אפרים קישון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אפרים קישון (להאזנה (מידע · עזרה), 23 באוגוסט 1924 - 29 בינואר 2005), סופר, סאטיריקן, מחזאי, תסריטאי ובמאי קולנוע ותיאטרון ישראלי. הבמאי הישראלי היחיד שסרטיו זכו בפרס גלובוס הזהב והראשון שסרט בבימויו היה מועמד לפרס אוסקר.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] נעוריו ומלחמת העולם השנייה
אפרים קישון נולד בבודפשט, בירת הונגריה ב-23 באוגוסט 1924 בשם פֶרֶנץ הופמן. כאשר הפך לסופר הונגרי, שינה את שם משפחתו לקישהונט. בנעוריו לא ידע עברית או יידיש. אביו עבד כמנהל בנק ואמו הייתה מזכירה. לקישון אחות אחת שאף היא הייתה סופרת.
כשרון הכתיבה שלו ניכר כבר בנעוריו. בשנת 1940 זכה בפרס הראשון בתחרות כתיבת נובלה לתלמידי תיכון. בגלל חוקי הגזע, לא הורשה להמשיך את לימודיו באוניברסיטה ולכן החל בשנת 1942 בלימודי צורפות.
בשנת 1944 נכלא במחנה ריכוז בהונגריה. נמלט במהלך העברתו למחנה ההשמדה סוביבור בפולין. כאשר שב לבודפשט גילה כי הוריו ואחותו שרדו, אך בני משפחה רבים אחרים נרצחו בתאי הגזים באושוויץ.
בשנת 1948 השלים את לימודיו בפיסול מתכת ובתולדות האמנות והחל מפרסם מאמרים הומוריסטיים בשם פרנץ קישהונט (השם הנפוץ הונט עם תוספת הקטנה [קיש = קטן]). במאי 1949 יצא עם רעייתו הראשונה, חוה קלאמר, מהונגריה ועלה לישראל. את שמו העברי קיבל קישון מידיו של פקיד הסוכנות בנמל. לדברי קישון, שאל אותו פקיד הסוכנות לשמו וכאשר נענה "פרנץ" אמר: אין דבר כזה, ורשם "אפרים," וכך עשה גם ביחס לשם משפחתו.
קישון התגורר תחילה במעברת "שער העלייה" ("שרליה") שליד חיפה, ממנה עבר לקיבוץ כפר החורש, שבו היה סניטר, ואת זמנו הפנוי ניצל ללימוד עברית. כבר בתקופה זו כתב מספר רשימות הומוריסטיות בהונגרית לעיתון "אוי קלט". משם עבר לשיכון עממי, כשהוא רוכב על אופנוע, אותו כינה באהבה "הדוקטור" (על–שם הפושע הנאצי ד"ר ארנסט קלטנברונר, שכן האופנוע היה שחור "כנאצי טרום-שילומי"). הוא למד עברית באולפן "עציון" בירושלים, ועד מהרה השתלט על השפה והחל מחדש בה חידושים. רק המבטא ההונגרי הכבד שלו ליווה אותו לאורך ימיו.
[עריכה] תחילת דרכו בעיתונות הישראלית
את דרכו בעיתונות הישראלית החל בשנת 1951 בכתיבת טור סאטירי בעיתון היומי בעברית קלה "אומר" ומאוחר יותר אף בעיתון האם - דבר בו פרסם סאטירה בשם "תעלת בלאומילך" (דבר היה העיתון היומי של ההסתדרות הכללית, והיה רב השפעה באותה תקופה). באותה שנה יצא לאור ספרו הראשון בישראל, "העולה היורד לחיינו", שנכתב בהונגרית ותורגם לעברית על ידי אביגדור המאירי. שמו של הספר שיקף את תוכנו, שעסק בעיקר בחוויות חייהם של עולים חדשים. בשנת 1952 החל לכתוב טור סאטירי קבוע בשם "חד גדיא" בעיתון "מעריב". קישון התמיד בכתיבת המדור כשלושים שנה, כאשר בעשרים השנים הראשונות פרסם טור כמעט מדי יום.
בתוך שנים ספורות הפך קישון להומוריסטן והסאטיריקן הבולט ביותר בישראל. מחזהו הראשון "שמו הולך לפניו" הועלה בתיאטרון "הבימה" בשנת 1953 ואחריו הוסיף קישון וכתב מספר מחזות מצליחים כמו, "שחור על גבי לבן" (1956) על גזענות, "הכתובה" (1959) על חיי זוגיות ונישואין, "אף מילה למורגנשטרן" (1960) על נפלאות הפקידות הישראלית, "הוא והיא" (1961), ערב מערכונים עם אריק לביא ושושיק שני, "תוציא את השטקר, המים רותחים" (1968) על אמנות מודרנית ועולם ביקורת האמנות, ו"הו, הו יוליה", מחזה שנון המנסה לנחש מה היה גורלם של רומיאו ויוליה לולא התאבדו. נוסף על כך, כתב שורה ארוכה של מערכונים שהוצגו על ידי להקת הנח"ל, ובצל ירוק. בשנים אלו קנה לעצמו גם הצלחה ראשונה בחו"ל, כאשר ה"ניו יורק טיימס" האמריקני בחר בספרו "הביטי לאחור, גברת לוט" לספר החודש בשנת 1959.
[עריכה] שנות השישים ועד שנות השבעים המאוחרות
 |
בעומדי ליד איזה צ'ק-פוינט עזוב, ביקשתי לתפוס טרמפ על הקיבוץ שלי ליד נצרת. אך עברו שעתיים וכבר עצרה מכונית-משא לידי. הנהג התכופף אלי ואמר "זכרון יעקב." לחצתי את ידו בחמימות: "קישון אפרים." |
 |
| -- עד המדינה: פרוטוקול | ||
[עריכה] סרטים
קישון הרחיב את פעילותו בתחילת שנות השישים לתחום הקולנוע. כמו השפה העברית שלמד במהירות לשלוט בה ולחדש חידושים, גם כאן, ללא רקע או השתלמות מיוחדת, הוא רכש שליטה ופתח בקריירה כבמאי סרטים עם:
- "סלאח שבתי" (1963). הסאטירה הנוקבת בכיכובו של חיים טופול כסלאח שבתי, תיארה את עלילותיו של עולה מארצות המזרח ואת יחסה של החברה לעולים החדשים וזכתה להצלחה כבירה בישראל ומחוצה לה. בישראל נמכרו שני מיליון כרטיסים - כמעט כרטיס לכל תושב - ובחו"ל זכה הסרט לפרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר (טופול) ולסרט הזר הטוב ביותר, בפסטיבל הסרטים סן פרנסיסקו זכה הסרט לפרס התסריט והשחקן ולקינוח היה מועמד לפרס האוסקר.
- "ארבינקא" (1967) התבסס על ההומורסקות השונות של קישון בהן כיכב ארבינקא, דמות האדם המסתדר היטב בכל מערכת. גם סרט זה זכה להצלחה גדולה. גם בסרט זה כיכב חיים טופול ולצדו בלטו גילה אלמגור ושייקה אופיר בתפקיד קטן של שוטר.
- "תעלת בלאומילך" (1969) התבסס אף הוא על הומורסקה. בסרט מתואר חולה הבורח מבית חולים לחולי נפש ומתחיל לקדוח בפינת אלנבי. בסיוע הבירוקרטיה הענפה הוא מצליח ליצור תעלה בלב העיר, המוכרזת לפיכך "ונציה של המזרח הקרוב". בסרט כיכב בומבה צור (בתפקיד המשוגע - הטקסט שלו כלל רק מילה אחת - בלאומילך).
- "השוטר אזולאי" (1971) היה בעיני רבים סרטו הטוב ביותר, בין השאר בזכות משחקו המרגש של שייקה אופיר, שכיכב בסרט כשוטר תמים ולא יוצלח המתאהב בפרוצה. הסרט זכה למועמדות נוספת לפרס אוסקר כסרט הזר הטוב ביותר וזכה בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר ובפרס הסרט הזר בפסטיבל הסרטים של ברצלונה, פרס הבמאי בפסטיבל מונטה קרלו ופרס השופטים באטלנטה.
- "השועל בלול התרנגולות" (1978), בעקבות הרומן הסאטירי שלו "עין כמונים" (במקור, 1955, יצא במהדורה חדשה תחת השם "השועל בלול התרנגולות" בשנת 1972). בסרט כיכב שייקה אופיר כעסקן ההסתדרותי אמיץ דולניקר המגיע לכפר קטן ושלו, הנדמה בעיניו כה נחשל עד ש"עדיין לא נוצרו בו הפערים החברתיים שיש לבטלם" ודואג להפוך את הכפר לבוקה ומבולקה של יצרים ומריבות. הסרט נכשל בישראל ובעולם וחתם את הגולל על הקריירה של קישון כבמאי קולנוע. שנים רבות אחרי כן עדיין תהה קישון מדוע נכשל הסרט והגיע למסקנה כי לא הסרט נכשל אלא "הקהל נכשל".
[עריכה] מחזות
בשנות השישים, עת עמד קישון בשיא הצלחתו האומנותית והיצירתית, הופקו מחזות שלו גם בברודוויי ("רחמו על גלית") בעקבות ספריו "אוי למנצחים" ו"סליחה שניצחנו" שנוצרו במהלך ואחרי מלחמת ששת הימים. בגרמניה, לא במעט בזכות תרגומיו המעולים של הסופר פרידריך טורברג, זכה קישון להצלחה כבירה לאורך שנים רבות, גם בזכות ספריו וגם בזכות העלאתם של מחזות כמו "הו הו יוליה" שאריק לביא ושושיק שני הופיעו בהם (בכל התפקידים) ברחבי גרמניה משך שנים ארוכות.
[עריכה] מאמצע שנות השבעים
בתקופה זו ניכרה ירידה חדשה בתפוקה של קישון וברעב היצירתי שלו. כעדותו, הוא כתב על כל דבר שבעולם, פעמיים. בסוף שנות השבעים פרש קישון מכתיבת הטור שלו ומאז מיעט לכתוב בכלל. בעשרים וחמש השנים האחרונות לחייו חי באופן חלקי ואחר כך באופן מלא בעיירה אפנצל שבצפון שווייץ. באותן שנים, הרבה קישון לקבול על יחס מזלזל כלפיו מצד האליטות בישראל. דוגמה אותה הרבה לצטט הייתה ספרו של דוד אלכסנדר על סאטירה פוליטית בישראל שפורסם בשנות השמונים ולא הזכיר אפילו ברמז את קישון. לעומת זאת, קהל קוראים רחב ונאמן הפך שורה ארוכה של ספרים, שכולם התבססו על הומורסקות ותיקות שלו שנארזו בלקטים, לרבי מכר לאורך שנים ארוכות.
[עריכה] משנות השמונים ועד פטירתו
בשנת 1988 העלתה "הבימה" גרסת מחזמר של "סלאח שבתי" אותה ביים קישון. המחזמר, בכיכובו של זאב רווח זכה להצלחה עצומה בקרב הקהל, ולביקורות קשות מצד המבקרים, עובדה שהעמיקה את מרירותו של קישון. עם זאת, החל מאמצע שנות התשעים התרחשה 'רהביליטציה' הדרגתית של קישון בישראל, שפרסומו של ספר השיחות שלו עם ירון לונדון, דו-שיח ביוגרפי, ב-1993 מסמן. סרטיו זכו להערכה ואהבה מחודשת והקרנות תכופות במועדי חג בטלוויזיה הישראלית. כמו כן, הופקה סדרת טלוויזיה בשם "ייסורי אפרים" שהתבססה על הומורסקות מתוך "ספר משפחתי" של קישון (לקט הומורסקות שהופיעו קודם בספרים שונים).
בשנת תשס"ב זכה קישון בפרס ישראל בקטגוריה של תרומה לחברה ויום הולדתו ה-80 נחגג בישראל בשנת 2004 בשורה של טקסים. בשנת 2003 החלה הוצאת הספרים "ידיעות אחרונות" בהוצאה מחדש של כל כתביו, תוך שהיא מוסיפה עליהם ספרים שטרם ראו אור בעברית. במסגרת זו יצאו לאור:
- בשנת 2004: הספר "נקמתו המתוקה של פיקאסו", מסה נגד האמנות המודרנית שכתב קישון לפני שנים רבות.
- בתחילת 2005: המחזה "משפט האבהות של הנגר יוסף".
אפרים קישון נחשב חבר במה שכונה בחיבה ה"מאפיה ההונגרית" בארץ, עמה נמנו גם יוסף (טומי) לפיד והקריקטוריסטים זאב ודוש.
לאחר גירושיו מאשתו הראשונה, חוה קלאמר, התחתן בשנת 1959 עם אשתו השנייה, שרה ליפוביץ, ועמה התגורר בשכונת אפקה שבתל אביב. היא נפטרה בשנת 2002. בשנת 2003 התחתן בשלישית, עם ליזה ויטאסק. מאשתו הראשונה נולד בנו רפאל (רפי, נ. 1957), כיום וטרינר בתל אביב, ומאשתו השנייה נולדו ילדיו עמיר (1964) ורננה (1968). בני משפחתו הרבו להופיע ביצירתו.
ב-29 בינואר 2005 נפטר קישון בביתו שבשווייץ בעקבות דום לב בגיל 80. גופתו הובאה לישראל והוא נקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.
[עריכה] יצירתו
השפעתו של קישון על התרבות הישראלית היא עצומה, וניכרת בתרומותיו לשפה העברית בהמצאת מטבעות לשון, לא פחות מאשר בתרומותיו כמבקר חברתי ביצירותיו הכתובות, המומחזות והמוסרטות. סאלח שבתי, שם שהפך למושג, היה למעשה השתקפות סיפור קליטתם של עולים מארצות מצוקה. גיבור הסרט מגלם מצד אחד דמות של עולה פרימיטיבי מארץ נחשלת של העולם השלישי, ומצד שני אדם ערמומי אשר יכול להשיג את שלו מהממסד האטום והמטומטם, במיוחד בתקופת מלחמת בחירות. בסרט, מצליף קישון גם בממסד הישראלי כפול הפנים, כמו למשל בסצינת החלפת השלטים ביערות, בכל פעם שבא תורם אחר. הסרט הוצג בהצלחה רבה בחו"ל.
גיבוריו של קישון: ארבינקא, שטוקס האינסטלטור, השחקן ירדן פודמניצקי, הבירוקרטים קונשטטר וד"ר בר-ביצוע, ואחרים הפכו לחלק בלתי נפרד מן המציאות הישראלית.
קישון התעמת עם המבקר הנודע חיים גמזו, על רקע בקורותיו הנוקבות על מחזותיו. גמזו שהתפרסם כמבקר חריף ונוקב (על המחזה "סמי ימות בשש", כתב ביקורת קצרה ביותר - "לדידי יכול היה למות בחמש"), זכה להיות למושג ולפועל מידי קישון. "לגמוז" משמעו לבקר בצורה קטלנית ביותר.
האירוניה של אפרים קישון כלפי הממסד הייתה חדה אך ההומור שעטף אותה הפכה להיות נטולת בוטות. למשל: בביקורתו על איכות הממסד השולט הוא קבע כלל באחת הסאטירות שלו "הרי זה מכבר ידוע שכל שר בממשלה מקבל תיק בו אין לו כל מושג". חוש ההומור היה מגיע לנימה כזו של דקות, אפילו בפרט הבא: מקובל שלפני המצעד הצבאי ביום העצמאות מפקד המצעד ניגש לכבוד הנשיא ומבקש רשות לפתוח אותו. "ומה יהיה אם הנשיא יסרב לתת רשות כזאת?" שואל בנימה "מודאגת" קישון באחת ההומורסקות שלו. הברקה מסוג שונה נשאלת בחיבור הומוריסטי אחר: "מה היתרון של כובע מזכוכית?", תשובה: "כשנופל לא צריך להרים אותו".
הביקורת שמתח על הביורוקרטיה בישראל התבטאה לא רק בהומורסקות, מחזות וסרטים, אלא גם במשחק חבילה הגיעה.
למרות הביקורת הנוקבת של קישון כלפי הממסד והמדינה, ניכרה בכתיבתו האהבה הגדולה שלו לעם היהודי ולמדינת ישראל. במבוא לספר "הכיפה הסרוגה, ועוד כמה סאטירות פרו ישראליות", הוא מתאר כל מיני מאפיינים שלה, ויש לשים לב לשורה התחתונה:
"זוהי ארץ בה לא מצפים לנסים אלא מתחשבים בהם.
זוהי ארץ שקיומה בסכנה מתמדת אך תושביה מקבלים אולקוס דווקא מן השכנים למעלה.
זוהי הארץ היחידה שאני יכול לחיות בה,
זוהי הארץ שלי!"
[עריכה] ספריו
- העולה היורד לחיינו, 1951.
- אלף גדיא וגדיא, 1954.
- עין כמונים, 1955. יצא לאור מחדש בשם "השועל בלול התרנגולות", 1972.
- לא נורא, 1957.
- מערכונים, (מקבץ מערכונים) 1957.
- הכל תלוי, 1958.
- באחד האמשים: הומורסקות, 1961.
- הוא והיא, (מקבץ מערכונים), 1963.
- שמיניות באוויר, 1964.
- עצם בגרון, 1966.
- סליחה שניצחנו, 1967 (יחד עם הקריקטוריסט דוש).
- גומזים, גומזים, 1969.
- בעד, 1970.
- אוי למנצחים, 1970 (יחד עם הקריקטוריסט דוש).
- הכלבו של אפרים קישון, 1972.
- חור במסך, (הומרסקות על התיאטרון) 1973.
- פרטאצ'יה אהובתי, 1974.
- 25 כפול קישון (ציורים של זאב) 1974.
- חיוך בבצורת, 1978.
- ספר משפחתי, 1980 (לקט)
- אלה מסעי יונתן (לילדים), 1981.
- הגביע הוא שלנו (לילדים), 1981.
- דודים על חוטים (לילדים), 1981.
- ההרפתקה הבלתי גמורה (לילדים), 1981.
- מסטיק עם פסים (לילדים), 1981.
- שבע קומדיות, (הוצא קודם כ"שש קומדיות" ב-1977), 1989.
- ספר הסאטירות הראשון, 1989.
- ארבינקא, 1991.
- ספר הסאטירות השני, 1991.
- ספר הסאטירות השלישי, 1992.
- הכיפה הסרוגה ועוד כמה סאטירות פרו ישראליות, 1993.
- 58 מערכונים, 1995.
- מלחמת הנמלים (לילדים), 1995.
- הרקולס ושבעת הננסים (לילדים), 1995.
- אילוף הכלבה הסוררת (לילדים), 1995.
- שעיר, לעזאזל!, 1998.
- עד המדינה: פרוטוקול, 1999.
- הג'ינג'י עם המפתח, 2002 (לקט).
- ספר המסעות, 2003 (לקט).
- פרטאצ'יה ללא הפסקה, 2004 (לקט).
- נקמתו המתוקה של פיקאסו, 2004.
- משפט האבהות של הנגר יוסף, 2005.
[עריכה] מחזותיו
- שמו הולך לפניו, 1953.
- שחור על גבי לבן, 1957
- הכתובה, 1959. הצגה מחודשת של הכתובה הועלתה בהבימה, במרס 1980. הבמאי היה היי קילוס, את התפאורה הכינה רות דר, ההצגה הועלתה 150 פעמים. בין השחקנים היו: שמואל וילוז'ני, נסים עזיקרי, ליא קניג, טובה פרדו, טלי לובראני, ועוד.
- אף מילה למורגנשטרן, 1960
- תוציא את השטקר, המים רותחים, 1968
- הו, הו יוליה, 1972
- סלאח שבתי, 1988
- משפט האבהות של הנגר יוסף 2005: מחזה המתרחש בשנת 0 לספירה.
- פתוח לרגל שיפוצים,
- למי אכפת הביקורת
[עריכה] פרסים
- פרס גלובוס הזהב על סרטיו סלאח שבתי והשוטר אזולאי
- פרס הבמאי בפסטיבל מונטה קרלו על סרטו השוטר אזולאי
- פרס השופטים באטלנטה על סרטו השוטר אזולאי
- פרס התסריט בפסטיבל הסרטים סן פרנסיסקו על סרטו סלאח שבתי
- פרס סוקולוב לעיתונאות ב-1958
- פרס כינור דוד ב-1964
- פרס ז'בוטינסקי ב-1970
- פרס ביאליק ב-1998
- פרס ישראל בקטגוריה של תרומה לחברה בשנת 2002
[עריכה] לקריאה נוספת
- גידי נבו, הסַטירה הבורגנית של אפרים קישון, נדפס בחברה וכלכלה בישראל, ב', תשס"ה 2005.
- נתן בכרך, עולים וקולטים בשנות ה- 50 בראי יצירתו של א’ קישון, נדפס בעלון למורה לספרות, 16, תשנ"ו 1996.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: אפרים קישון |
- אפרים קישון, באתר MOOMA
- קישון במדריך התיאטרון
- אפרים קישון, באתר פרס ישראל.
- אריאנה מלמד, סליחה שצחקנו, ynet
- אפרים קישון בלקסיקון הספרות העברית החדשה
- עד עולם - אתר הנצחה לאפרים קישון (1924-2005)
- אתר הנצחת פועלו וזכרו של אפרים קישון.
- אפרים קישון, באתר המכון לתרגום ספרות עברית
- אפרים קישון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (אנגלית)
- אלי אשד, אפרים קישון נגד האלוהים - על תפיסותיו התאולוגיות של קישון
- האיש שברא את ישראל מחדש, המגאזין של אלכסנדר מאן
- אפרים קישון הלך לעולמו, כאן נעים
- חיים טופול, הוא היה הרבה יותר מסאטיריקן שכותב בדיחות, nrg
- אורי קליין, ונציה של המזרח הקרוב הארץ ברשת
- שירי לב, מת הסופר והסטיריקן אפרים קישון, בן 81 הארץ ברשת
- ביוגרפיה על אפרים קישון, גלובל ריפורט
- כתבה על המחזה "משפט האבהות של הנגר יוסף", ynet
- אפרים קישון כותב על "סאלח שבתי", באתר ynet
|
סאלח שבתי (1964) | ארבינקא (1967) | תעלת בלאומילך (1969) | השוטר אזולאי (1971) | השועל בלול התרנגולות (1977) |
