ז'אן-ז'אק רוסו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ז'אן-ז'אק רוסו
תאריך לידה	28 ביוני 1712
תאריך פטירה	2 ביולי 1778
זרם	הנאורות הצרפתית
תחומי עניין	חינוך, מדע המדינה
הושפע על ידי	אפלטון, תומאס הובס, ג'ון לוק, מונטסקייה
השפיע על	עמנואל קאנט, קרל מרקס, ג'ון דיואי

ז'אן-ז'אק רוסו (בצרפתית: Jean-Jacques Rousseau) ‏ (28 ביוני 1712 - 2 ביולי 1778) היה פילוסוף, סופר, תאורטיקן פוליטי ומלחין שווייצרי-צרפתי מפורסם. רוסו נחשב לפילוסוף החשוב של עידן האורות, ורעיונותיו השפיעו על המהפכה הצרפתית כמו על התפתחות התאוריה הסוציאליסטית ועל תנועת הלאומיות. עבודתו החשובה "האמנה החברתית", שראתה אור ב-1762, הפכה לאחד הספרים המשפיעים בפילוסופיה הפוליטית של תרבות המערב.

רוסו תרם לתחום התאוריה המוזיקלית, הן כתאורטיקן והן כמלחין. בספרו "הווידויים" (Les Confessions), שיצא לאור לאחר מותו, היה לאביה של האוטוביוגרפיה המודרנית, בשל הדגש ששם על ראייה סובייקטיבית-בכוונה, ללא ניסיון לחתור אל אמת כזו או אחרת. ספרו "ז'ולי, או אלואיז החדשה" (Julie, ou la nouvelle Héloïse) היה לרב מכר בתקופתו, והיה בעל תפקיד חשוב בהתפתחות התנועה הרומנטית. רוסו עסק גם בפילוסופיה של החינוך, ונחשב להוגה הראשון שהציג מתווה לחינוך של ילדים בגישה טבעית.

תוכן עניינים 1 חייו 2 הפילוסופיה של רוסו 2.1 החברה והטבע 2.2 התאוריה הפוליטית של רוסו 2.3 החינוך 2.4 הדת 3 השפעתו 4 כתבי רוסו בעברית 5 הערות שוליים 6 לקריאה נוספת 7 קישורים חיצוניים

[עריכה] חייו

רוסו נולד בעיר ז'נבה בשווייץ, בשנת 1712, כאשר העיר הייתה רפובליקה עצמאית, ולא חלק משווייץ כפי שהיא כיום. במהלך חייו תיאר עצמו כאזרח של רפובליקת ז'נבה. אמו, סוזאן ברנאר רוסו, מתה מספר ימים לאחר לידתו. אביו אייזק, שהיה שען, נטש אותו בהיותו בן עשר על מנת להימלט מעונש על השתתפות בדו-קרב. רוסו הצעיר הועבר לרשות משפחת אמו, והושם תחת השגחתו של כומר בבוסי, ליד ז'נבה. חינוכו בילדותו כלל אך ורק את קריאת ספרו של פלוטארכוס "חיי אישים" ודרשות ברוח הדת הקלוויניסטית. אחותו של הכומר התייחסה אליו בקפדנות, ונהגה להענישו במכות.

בהיותו בן 13 עזב רוסו את משפחתו. בתחילה ניסה את כוחו בז'נבה כשולייה לגלף ולנוטריון. ב-14 במרץ 1728, בהיותו בן פחות משש עשרה, עזב רוסו את ז'נבה. הוא פגש את פרנסואז-לואיז דה ואראן, ברונית שווייצרית-צרפתייה המבוגרת ממנו בשתים-עשרה שנים, היה למאהבה, והמיר דתו לדת הקתולית. ב-1742 עזב רוסו לפריז על מנת להציג בפני האקדמיה למדעים את שיטתו למספור תווים מוזיקליים, המבוססת על קו יחיד המציג מספרים שייצגו את המרווחים בין התווים, ונקודות ופסיקים המציגים ערכים של מקצב: המטרה הייתה ליצור טבלטורה שתאפשר להדפיס תווים בדפוס נייד רגיל, בלי להזדקק לתחריטי נחושת ייעודיים ויקרים. האקדמיה דחתה את השיטה כבלתי מעשית ולא מקורית.

בין 1743 ל-1744 שימש רוסו כמזכירו של השגריר הצרפתי בוונציה, שממשלה הרפובליקני עתיד היה להיות מוקד להתייחסויות רבות ביצירותיו הפוליטיות. לאחר מכן שב לפריז, שם התיידד עם תרז לווסר (Levasseur), תופרת בלתי משכילה, שילדה לו חמישה ילדים. רוסו לא חשב שיוכל לגדל את הילדים. כולם נזנחו בבית החולים לאחר לידתם, ואין מידע לגבי גורלם. מאוחר יותר היוותה עבורו נטישת הילדים מקור למבוכה, גם משום שהוא נודע כהוגה שכתב על חינוך וכבעל תאוריות מקיפות בנוגע לגידול ילדים. אויביו, כוולטייר, השתמשו במידע זה להתקיפו.

בעודו בפריז התיידד רוסו עם דני דידרו, והחל לתרום מאמרים לאנציקלופדיה הגדולה שערך דידרו. הוא החל לכתוב בנושאי מוזיקה, ולאחר מכן עסק בכלכלה ובפוליטיקה. ב-1755 כתב עבור דידרו מאמר חשוב על כלכלה פוליטית. לאחר מכן ניתק את יחסיו עם דידרו. ב-1749 כתב רוסו מאמר לתחרות שערכה האקדמיה של דיז'ון. המאמרים שהוגשו לתחרות היו אמורים להתמודד עם השאלה "האם התפתחות האמנות והמדע הייתה חיובית מבחינה מוסרית?". הוא הגיש לתחרות מאמר בשם "Si le retablissement des sciences et des arts à contribué epurer les mours" ("[דיון בשאלה] האם התבססות המדעים והאמנויות תרמה לטיהור המוסר") הידוע גם כ"מאמר על האמנויות והמדעים". המאמר זיכה אותו בפרס הראשון בתחרות, והביא לו תהילה ומוניטין. במאמר הביע רוסו את העיקרון בדבר הטוב הטבעי הטבוע באנושות, שעליו עתידה הייתה להתבסס כל הפילוסופיה שלו לאחר מכן. כתוצאה מכך ענה בשלילה על השאלה המופיעה בכותרת המאמר: רוסו טען שהרעיון נולד בראשו ברגע של השראה פתאומית, בעודו קורא את המודעה על התחרות בדרכו לבקר את חברו דידרו, ששהה בבית הכלא בוונסן.

גם בתקופה זו המשיך רוסו בפעילותו המוזיקלית, ובשנת 1752 הלחין וכתב את הליברית לאופרה "נביא הכפר" (Le Devin du Village) שהוצגה בפני המלך לואי ה-15. ביקור של להקת אופרה איטלקית בצרפת באותה השנה הביא למריבה בין תומכי האופרה הצרפתית ותומכי האופרה האיטלקית, שבה תמך רוסו באופרה האיטלקית ויצא חוצץ כנגד ז'אן-פיליפ ראמו, המלך הלא-מעורער של האופרה הצרפתית החדשה.

ב-1754 שב רוסו לז'נבה, ושם קיבל על עצמו שוב את הדת הקלוויניסטית. אזרחות העיר הושבה לו, והוא השלים את עבודתו הגדולה הנוספת - "על המקור והיסודות של אי-השוויון בין בני האדם". בשלב זה החל רוסו ללקות באי יציבות מבחינת יחסיו עם סביבתו, וניכר מעליו את חבריו ותומכיו כדידרו ואחרים, כמו גם את תומכיו הכספיים. לאחר שניתק את יחסיו עם האנציקלופדיסטים היה לבן חסותו של הדוכס מלוקסמבורג, שהיה אחד מעשירי אירופה.

ב-1761 פרסם רוסו את הנובלה המצליחה - "ז'ולי, או אלואיז החדשה" (Julie, ou la nouvelle Héloïse). ב-1762 פרסם את שני ספריו החשובים - "על האמנה החברתית, עקרונות הזכות הפוליטית" (Du Contrat Social, Principes du droit politique) ולאחריו "אמיל, או על החינוך" (Émile ou De l'éducation). שני הספרים כללו ביקורת על הדת, ונאסרו לפרסום הן בצרפת והן בז'נבה. רוסו נאלץ להימלט ממאסר, ונדד בין ערים שונות בשווייץ, תוך שהוא נמצא תחת חסותו של פרידריך השני, מלך פרוסיה, שפעל באמצעות לורד קית', סוכנו בשווייץ. בתקופה זו כתב "פרויקט חוקתי לקורסיקה".

לאחר ששהותו בשווייץ הפכה למסוכנת, קיבל מקלט אצל הפילוסוף דייוויד יום באנגליה, ב-1765. בשהותו בביתו של יום פיתח רוסו הזיות בדבר קשר שקשר כנגדו יום ולכן נמלט בחזרה לצרפת ב-1767, תוך שהוא משתמש בשם בדוי, שכן הכניסה לצרפת נאסרה עליו. ב-1768 נישא לתרז, נישואין בלתי חוקיים, וב-1770 שב לפריז. על אף שהתנאי לחזרתו היה כי לא יפרסם עוד ספרים, לאחר כתיבת "וידויים" האוטוביוגרפי, החל להקריא את ספריו באירועים פרטיים. הספר פורסם כארבע שנים לאחר מותו.

רוסו המשיך לכתוב עד מותו. בשנת 1772 הוזמן לנסח חוקה חדשה לפולין, שהייתה עבודתו הפוליטית החשובה האחרונה. ב-1776 כתב ספר של דיאלוגים, והחל לעבוד על יצירה בשם "הזיותיו של המטייל הבודד". על מנת להתפרנס בתקופה קשה זו עבד כמעתיק תווי מוזיקה. בשל מצבו הנפשי הקשה וההזיות שמהן סבל, התבודד ולא חיפש חברת אחרים. ב-1778 מת בעת טיול בוקר באחוזתו של המרקיז דה ז'יראדן, מצפון לפריז. לאחר מותו זכה להכרה ולהוקרה. בשנת 1794 הועברו עצמותיו לפנתאון, שבו טמונים גדולי בניה של צרפת, וארונו הוצב לצד ארונו של וולטייר, יריבו הגדול.

[עריכה] הפילוסופיה של רוסו

[עריכה] החברה והטבע

רוסו ביסס את הפילוסופיה שלו על הפער בין החברה האנושית ובין טבע האדם. הוא הסיק כי יצר לב האדם טוב מטבעו, וכי במצבו הטבעי האדם הוא "פרא אציל". מצב טבעי זה הוא המצב שבו נמצאים כל יתר היצורים שאינם האדם, ובו היה מצוי האדם בטרם נוצרו החברה האנושית והציוויליזציה. יצירתה של החברה משחיתה את האדם האצילי מטבעו. רוסו ראה בחברה דבר מלאכותי, וטען כי התפתחות החברה, במיוחד גדילת המוסדות היוצרים תלות הדדית חברתית, נוגדת את טובת בני האדם.

לפי רוסו, השפעתה השלילית של החברה על האדם האצילי מטבעו, מביאה להידרדרות ה"Amour de soi" או יצר ההישרדות והאינטרס הטבעי שבהם ניחן האדם לכלל "amour-propre", האגואיזם המוגזם, הגאווה ההרסנית, שהיא מלאכותית ומכריחה את האדם להשוות עצמו לאחרים, וליצור פחד, שמחה לאיד, ורעות חולות נוספות.

ב"מסה על האמנויות והמדעים" טוען רוסו שהמדעים והאמנויות לא הטיבו עם המין האנושי, שכן אינם צרכים אנושיים, אלא תוצאה של גאוות הבל. יתרה מכך, ההזדמנויות שנוצרו לזמן פנוי ולמותרות, הביאו להשחתת המין האנושי. הוא טען שהתקדמות הידע הופכת את הממשלות לחזקות יותר, ומוחצות את החירות האישית. הוא הסיק שההתקדמות החומרית ממעיטה את האפשרויות ליחסי ידידות אמיתיים בין בני אדם, ומחליפה אותם בקנאה, בפחד ובחשד.

ה"מסה על אי-השוויון" שבאה לאחריה, עקבה אחר התקדמותו והתנוונותו של המין האנושי מן המצב הטבעי הקדום, אל החברה המודרנית. רוסו טען כי בני האדם המוקדמים חיו באופן מבודד ונבדלו מהחיות שבקרבן חיו ברצונם החופשי. הוא אף טען כי בני אדם פרימיטיביים אלו היו בעלי מניע בסיסי לדאוג לעצמם, ויכולת טבעית לחמלה ולרחמים. כאשר בני האדם הוכרחו להתאגד, בלחץ גידול האוכלוסין, הם עברו שינוי פסיכולוגי והחלו לחשוש ממה שיאמרו עליהם האחרים. רוסו ייחס מודעות עצמית זו לתור הזהב של הפריחה האנושית. אך התפתחות החקלאות והשימוש במתכת, הקניין הפרטי וחלוקת העבודה הובילו לתלות הדדית גדלה והולכת ולאי-שוויון. התוצאה הייתה מצב של עימות, שהוביל את רוסו לטעון שהמצב הטבעי הומצא כסוג של אמנה חברתית שהציעו בעלי הכוח והעשירים. אמנה מקורית זו הייתה פגומה מאוד, בכך שהעניקה יתרונות אדירים לבעלי הכוח על פני האוכלוסייה בכללותה, וכך ביססה את אי השוויון כבסיס להתאגדות האנושית.

[עריכה] התאוריה הפוליטית של רוסו

עבודתו החשובה ביותר של רוסו היא "האמנה החברתית", שהטקסט שלה מתחיל במשפט המפורסם: "האדם נולד חופשי ובכל מקום כבול הוא באזיקים". הספר מתווה את הבסיס לסדר פוליטי לגיטימי. הספר פורסם ב-1762 והפך לאחד הספרים המשפיעים בפילוסופיה הפוליטית בתרבות המערב.

בספר זה טוען רוסו כי המצב הטבעי הוא מצב גרוע, שלא ניתן להתקיים בו, מצב שאין בו חוק או מוסר, וכי בהיותו במצב זה היה על המין האנושי להתאגד וליצור חברה, או להיעלם מן העולם. במצב הטבעי מצוי האדם בתחרות מתמדת עם אחיו, תחרות ללא חוקים, שבה שולט הכוח; רק לאחר היווסדות המוסדות החברתיים האדם הוא בן חורין. רק באמצעות יצירת אמנה חברתית הזונחת את הרעיונות על הזכות הטבעית, יכולים בני האדם לשמר את עצמם ולהישאר חופשיים, וזאת מכיוון שהם מוסרים מרצונם את חירותם לסמכותו של רצון הכלל, המבטיח אותם מהשיעבוד לרצונו של החזק. אותו רצון כללי, שהוא המדינה, כולל את הרצון הפרטי של כל אחד מהפרטים שמסרו בידי המדינה את חירותם, וכך שומר חירות זו, ובה בעת יוצר בסיס חוקי ומוסרי לקיום האנושי.

בעוד שרוסו טוען כי הריבונות חייבת להישאר בידי העם (ומכאן, למשל, התנגדותו לממשל על ידי נציגים, כגון הדמוקרטיה הייצוגית), הוא גם מבחין בין הריבון ובין הממשלה. בידי הממשלה ניתנת החובה ליישם ולאכוף את הרצון הכללי. רוסו סבר כי העם צריך להיות המחוקק (ולא נציגיו), וכי סמכויות הביצוע יינתנו לקבוצה קטנה של אזרחים, שאינם אדוני העם כי אם פקידיו, ובידי העם הכוח לפטרם כרצונו, וזאת גם במקרים של שלטון הנופל בידי משפחה אחת או בידי קבוצה או מעמד מצומצמים. את הידרדרות הממשל האידאלי לכלל עריצות ניתן למנוע באמצעות אסיפות עם תכופות, שבהן תישאלנה שתי שאלות - האחת "הֲיִיטב בידי הריבון לקיים את הצורה הנוכחית של הממשל" והשנייה "הֲיִיטב בידי העם להשאיר את ההנהלה בידי אותם האנשים שהם ממונים עליה כעת?". עם כל זאת, סבר רוסו כי יחיד המתנגד לפעולת משטר זה, ניתן לנקוט כלפיו בצעדים חמורים, ו"כל מי שימאן להישמע לרצון הכללי, יכריחוהו לכך הגוף כולו. דבר זה אין פירושו אלא זה שיכריחוהו להיות חופשי".

רעיונותיו אלו של רוסו שימשו כבסיס לתנועות דמוקרטיות ורפובליקניות, לתנועות לאומיות ואף לסוציאליסטים. גם בימינו, כשתקשורת המחשבים וטכנולוגיית התקשורת המתקדמת הופכות את החזון בדבר הביטוי העממי הישיר למציאות, יש הנדרשים לתורתו של רוסו. בדבריו בדבר "הכורח להיות חופשי" יש הד למשטרים הרודניים של המאה ה-20 שקמו כמאתיים שנים לאחר שכתב את ספרו.

[עריכה] החינוך

רוסו הביע את דעותיו על החינוך בספרו "אמיל", מעין נובלה בדיונית העוסקת בגידולו של נער צעיר בשם אמיל על ידי רוסו עצמו - המשך של מסורת ארוכה של ספרים בתבנית דומה, העוסקים בחינוך ילדים ובעקרונות שיש להקנות להם. רוסו מגדל את אמיל בכפר, מקום שהוא מאמין שבו האנשים קרובים יותר למצב הטבעי מאשר בעיר, שבה ילמד מנהגים רעים פיזיים ואינטלקטואליים. מטרת החינוך, אומר רוסו, היא ללמוד לחיות, ואת זה יש להשיג באמצעות הליכה בעקבות המורה המבוגר, היכול להראות את הדרך אל החיים הטובים.

גדילתו של הילד מחולקת לשלושה שלבים. הראשון הוא עד גיל 12 בערך, כאשר חישובים וחשיבה מסובכת אינם אפשריים, והילדים, על פי תפיסתו של רוסו, קרובים להיות חיות. השני, בין 12 ל-16, כאשר ההיגיון והחשיבה ההגיונית מתחילים להתפתח, ולבסוף מגיל 16 ואילך, כאשר הילד גדל להיות מבוגר. בשלב זה מוצא אמיל נערה צעירה שתלווה אותו.

הספר מבוסס על רעיונותיו של רוסו בדבר החיים הבריאים. הנער חייב לפתח הן את גופו והן את האינטלקט שלו, ולהימנע מן הצרות והרעות החולות של חיי העיר, האינדיבידואליזם ההרסני והמודעות העצמית המוגברת המצויים בעיר.

חינוכו של אמיל אינו נייטרלי מבחינת מגדר: החינוך שהוא מציע לסופי, הנערה שלה מיועד אמיל להינשא, שונה בהרבה מזה של אמיל. סופי, המייצגת את האידאל הנשי, מחונכת להיות צייתנית לבעלה, בעוד שאמיל, המייצג את האידאל הגברי, מחונך להיות אדם עצמאי. זה אינו מאפיין מקרי; ביסודו עומדת ההבחנה הליברלית המקובלת בין הפרטי ובין הציבורי.

על דרך החינוך ב"אמיל" עלתה ביקורת כי הרעיונות אינם מעשיים, והנושא עצמו, חינוך, הביא לזניחת הספר על ידי רבים מקוראיו ה"פוליטיים" של רוסו.

[עריכה] הדת

דעותיו של רוסו על הדת היו שנויות במחלוקת בזמנו. טענתו כי האדם טוב מטבעו סתרה את הדוקטרינה של החטא הקדמון. רוסו ראה בנצרות דת טובה וחיובית, המבוססת על יסודות מוסריים שניתנו למאמינים בברית החדשה, אך מצא בה פגם: שהיא מחנכת את המאמינים בה להיות כפופים לעריצות.

בספרו על האמנה האזרחית הבחין רוסו בין "הדת הטבעית" שהיא עבודת האל בלב האדם, הפשוטה והטהורה, בין "הדת האזרחית" שהיא הביטוי הממסדי לדת במדינה אחת, שלה יש חוקים ופולחן משלה, הקובעים זכויות וחובות, ובין סוג שלישי של דת המנוגדת למדינה, ויוצרת סתירה בין חוקי הדת וחוקי המדינה, כדוגמת דת הלאמות, דת היפנים, ודתם של הנוצרים ברומא העתיקה.

רוסו סבר כי דת מן הסוג השלישי היא פסולה, והיתרון בדת מן הסוג השני הוא כי היא מאחדת את אהבת האל עם אהבת המולדת, אך מטבעה היא מיוסדת על טעות ושקר, והופכת את בני האדם למאמינים באמונות טפלות. רוסו הטיף לדת אזרחית בעלת עיקרים פשוטים, הכוללים את ההכרה במציאות האל, את הקדושה של האמנה החברתית של החוקים, ואת פסילת אי-הסובלנות הדתית. לדעת רוסו על הריבון, הוא העם, לקבוע את עיקרי האמונה האזרחית, לאו דווקא כדוקטרינה דתית, אלא כדעה חברתית הנדרשת מאזרח טוב. אדם שיסטה מן הדעה לא יהיה "כופר בעיקר" אלא פשוט אזרח לא טוב ולא רצוי, והריבון יהיה רשאי לגרשו מהמדינה.

דעות אלו הביאו להחרמת ספריו בצרפת ובז'נבה.

[עריכה] השפעתו

רעיונותיו של רוסו היו בבסיס הפילוסופיה של עידן האורות והגיעו להשפעה בתקופת המהפכה הצרפתית. עם זאת, לא ניתן לומר שרעיון ריבונות העם של המהפכנים תאם את רעיונותיו הפוליטיים של רוסו, שלא רצה בדמוקרטיה הפועלת דרך נציגים, ולכן לא ניתן לראות במהפכה פרי רוחו של רוסו. כותבים כהגל ובנז'מין קונסטן האשימו את רעיונותיו של רוסו באכזריות שאליה הגיע שלטון הטרור בתקופת המהפכה, אך טענות אלו אינן מקובלות על הוגים אחרים.

רעיונותיו של רוסו על הדמוקרטיה שונים אף הם מן הגישות של הדמוקרטיה הליברלית הנהוגות כיום. פרט להתנגדותו לדמוקרטיה ייצוגית, שקיבלה את צורתה המודרנית ואת הבסיס האידאולוגי שלה בכתבי הפדרליסט שפרסמו ג'יימס מדיסון, אלכסנדר המילטון וג'ון ג'יי בעשור שלאחר מותו, הבחין רוסו גם בין "הרצון הכללי" ו"רצון הרוב". רוסו סבר כי לא תמיד רצון הרוב הוא הצודק, וכי מטרת הממשל הטוב היא להבטיח את החירות, השוויון והצדק לכל אזרחי המדינה, ואחת היא מהו רצון הרוב. עם זאת, רוסו לא ייחס להבדל בין רצון הרוב והרצון הכללי חשיבות מכרעת, שכן סבר כי הפרט, כיצור תבוני ורציונלי, יגשים את רצונו הפוליטי בדרך שתיצור הסכמות מוחלטות. בראייתו את הפרט כיצור רציונלי הכשיר לקבלת הכרעות ואזרחות פעילה, הצטרף רוסו להוגים בני דורו, שערערו את בסיס המלוכנות האבסולוטית הנהוגה בימיהם מחד, אך לא הגבילו את מוסרות שלטון העם, באופן בו נהגו אבות החוקה האמריקנית, מאידך. ג'ון סטיוארט מיל בחיבורו המפורסם ביותר, "על החירות", שלל מכול וכול את הרעיון שהחברה כגוף רשאית לכפות את עמדותיה ורצונותיה על היחיד, ולו גם השקפותיו ודבריו של אותו יחיד אינן עולות בקנה אחד עם מה ש"הכלל" רואה כנכון או כצודק.

פניה עוז-זלצברגר מתייחסת לנקודה זו במאמר שכתבה ומציגה בו את הפרשנות הבאה: "במאה העשרים התברר שהרצון הכללי הוא עניין שנוי מאוד במחלוקת, וכי הליכים "רציונליים" לקבלת החלטות מדיניות וחברתיות לא תמיד מניבים תוצאות "רציונליות". אבל בעיות אלה עוד לא הקדירו את אופק שמיהם של הוגי המאה השמונה-עשרה, שמסעם התבוני אל המדינה היותר טובה הוביל אל החוקה האמריקנית, אל הגיליוטינה והסוציאליזם".^[1]

יעקב טלמון, הוגה רעיון ה"דמוקרטיה הטוטליטרית" מצא את שורשיה בתורת "הרצון הכללי" של רוסו כפי שהובעה בספר זה. לדעת טלמון, האמונה בחופש והשאיפה של אסכולות חברתיות מדיניות אוטופיסטיות כקומוניזם לממשו, מתיישבות לכאורה עם שימוש באמצעי כפייה לצורך הגשמת הרעיון האוטופי, ומכאן קצרה הדרך אל ה"דמוקטטורה". הפסקה המופיעה בספר א' פרק ז', שלפיה "כל מי שימאן להישמע לרצון הכללי, יכריחוהו לכך הגוף כולו, דבר זה אין פירושו אלא זה שיכריחוהו להיות חופשי", מקבלת לאור ניסיון המאה ה-20 משמעות חמורה וקשה.

אחד העקרונות הבסיסיים בפילוסופיה הפוליטית של רוסו הוא כי הפוליטיקה והמוסר צריכים להיות כרוכים יחדיו, ואין להפרידם. כאשר המדינה נכשלת בפעולה שאינה מוסרית, היא אינה מתפקדת באופן הראוי וחדלה מלייצג את הרצון הכללי של הריבון, הוא העם, ובכך מאבדת את סמכותה כלפי היחיד.

רעיונותיו של רוסו על החינוך, שעיקרם החינוך באמצעות התנסות ישירה, מעבר ללימוד באמצעות הספרים, והתייחסות לחינוך רגשות הילד מעבר לפנייה להגיונו, השפיעו על התאוריה החינוכית המודרנית.

בכתביו המוקדמים זיהה רוסו את הטבע עם המצב הפרימיטיבי של האדם הפראי; לאחר מכן התייחס אל הטבע כספונטניות של ההליך שבאמצעותו האדם בונה את אופיו ועולמו. הטבע מסמל שלמות וכבוד עצמי, בניגוד לשיעבוד שכופה החברה על האדם. מכאן שהחזרה אל הטבע על פי רוסו משמעה שחרור האדם מכבלי החברה וממוסכמות הציוויליזציה. רעיון זה הפך את רוסו לאחד מאבות התנועה הרומנטית, על אף שמבחינה כרונולוגית ורעיונית הוא שייך עדיין לעידן האורות.

[עריכה] כתבי רוסו בעברית

• על האמנה החברתית או עקרוני המשפט המדיני, תרגם יוסף אור, ערך ח"י רות, הוצאת מאגנס, 1932 (יצא לאור במהדורות רבות, האחרונה בתשנ"ט).
• מאמרים, תרגם עידו בסוק, ערך יעקב גולומב, הוצאת מאגנס, 1993.
• האמנה החברתית, תרגם עידו בסוק, ערך עמוס הופמן, הוצאת רסלינג, 2006.
• הווידויים, תרגמה והוסיפה הערות אירית עקרבי, הוצאת כרמל, 1999. בתוספת מאמרים מאת יעקב גולומב, נדין קופרטי-צור ודוד אוחנה.
• הזיות של מטייל בודד, תרגמה אירית עקרבי, הוצאת כרמל, 1992. בתוספת אחרית דבר מאת ברוניסלב בצ'קו

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ פניה עוז-זלצברגר, "הדמוקרטיה הליברלית: מבט היסטורי", כלול בקובץ "סוגיות יסוד בדמוקרטיה ישראלית" בעריכת רפאל כהן-אלמגור (ספרית פועלים, 1999)

[עריכה] לקריאה נוספת

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: ז'אן-ז'אק רוסו

• קג'טי נגהי, רוסו ותיאטרון
• יצחק לאור, על "האמנה החברתית" של רוסו, באתר "הארץ"
• האתר של "Rousseau Association"