מבטא
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מבטא, בבלשנות, הוא סגנון הגייה ייחודי המאפיין קבוצה מסוימת. אין לבלבל בין מבטא ובין ניב, הכולל גם אוצר מילים וחוקי דקדוק שונים.
תוכן עניינים |
[עריכה] מידע כללי
היווצרות מבטאים שונים נובעת מפיצול אוכלוסייה, הדוברת שפה אחידה, לקבוצות שונות. יש לציין כי הפיצול אינו בהכרח גאוגרפי - במקרים רבים מתפתחים מבטאים שונים אצל מעמדות שונים או קבוצות אתניות שונות.
המבטא הוא מושג יחסי, אם כי ניתן לאפיין את המבטא המצוי או התקני של שפה מסוימת. בישראל, הרוב המוחלט של המבטאים נובע משפת אם שאינה עברית, ואין מבטאים המשויכים לאזורים בארץ. זאת בניגוד לשפות אחרות, בהן קיימים מבטאים שונים באזורים גאוגרפיים שונים.
ילדים מסוגלים לרכוש מבטא זר בקצב מהיר, ובכך יכולת זו דומה ליכולת למידת השפה אצל ילדים - ילדים למשפחות הנודדות במקומות שונים רוכשים מבטאים חדשים תוך זמן קצר.
בחייו הבוגרים מבטאו של אדם נשאר קבוע, ולמרות שייתכן שתהיינה עליו השפעות שונות, המבטא נשאר קבוע בבסיסו. המבטא נוטה להשתנות עד שנות העשרים המוקדמות של אדם.
בחלק מהחברות מוגדר המבטא ה"סטנדרטי", אך אין הכרח שהוא יהיה גם המבטא הנפוץ באוכלוסייה. בבריטניה, למשל, מוגדרת הגיית ה-Received Pronunciation (המבטא הרשמי של ה-BBC בעבר, בין השאר) כמבטא התקני ביותר, אף על פי שזהו מבטאם של כשלושה אחוזים מהאוכלוסייה בלבד.
[עריכה] מבטא זר
מבטא זר הוא המבטא של אדם שמדבר בשפה שאינה שפת האם שלו. מבטא זה נוצר כאשר הפונולוגיה של שפת אמו של האדם משפיעה על דרך הגייתו את השפה השנייה.
לעתים נתפש בחברה מבטא זר כנושא קונוטציה שלילית. במקרים כאלה, חלק מבעלי המבטא יעדיפו לנסות לדכא את מבטאם. עם זאת, קשה להיפטר ממבטא זר בלא להשקיע מאמצים רבים, וההצלחה בכך אינה אחידה. כאשר המבטא הזר לא יוצר בעיות רבות מדי, חלק מהאנשים מעדיפים לחיות עם מבטאם.
[עריכה] מבטאים בעברית
-
ערך מורחב – הגיית העברית
[עריכה] מבטאים בעברית המקראית
בפרק י"ב בספר שופטים מסופר שבני אפרים ביטאו שי"ן כסמ"ך, והשופט יפתח הגלעדי נעזר בכך כדי לזהות ולהרוג את בני השבט.
[עריכה] מבטאים בעברית המשנאית
מצורות ניקוד שונות של כתבי היד של המשנה ומקורות תנאיים ואמוראיים אחרים, ניתן ללמוד על מבטאים שונים של השפה העברית:
- הניקוד הטברייני, הוא הניקוד הסטנדרטי של ימינו.
- הניקוד הבבלי.
- הניקוד הארץ ישראלי, שמשקף מבטא הדומה למבטא הסטנדרטי של העברית בימינו.
כיוון שמערכת הניקוד משקפת מבטא שאינו בשימוש, קיימים בה סימנים כפולים לתנועות שנהגות באופן זהה היום, כגון הצירה והסגול או הקמץ והפתח. הסימון הכפול משקף שוני באופי הגיית התנועות במבטא הטברייני, שוני שהשתמר בעדות מסוימות.
[עריכה] מבטאים בעברית הגלותית
עד לתחיית השפה העברית בארץ ישראל, חיו קהילות היהודים בגולה כשהן רחוקות אלו מאלו, ולא קיימו קשר רציף ביניהן. תנאים אלו הביאו להתפתחות מבטאים שונים לשפה העברית:
- ההגייה האשכנזית, שהושפעה רבות מגרמנית.
- ההגייה התימנית, שבמידה רבה שימרה את ההגייה העברית הקדומה.
- ההגייה הספרדית.
יש לציין כי אלו חלוקות מכלילות, והמבטאים לא היו אחידים - המבטא העיראקי שונה מהטורקי, הפולני שונה מהליטאי, והמבטא בצנעא היה שונה מהמבטא בשאר תימן.
[עריכה] מבטאים בעברית כיום
בישראל ניתן לשמוע מגוון רב של מבטאים, וזאת בגלל היותה מדינה קולטת עלייה. המבטא הזר מושפע מגיל החשיפה לעברית. מי שהינם ילידי ישראל או שעלו לישראל לפני תום גיל ההתבגרות ורכשו את העברית ברמת שפת אם אינם בעלי מבטא זר בדרך כלל (גם אם הוריהם אינם דוברים עברית כשפת אם). מי שעלו לישראל כבוגרים לרוב נושאים מבטא זר.
