהג "באופן שיש בו כדי להביא לסנאט אי כבוד ומוניטין גרוע".

למרות שברור כיום שסיבת נפילתו של מקארתי הייתה חקירותיו בשורות הצבא, יש להצביע על מספר אישים שהתנגדו לו עוד לפני שנת 1953. דוגמה אחת היא הסנטורית מרגרט צ'ייס סמית', ממדינת מיין, סנטורית רפובליקנית (והאישה היחידה בסנאט בתקופתה), גינתה את מקארתי, בנאום שנשאה בשנת 1951 מבלי לנקוב בשמו (כמתבקש מכללי האתיקה בסנאט).

מקארתי תמיד היה שתיין כבד, והדבר סייע לו לפתח יחסים חמים עם התקשורת. האופן שבו התנהגו אליו בסנאט גרם לו לדכאון ולכעס שהפך את נטייתו לשתייה, להתמכרות מלאה לאלכוהול. הדבר פגם בבריאותו שהייתה רופפת ממילא, והוא נפטר משחמת הכבד ב 2 במאי 1957.

[עריכה] פעילותו לאור מסמכי וינונה

ב1995 נחשפו לציבור מסמכי וינונה. המדובר בכמות גדולה של מסמכים מוצפנים, אשר יורטו מתקשורת סובייטית מסווגת על ידי המודיעין הבריטי והאמריקני במהלך מלחמת העולם השנייה והשנים לאחריה, אך השיטה לפיענוחם נמצאה רק כעבור שנים. המסמכים פוענחו במשך 40 שנה. חלקם היו מפוענחים כבר בתחילת שנות החמישים, ופיענוח חלק מהם נמשך עד לתחילת שנות התשעים. מכל מקום המסמכים נקטו במספר של 349 אנשים בכל ארצות הברית לרבות אזרחים, מהגרים, ותושבים קבועים, ששיתפו פעולה בדרך כלשהי עם המודיעין הסובייטי.

מקובל להניח כי למקראתי לא הייתה כל גישה למסמכי וינונה, והוא קיבל את המידע שלו ממקורות אחרים. מסמכי וינונה אינם נוקבים בשמם של רבים מהאנשים שהואשמו על ידי מקארתי בהיותם סוכנים סובייטים, וישנם אנשים שמקארתי האשים ב"קומוניזם" גרידא, אשר היו למעשה סוכנים סובייטים פעילים.