אנינות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אוננות (בשלחן ערוך המונח הוא אנינות). היא המצב בו מצוי קרובו של הנפטר בזמן שלאחר מות קרובו ועד לקבורתו של הנפטר. אונן הוא כינויו של אדם המצוי במצב של אנינות.

המושג מופיע לראשונה בתורה שכן המילה און קשורה בתורה למוות ואבלות. ההלכה פוטרת את האונן מקיום מצוות מסוימות ולפי שיטות מסוימות אף אוסרת עליו לקיים מצוות אלו. כך למשל פטור האונן מהנחת תפילין, תפילה וברכת המזון. לצד פטור זה מחויב האונן במנהגי אבלות מסוימים. בין היתר אסור לאונן לאכול בשר ולשתות יין.

ההיקף המדויק של דיני האבלות בהם נוהג האונן מצוי במחלוקת בין הראשונים. הרמב"ם והרי"ץ גיאת פוטרים את האונן כמעט מכל מנהגי האבלות. לעומתם אחרים כמו רבנו פרץ מחייבים את האבל כמעט בכל מנהגי האבלות לצד האיסורים המיוחדים לאונן. (בשונה מהאונן, לאבל בשבעת ימי אבלותו, מותר לאכול בשר ולשתות יין). עם זאת החובה לנהוג לפי ההלכות המיוחדות לאנינות פוסקת בשבתות ובימים טובים.

מן התורה, אדם נחשב אונן רק ביום בו מת קרובו. לאחר שקיעת החמה אין הוא נחשב אונן מן התורה, אך חכמים גזרו עליו דיני אונן אף לאחר השקיעה, עד שייקבר המת. במידה וקרובי הנפטר אינם יכולים ואף התייאשו מהאפשרות להביא את קרובם לקבורה פוסקת החובה לנהוג מנהגי אנינות. במקרה כזה יש לעבור לנהוג מנהגי אבלות ולהתחיל בשבעת ימי האבל.

ההלכות הקשורות באנינות מרוכזות בטור ובשלחן ערוך בחלק יורה דעה , סימן שמא.