הבימה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

סמליל "הבימה"

חנה רובינא בדמותה של לאה במחזה "הדיבוק"

"הבימה" מעלה את "הדיבוק". הצגת הבכורה הייתה בתיאטרון ניזניקיסלובסקה במוסקבה ב-31 בינואר 1923

הנחת אבן היסוד לבניין הבימה, 20 ביוני 1935 בנוכחות הנציב העליון ארתור גרנפל ווקופ, משה שרת וחנה רובינא

בית הבימה בשנת 1950 לערך

מבנה תיאטרון הבימה (2005)

עבודות השיפוץ באוקטובר 2007

הבימה - התיאטרון הלאומי של ישראל.

התיאטרון נוסד תחילה בעיר וילנה בשנת 1913 על ידי נחום דוד צמח, אולם נכשל וקרס. צמח ייסד מחדש את התיאטרון בשנת 1917 במוסקבה. בין המייסדים היו גם חנה רובינא ומנחם גנסין.

נחום צמח נפגש עם קונסטנטין סטניסלבסקי,הבמאי והמורה הרוסי המפורסם וביקש את סיועו בהקמת התיאטרון. סטניסלבסקי הסכים להפוך את "הבימה" לסטודיו של התיאטרון המוסקבאי האמנותי והעמיד לרשותו את אחד מתלמידיו הטובים ביותר, הבמאי הארמני יבגני וכטנגוב כדי שישמש מדריך אמנותי לקבוצת הצעירים העבריים. על הרישיון להקמת התיאטרון חתום המיניסטר לענייני לאומים בברית המועצות דאז - יוסיף סטלין.

פעילותו של צמח הייתה חלוצית, שכן התיאטרונים העבריים שפעלו לפני כן בארץ ישראל וברחבי הגולה לא התנהלו בצורה מקצועית.

המחזה הראשון שהעלתה "הבימה" היה "נשף בראשית" בבמויו המקצועי של הבמאי וכטנגוב (ב-1918). המחזה השני היה "היהודי הנצחי" של פינסקי, אשר בו התגבש סגנון משחק המבוסס על שיטת סטניסלבסקי המאופיינת בהבעה עזה של רגשות.

את ראשית התהילה השיגה "הבימה" משהעלתה את "הדיבוק" של אנסקי, ב-1923. בהצגה זו, רווית הדרמטיות, נעשה שימוש בתפאורה, באיפור ובתלבושות המשרות אווירת מסתורין. בלטה בה השחקנית חנה רובינא, ששיחקה בתפקיד הכלה חנה'לה רדופת הדיבוק והחלה להסתמן כ"סמל המסחרי" של התיאטרון. המחזה הועלה שוב ושוב במשך שנות קיומו של "הבימה", בגלגולים שונים ועל ידי שחקנים מדורות שונים. הזיהוי של התיאטרון עם המחזה היה כה גדול עד כי במשך שנים שימש דימוי נערה לבושת שמלה לבנה עם שתי צמות ארוכות, דימוי המאזכר את דמותה של חנה רובינא במחזה כלוגו של "הבימה".

ב-1926 עלתה "הבימה" לארץ ישראל, ונאלצה להתמודד על מעמדה כתיאטרון עברי ייחודי אל מול תיאטראות עבריים נוספים שפעלו בארץ, כמו תיאטרון "האוהל" שהוקם שנה לפני כן. "הבימה" פעלה בצורה של קולקטיב, בו כל שחקן היה שותף לרווחים ולהחלטות הרפרטואר והניהול. ב-1935 הונחה אבן הפינה לבניין התיאטרון בקצה שדרות רוטשילד בתל אביב, אשר תוכנן על ידי האדריכל אוסקר קאופמן, בנוכחות הנציב העליון הבריטי, סר ארתור ווקופ.

מלבד הצגות מתורגמות קלאסיות, החלה "הבימה" לשים דגש גם על המחזה העברי המקורי. ב-1937 הועלה המחזה המקורי הראשון מחיי הארץ - "שומרים" - מאת עבר הדני. ההצגה ירדה לאחר זמן קצר. ב-1942 זכתה להצלחה העלאת המחזה "האדמה הזאת" של אהרון אשמן, על חייה של המושבה חדרה, בנוסף להצגה "מיכל בת שאול" של אותו מחזאי.

ב-1945 נוסף לתיאטרון מתחרה חדש בדמות התיאטרון הקאמרי, שהתאפיין בקו צעיר וחדשני לעומת המכובדות של "הבימה" עם שחקניו המבוגרים. כך למעשה פעלו בארץ עם קום המדינה שלושה תיאטראות גדולים: "הבימה", "הקאמרי" ו"האהל", בצד תיאטרונים קטנים שקמו ונעלמו.

בשנת 1946 נפתח רשמית בית תיאטרון הבימה. בפברואר 1949 הועלתה ההצגה "בערבות הנגב" של יגאל מוסינזון, מחזה ישראלי על רקע מלחמת השחרור שהוצג תוך ימי הקרבות ולקחו בו חלק שחקנים צעירים שכוכבם דרך בהצגה, אשר פילסה להם מקום מרכזי בתיאטרון (ביניהם היו שמוליק סגל ושלמה בר שביט).

בין ההצגות הבולטות של "הבימה" בשנות החמישים היו "המרד על הקיין" וכן ההצגה "בית התה של ירח אוגוסט", שבה קנה רפאל קלצ'קין את עולמו כסקיני המתורגמן.

באותה תקופה הועלו מספר הצגות הנסובות סביב תקופת השואה כמו "חנה סנש" ו"אנה פרנק".

ב-1958 "הבימה" הוכרזה רשמית כ"התיאטרון הלאומי של ישראל". באותה שנה ניתן לה פרס ישראל בתחום התיאטרון.

בסוף שנות השישים נקלע התיאטרון למשבר כספי ואמנותי, והקולקטיב של שחקניו מזה ארבעים שנה פורק. בתמיכת הממשלה הפכה "הבימה" לתיאטרון ממלכתי הנהנה מתקצוב המדינה, והתמנה לראשונה חבר נאמנים הבוחר מנהל כללי ומנהל אמנותי. בין מנהליו האמנותיים של התיאטרון נמנו בשנים הבאות שמעון פינקל ושלמה בר-שביט.

בשנת 1970 עבר בניין התיאטרון שיפוץ יסודי, חזיתו צופתה בזכוכית והוסף אולם ה"בימרתף" להעלאת הצגות יחיד.

בשנות השבעים שילבה "הבימה" ברפרטואר שלה הצגות של המחזאי נסים אלוני, אשר בין היתר חיבר מחזה מיוחד עבור חנה רובינא, "הדודה ליזה".

ב-1983, על רקע מלחמת שלום הגליל, הועלה המחזה האנטי מלחמתי של אאוריפידס "נשות טרויה", המציג את סבלן של נשות לוחמי טרויה הנלקחות מטרויה כשפחות וכפלגשים על ידי מצביאי הצבא היווני. במהלך שנות השמונים היה שמואל עומר מנהל התיאטרון.

בראשית שנות התשעים נקלעה "הבימה" למשבר כספי חריף ולסכסוכי הנהלה. ב-1995 התמנה יעקב אגמון למנהל כללי ואמנותי ובנוסף אליו התמנה גם נאמן ציבורי מטעם הממשלה. התיאטרון הצליח להגדיל את כמות צופיו והחל לצאת מהמשבר הכספי המתמשך, אולם מבקרי התיאטרון טענו שהדבר בא על חשבון איכות ההצגות, כמו בהעלאתם של מחזות זמר מסחריים. בשנים אלה הוקמה על ידי אילן רונן "קבוצת הצעירים" של התיאטרון, שהעלתה הצגות בקו יותר צעיר ונועז. לרגל חגיגות ה-80 ל"הבימה" ב1997, הועלתה גרסה נוספת של "הדיבוק", המחזה שהועלה ב"הבימה" מספר הפעמים הרב ביותר, ושאתו התיאטרון מזוהה יותר מאשר עם כל מחזה אחר.

בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, בשנת 1991, נפרש על חזיתו המזוגגת של בית הבימה דגל ישראל ענקי, התרסה של תושבי העיר, שנשארו בעיר על אף איום הסקאדים ונחבאו בחדרים אטומים, מאחורי יריעות ניילון, כנגד עולם ומלואו באמצעות רשת סי.אן.אן.

לקראת חגיגות היובל למדינה ב-1998, הועלה המחזמר "בוסתן ספרדי" שהוצג בהצלחה רבה במשך שש שנים. הצגות בולטות נוספות מהשנים האחרונות היו "המדריך למטייל בורשה" בכיכובה של ליא קניג ו"קדיש לנעמי" בכיכובה של גילה אלמגור.

בשנת 2007 החל פרויקט שיפוץ בית "הבימה" בתכנונו של רם כרמי, יחד עם שיפוץ כללי לכיכר הבימה כולה. השיפוץ כולל בנייה כמעט מחדש של כל המבנה למעט חזיתותיו.