דמוקרטיה ליברלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הדמוקרטיה הליברלית היא צורת ממשל, המבוססת על דמוקרטיה ייצוגית בה היכולת של הנבחרים להפעיל את כוחם הפוליטי כפופה לשלטון החוק במטרה להגן על זכויות האזרח. עקרונות השיטה מעוגנים לרוב בחוקה המדגישה את ההגנה על זכויות הפרט ואת הבלמים והאיזונים במערכת הפוליטית המרסנים את כוחם של המנהיגים.

הדמוקרטיה הליברלית רואה בהגנה על זכויות הפרט, ובהן חופש הביטוי, משום ערך עילאי. בארצות הברית ישנם המבטאים את דעותיהם באמצעות שריפת דגל ארצות הברית, והדבר אינו נחשב לעבירה אלא לביטוי לגיטימי, אם כי קיצוני.

הדמוקרטיה הליברלית אינה רואה בשלטון העם את הערך הפוליטי העליון. בדמוקרטיה הליברלית שלטון העם נסוג מפני ההגנה על זכויות הפרט וחירויותיו. בדמוקרטיה הליברלית הרוב, גדול ככל שיהיה, אינו יכול לפגוע בזכויותיו המוגנות של היחיד. חשש זה מפני מה שכינו אלכסיס דה טוקוויל וג'ון סטיוארט מיל "עריצות הרוב" מובטח באמצעות השילוב בין דמוקרטיה ייצוגית, ובין קיומה של חוקה, קיומם של בלמים ואיזונים והפרדת הרשויות המאפיינים את הדמוקרטיה הליברלית.

זכויות האדם והזכויות הטבעיות המוגנות על ידי החוקות בדמוקרטיות הליברליות הן מגוונות, אך לרוב הן כוללות את הזכות להליך הוגן, לפרטיות, לקניין, את השוויון בפני החוק, את חופש הדיבור, חופש ההתארגנות וחופש הדת. בדמוקרטיות ליברליות זכויות אלו מובטחות לרוב באופן חוקתי.

הדמוקרטיות הליברליות מאופיינות בסובלנות ופלורליזם. לעתים ניתנת הגנה למגוון של דעות, ואף דעות קיצוניות או חריגות, וניתן להן להתחרות בזירה בה נשקלים הרעיונות, ומוענק הכוח הפוליטי על בסיס דמוקרטי.

בחירות הן אחד המאפיינים העיקריים של הדמוקרטיה הליברלית, לצד השמירה על זכויות האדם. בבחירות אלה קבוצות בעלות עמדות שונות מקבלות את ההזדמנות לקבל את הכוח הפוליטי. למעשה, בחירות אלו כמעט תמיד מעניקות את הכוח לאלו התומכים בהמשך קיומה של הדמוקרטיה הליברלית, וכך מנציחה השיטה לרוב את עצמה.

ההגנה על חירויות הפרט, ובמיוחד על חופש הקניין, בדמוקרטיה הליברלית, באה בדמוקרטיות ליברליות רבות לצד הנטייה, מורשת הליברליזם להקטנת טווח ההתערבות של המדינה. הדמוקרטיה הליברלית מפרידה באופן ברור בין הספירה ה"פרטית" אליה אין למדינה גישה, והספירה ה"ציבורית", בה פועלת המדינה, ואשר הנטייה הינה לצמצמה ככל האפשר. נטייה זו לשמור מפני התערבות המדינה בספירה הנתפסת כ"פרטית", מקבילה לעתים קרובות לדרישה של הקפיטליזם להימנע מהתערבות המדינה בפעולתו של השוק, ולעתים קרובות חופפים עקרונות הליברליזם הפוליטי והקפיטליזם הכלכלי, עד כדי כך שהדמוקרטיה הליברלית הפכה להיות מזוהה לחלוטין עם כלכלת השוק החופשי.

צירוף זה של האידאולוגיה הליברלית הקלאסית, עם עקרונות הדמוקרטיה הייצוגית שאיפשרו את פעולתה של הדמוקרטיה במדינה המודרנית, יצר יציר כלאיים שניתן ליישמו, בשינויים המחויבים, כך שיתאים למגוון של אידאולוגיות, גם כאלו שאינן מוגדרות כ"ליברליות", כגון שמרנות, סוציאל דמוקרטיה (בתנאים מסוימים), והטווח האידאולוגי שביניהן. המבנה התאורטי של הדמוקרטיה הליברלית יושם בפועל במגוון של אופנים הראויים להיקרא "דמוקרטיה ליברלית", ונעים בין מדינות סוציאל דמוקרטיות המרחיבות את ההגנה הליברלית על זכויות הפרט לזכויות חברתיות, כגון שבדיה ושאר מדינות סקנדינביה, למדינות הפועלות כשחקן בכלכלה הגלובלית הנאו ליברלית וצמצמו את ההגנה על זכויות אלו למינימום, כדוגמת ארצות הברית. אלו וגם אלו ראויות להיקרא "דמוקרטיה ליברלית", כל עוד הן שומרות על המאפיינים העיקריים של הדמוקרטיה הליברלית - דמוקרטיה ייצוגית וזכויות אדם מוגנות. כן ניתן ליישם את המודל של הדמוקרטיה הליברלית במגוון של צורות ממשל, החל במשטר נשיאותי, דרך משטר פרלמנטרי וכלה במלוכה חוקתית.

הדמוקרטיה הליברלית נראית כיום כסוג הרווח של הדמוקרטיה, ולרוב מזדהים עקרונותיה עם הפרשנות הרווחת בציבור למילה "דמוקרטיה". בסוף המאה ה-20 כתב פרנסיס פוקויאמה כי קבלתה האוניברסלית של הדמוקרטיה הליברלית, כפי שנראתה בעת שנכתבו הדברים במאמר "קץ ההיסטוריה" בשנת 1989 עת קרסה שיטת הממשל הקומוניסטית שנראתה לאורך עשורים רבים כאתגר הגדול מולו עמדה הדמוקרטיה הליברלית, היא נקודת הסיום של ההתפתחות האידאולוגית, ושל ההיסטוריה עצמה. נראה כי אף התומכים הנלהבים ביותר בדמוקרטיה הליברלית מוצאים עצמם נאבקים כנגד בעיות פנימיות וחיצוניות העולות מיישומה של השיטה. חוסר השוויון המבני לכלכלת השוק שהינה אחד ממאפייני הדמוקרטיה הליברלית (אם כי קיימים משטרים בעלי כלכלת שוק שאינם דמוקרטיות ליברליות), אתגרי הגלובליזציה המרוקנים רבים ממאפייני הדמוקרטיה הליברלית מתוכנם, מאבקים דתיים ואתניים להם לא מצאו תומכי הדמוקרטיה הליברלית פתרון, סוגיות של הגירה וגלובליזציה, המביאה יחדיו אוכלוסיות בעלות תרבויות פוליטיות ואחרות בכפיפה אחת ומאתגרות את מידת הסובלנות של השיטה הפוליטית הזו (ולדוגמה פרשת חוק הרעלה בצרפת). בדומה, ניתן למצוא קריאות תגר מצד גורמים פוסט מודרניסטים הרואים את הדמוקרטיה הליברלית ככלי לקידומן של האליטות הקיימות, יהיו אלו אליטות אתניות, כלכליות או מגדריות.

[עריכה] מאפיינים

הפגנה בעד זכות הצבעה לנשים בניו יורק, 1912. על אף שמאפיין של הדמוקרטיה הליברלית הינו זכות הצבעה לכל, היה צורך במאבק ממושך על מנת להביא לזכות הצבעה לנשים גם במדינות כארצות הברית ובבריטניה. ישנן מדינות כאורוגוואי שהעניקו לנשים זכות הצבעה בשלב מוקדם בהתפתחות המשטר הדמוקרטי, וישנם מקומות כשווייץ בה ניתנה זכות הצבעה לנשים רק ב-1976

הדמוקרטיה הליברלית מאופיינת לרוב בזכות הצבעה לכל, המעניקה לכל אזרח בוגר את הזכות לבחור נציגים ולהיבחר כנציג בחלק מרשויות השלטון, ללא הבדל גזע, מגדר או בעלות בקניין. עם זאת, בעבר היו שיטות משטר המוגדרות כדמוקרטיה ליברלית שבהן הוגבלה זכות ההצבעה לנשים, לחסרי רכוש, או למיעוטים אחרים. גם בדמוקרטיות ליברליות כיום מועלות דרישות שמשמעותן בפועל צמצום של זכות ההצבעה, ולמשל הדרישה, הקיימת בארצות הברית להליך רישום הקודם להצבעה. מרכיב חשוב בדמוקרטיה הליברלית הוא כי קבלת ההחלטות הפוליטית נקבעת לא על ידי כלל האזרחים, אלא על ידי אלו שבחרו להשתתף בהצבעה. בדמוקרטיה הליברלית המודרנית אחוז ניכר מבין האוכלוסייה אינו משתתף פעיל בהליך הדמוקרטי.

על הבחירות בדמוקרטיה הליברליות להיות הוגנות וחופשיות. ההליך הפוליטי מעודד תחרות. הפלורליזם הפוליטי מוגדר לרוב באמצעות קיומן ושגשוגן של מפלגות המבטאות טווח נרחב של דעות ואידאולוגיות.

החוקה מגדירה את האופי הדמוקרטי של המדינה. מטרת החוקה נראית לרוב כהגבלת סמכות הממשלה. המסורת הפוליטית בארצות הברית מדגישה לרוב את הפרדת הרשויות, את קיומה של רשות שופטת עצמאית, ומערכת של בלמים ואיזונים בין גופי הממשל. דמוקרטיות אירופיות המוגדרות אף הן כליברליות, מדגישות את היות המדינה הדמוקרטית מדינת חוק, בה קיים שלטון החוק. סמכות הממשלה מופעלת באופן לגיטימי רק כאשר היא תואמת את החוק הכתוב והמפורסם ברבים. דמוקרטיות ליברליות רבות משתמשות בפדרליזם ככלי לביזור סמכויות אנכי, על מנת למנוע שימוש לרעה בכוחו של הממשל המרכזי, וחלוקת סמכויות המדינה בין סמכויות עירוניות, מדינתיות ופדרליות.

[עריכה] זכויות וחירויות

המאפיין הבולט ביותר של הדמוקרטיה הליברלית הינו הגנתה על זכויות האזרח וחירויות האזרח. עיסוק זה בהגנה על זכויות האזרח ובשמירת חירויותיו הוא מאפיין כה בולט של הדמוקרטיה הליברלית, עד שהפך למעשה להיות מזוהה עמה, ועם המושג דמוקרטיה בכללותו. החירויות והזכויות עליהן מגנה הדמוקרטיה הליברלית לרוב עוסקות בהגנה על האזרח מפני פעילותה של המדינה בשטח הנתפס כ"פרטי", אם זו הגנה מפני פעולה שרירותית של המדינה, או מפני פעולת המדינה המסיגה את גבולו של האזרח כאדם אוטונומי. ככל שהאוטונומיה של האזרח משתמעת מהיותו אדם חופשי, מגנה הדמוקרטיה אף על זכותו לחיים ולביטחון (אם כי לא לביטחון כלכלי), וכן חירותו מעבדות. המלומד רוברט א. דאהל ^[1]הגדיר בשנת 1971 שמונה מאפיינים לפעולתה של הדמוקרטיה, וכינה את שיטת המשטר השומרת על מאפיינים אלו בשם "פוליארכיה". רבים רואים במאפיינים אלו את מאפייניה הבולטים של הדמוקרטיה הליברלית. יש המוסיפים להם מאפיינים נוספים, אך רשימת שמונת המאפיינים היא תנאי מינימלי והכרחי:

1. חופש ההתאגדות
2. חופש הביטוי
3. זכות הצבעה
4. הזכות לשאת במשרה ציבורית
5. זכותם של המנהיגים הפוליטיים להתחרות על תמיכת הציבור
6. הזכות לקבלת מקורות מידע חלופיים
7. קיומן של בחירות הוגנות וחופשיות
8. מוסדות המביאים לכך שפעולת הממשלה תהיה תלויה בתוצאות הבחירות

רשימה זו כוללת כתנאי מקדים, אך לא מפורש, את הזכות לחיים, לביטחון, ולקניין.

באופן דומה מונה הפילוסוף ג'ון רולס, אחד מההוגים החשובים של הדמוקרטיה הליברלית במאה העשרים בספרו "תאוריה של צדק" חירויות בסיסיות שבלעדיהן אין משמעות לאידאל של אנשים שווים וחופשיים - חופש המחשבה, חופש הדיבור, חופש העיתונות, חופש הדת, הזכות להחזיק בקניין, החופש ממאסר שרירותי המשתמעת מהרעיון של שלטון החוק, והזכות להצביע ולשאת במשרה ציבורית.^[2]

ביישום הזכויות מטילות הדמוקרטיות הליברליות מגבלות על זכויות, במיוחד כאשר אלו מתנגשות זו עם זו. כך, למשל, דיני זכויות היוצרים הם פשרה בין חופש הביטוי וחופש הקניין. ייתכנו הגבלות על ביטויים מסוימים, הנוגדים את הדמוקרטיה, או מעודדים טרור. ההצדקה הניתנת למגבלות אלו היא כי הן דרושות על מנת להבטיח את עצם קיום הדמוקרטיה, או את קיום החירויות שאותן היא מבטיחה. כך, למשל, אם תאפשר הדמוקרטיה הסתה לרצח ראש הממשלה עלול הדבר לפגוע בזכותם של האזרחים לבחור את הממשלה בה הם רוצים. הדמוקרטיות הליברליות חלוקות בדעתן עד כמה ניתן לפגוע בזכויות. בארצות הברית לדוגמה, חופש הביטוי נתפס כזכות מוחלטת כמעט.

[עריכה] תנאים מוקדמים

למרות שאינם חלק מהממשל ככזה, קיומן של בורגנות ושל חברה אזרחית משגשגת, נתפסים כתנאי מקדים לקיומה של הדמוקרטיה הליברלית. יש המגדירים את כלכלת השוק החופשי כתנאי הכרחי נוסף לקיומה של הדמוקרטיה הליברלית. תנאים אלו לכשעצמם הינם הכרחיים אך בלתי מספיקים. ניסיון העשורים האחרונים של המאה ה-20 בהן מדינות רבות עברו משיטה אוטוקרטית, או משיטה אוטוקרטית המלווה בכלכלה ריכוזית, לדמוקרטיה ולכלכלת שוק, הראו כי מגוון האפשרויות בפניהן עומדת דמוקרטיה חדשה הינו רחב. דמוקרטיה כזו יכולה להתייצב ולהפוך לדמוקרטיה ליברלית, כפי שאירע בחלק ממדינות הגוש המזרחי, או להפוך לסוג כלשהו של דמוקרטיה פופוליסטית ללא מרכיבים ליברליים, או אף לחזור לדיקטטורה במובן זה או אחר, עם כלכלת השוק או בלעדיה.

במדינות שקיבלו על עצמן את הדמוקרטיה ללא מסורת דמוקרטית רבת שנים, עצם קיומן של בחירות לא הספיק על מנת להגיע למשטר דמוקרטי ליברלי. לשם כך נדרש שינוי מעמיק בחשיבה האזרחית.

אחד המאפיינים הקשים לתפיסה למי שלא הורגל בחשיבת הדמוקרטיה הליברלית הוא התפיסה של "אופוזיציה נאמנה". זהו מרכיב תרבותי קשה להשגה במקומות בהם חילופי המשטר היו אלימים ונעשו כתוצאה מאירועים דרמטיים וספונטניים, ולא כתוצאה מבחירות הנקבעות מראש. הרעיון כי כל השחקנים במגרש הדמוקרטי מסכימים על מחויבות בסיסית להליך הדמוקרטי דורש התאמה. נאמנות כזו אין פירושה נאמנות למדיניות של משטר מסוים, או למפלגה מסוימת, אלא לעקרונות הבסיס של השיטה הדמוקרטית.

[עריכה] מקורותיה ההיסטוריים של הדמוקרטיה הליברלית

ג'יימס מדיסון, נשיאה הרביעי של ארצות הברית, מהוגי רעיון הדמוקרטיה הייצוגית שנתן לדמוקרטיה הליברלית את פניה המוכרות לנו.

הדמוקרטיה הליברלית רואה את שורשיה בשלוש מסורות נפרדות, המסורת הליברלית, המסורת הדמוקרטית והמסורת הרפובליקנית, שלכל אחת מהן שורשים משלה. עם המאה ה-18, בעידן האורות, היו רובן הגדול של מדינות אירופה מונרכיות אבסולוטיות. הוגים ליברלים ורפובליקנים חיפשו דרכים לתיקון המשטרים האבסולוטים, והתאמתם לרעיונות הנאורים של תקופתם. הדמוקרטיה הישירה המוכרת מאתונה העתיקה נראתה כבלתי יציבה, ונתונה לגחמותיו של ההמון. יש שהאמינו שהיא מנוגדת לטבע האדם. תומאס הובס למשל, ראה בטבע האדם רע מיסודו ולכן דורש מנהיג חזק, "לוויתן", שירסן ויגן על האדם מפני מלחמת הכול בכל המהווה לטענתו את המצב הקדם פוליטי, המצב ה"טבעי". ז'אן ז'אק רוסו ראה בדמוקרטיה את שיטת הממשל היציבה פחות, וטען כי היא ניתנת ליישום רק אם בני אדם ינהגו כאלים. מחוץ למעגל ההוגים הליברלים והרפובליקנים של עידן האורות, משלו המשטרים המלוכניים אשר טיפחו את ההנחה כי זכותם של המלכים לשלוט ניתנה ישירות מן האל.

הוגי עידן האורות תמכו ברציונליזם ובתבונה, וקידשו את החירות ואת השוויון. טענתם הבסיסית היא כי כל בני האדם נולדו שווים, ולכן לא ניתן להצדיק את ריבונות המלכים על בסיס הזכות האלוהית המולדת, אלא על בסיס מורכב יותר, שבסיסו בעם. כך, רוסו, בספרו האמנה החברתית טוען כי האדם ויתר על החירות הנתונה לו במצבו הטבעי, והעניק אותה לריבון, אך ריבון זה אינו השליט האבסולוטי, הלוויתן של הובס, אלא העם, הממנה את הרשות המבצעת, וביכולתו גם לפטרה, אם אינה מבטאת את הרצון הכללי. הרעיון הבסיסי הוא כי הממשלה נועדה על מנת לשרת את האזרחים ולבטא את רצונם, ולא להיפך, וכי החוקים צריכים לחול על כולם בצורה שווה.

הוגי המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית השתמשו ברעיונות דמוקרטיים, רפובליקנים וליברלים אלו ליצירת משטרים חדשניים. אך בעוד שהמהפכה הצרפתית הידרדרה בתחילה לשלטון טרור, ולאחר מכן לשלטון יחיד קיסרי, הוסיפו אבות האומה האמריקנית את רעיון הדמוקרטיה הייצוגית, בו אין העם מבטא עצמו ישירות, כי אם באמצעות בחירת נציגים. אף אחד מהמשטרים הללו, הצרפתי או האמריקני, לא היה מה שאנו יכולים לכנות כיום "דמוקרטיה ליברלית", במיוחד בכל הנוגע לזכות ההצבעה, המוגבלת מאוד, אך ניתן לראות בניסיון הצרפתי קצר הימים, ובמיוחד בדמוקרטיה האמריקנית הצעירה, את אבות הדמוקרטיה הליברלית בת ימינו. הגותם של כותבי "הפדרליסט", ג'ון ג'יי, אלכסנדר המילטון וג'יימס מדיסון, והגות מנסחי חוקת ארצות הברית הביאו לעולם את הדמוקרטיה הליברלית בנוסח הקרוב לזמננו, כאשר הכנסת מרכיב הייצוגיות נתן לדמוקרטיה הליברלית את המאפיין שאיפשר את פעולתה של הדמוקרטיה גם במדינות בעלות שטח גדול ואוכלוסייה גדולה, אשר רעיונות הדמוקרטיה הישירה לא נראו אז כישימים לגביהם.

בין המהפכה הצרפתית והמהפכה האמריקאית ולבין אביב העמים האירופאי קמו בדרום אמריקה ובמרכזה כמעט 20 מדינות בעלות משטרים ייצוגיים וחוקות אשר ניסו ליישם רעיונות דומים בצורה שונה. למעשה, אחד ממאפייני שיטות משטר ראשוניות אלו הוא האמונה בכוחה של החוקה לעצב את האומה ומכאן ניסוחים בלתי פוסקים של חוקות במרבית המדינות הללו. בספרד נערך ניסיון ליברלי לאחר הדחתו של המלך קרלוס הרביעי בידי נפוליאון. הליברלים הספרדיים השליטו לזמן קצר ליברליזם בספרד, והיו גם הראשונים להיקרא בשם "ליברלים".

תגובת הנגד של המלוכנים ראתה בליברלים קבוצה קיצונית ומסוכנת המערערת את הבסיס המוצק של הסדר המקובל, ושל ערכי הבסיס עליהם נשענה החברה. במהלך המאה ה-19 הפכו הרעיונות למקובלים יותר, והמהפכות הליברליות שהביא עמו אביב העמים סייע לקידום רעיונות הדמוקרטיה הליברלית. הליברליזם חדל מלהיחשב כדעה קיצונית, ונראה כהלך חשיבה השייך לזרם המרכזי, במיוחד משקמו זרמי חשיבה קיצוניים עוד יותר ביחסם למשטרים הקיימים - הסוציאליזם, הקומוניזם והאנרכיזם. בתהליך של רפורמה איטית קיבלו מדינות אירופה את עקרונות הליברליזם והדמוקרטיה. בסוף המאה ה-19 לא שויכה עוד הדמוקרטיה הליברלית ל"ליברלים" בלבד, אלא הייתה מקובלת על מגוון של צורות מחשבה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובמיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה השיגה שיטת ממשל זו דומיננטיות במערב, ולאחר סיום המלחמה הקרה הנתפסת לעתים כעימות ישיר בין הדמוקרטיה הליברלית ובין השיטה הקומוניסטית האוטוקרטית, קיבלה הדמוקרטיה הליברלית מעמד בכורה בינלאומי, אם כי זה הועם במקצת על ידי התפתחויות מאוחרות יותר, הקשורות לעלייתם של התאגידים הרב לאומיים, ולגלובליזציה.

[עריכה] תפוצת הדמוקרטיה הליברלית בעולם

מפה זו, שנערכה על ידי ארגון "פרידום האוס" בודקת את מידת "החופש הפוליטי" המקבילה, אך אינה שווה במדויק, לקיומה של דמוקרטיה ליברלית. מדינות המסומנות בירוק הן "חופשיות" ובהן נהנה האזרח מרמה גבוהה של חירות פוליטית ואזרחית. המסומנות בכתום הן "חופשיות באופן חלקי" ומאופיינות בכמה מגבלות על הזכויות הפוליטיות והאזרחיות, לרוב בהקשר לשחיתות, חולשתו של שלטון החוק, מאבק אתני או מלחמת אזרחים. המסומנות באדום אינן "חופשיות", ובהן ההליך הפוליטי מבוקר באופן הדוק על ידי השלטון, ומן האזרח נמנעות זכויות בסיסיות.

מספר ארגונים ומדעני מדינה עורכים רשימות של מדינות "חופשיות" ומדינות "שאינן חופשיות" בעבר ובהווה. מאלו, הידועות ביותר הן רשימות "Polity Data" ^[3] והרשימות המופצות על ידי מכון המחקר האמריקני "Freedom House". ה-Economist Intelligence Unit, ארגון עסקי מבית האקונומיסט, מפרסם אף הוא מדד המדרג את מדינות העולם על פי מידת הדמוקרטיות שלהן.

ישנה הסכמה רווחת כי מדינות האיחוד האירופי, יפן, דרום קוריאה, ארצות הברית, קנדה, הודו, דרום אפריקה, ברזיל, צ'ילה, אוסטרליה וניו זילנד, הן דמוקרטיות ליברליות.

מכון "פרידום האוס" רואה בחלק מהמדינות שעל פי חוקתן מהוות באופן רשמי דמוקרטיות ליברליות, ובחלק ממדינות ברית המועצות לשעבר, כמדינות שאינן דמוקרטיות בפועל, לרוב בשל כך שלממשלה ישנה השפעה חזקה על תוצאות הבחירות. חלק ממדינות אלו מצויות בעיצומו של תהליך שטרם הסתיים.

מדינות שאינן דמוקרטיות באופן רשמי, כגון מדינות בהן שולטת מפלגה אחת, ודיקטטורות מסוגים שונים, נפוצות במזרח אסיה, המזרח התיכון וצפון אפריקה.

[עריכה] ישראל כדמוקרטיה ליברלית

כרזת תעמולת בחירות של מפלגת ש"ס על גבי אוטובוס ישראלי. למדינת ישראל מאפיינים רבים של דמוקרטיה ליברלית, ובראשם מערכת דמוקרטית פרלמנטרית מתפקדת, ושמירה חוקתית על זכויות האדם, אך גם מאפיינים רבים הסוטים מן המודל התאורטי של הדמוקרטיה הליברלית

מדינת ישראל מקיימת מאפיינים רבים של דמוקרטיה ליברלית, ובראשם מערכת דמוקרטית פרלמנטרית מתפקדת, ושמירה חוקתית על זכויות אדם, להלכה אם לא למעשה, אף בהיעדרה של חוקה פורמלית, כמו גם שמירה על הקניין הפרטי, וכלכלת שוק ליברלית, או אף נאו ליברלית. המאפיינים הקלאסיים של הדמוקרטיה הליברלית - הפרדת רשויות, שלטון החוק, דמוקרטיה ייצוגית, נשמרים היטב במערכת הישראלית, המקיימת הליכים של שינוי חוקתי מתוך ניסוי וטעייה, תוך שמירה על רטוריקה דמוקרטית, והצהרה על נאמנות לעקרונות דמוקרטיים וליברלים.

עם זאת, מספר מאפיינים ייחודיים לשיטה הישראלית מקשים על הגדרתה כדמוקרטיה ליברלית. בין אלו ניתן למנות את הגדרתה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית", פניה עוז זלצברגר כתבה ^[4] - "האיזון המושגי המלאכותי בין 'דמוקרטיה' ו'יהדות' מערפל... את תשתיתה המושגית של הדמוקרטיה הליברלית. בכל תאוריה של חברה אזרחית הנהנית מחירות פוליטית, מימי ג'ון לוק ואילך, יכולה ה'יהדות' לתפקד רק כתפיסה אחת מני אחדות של החיים הטובים, הראויות להגנה מפני השליט וזו מפני זו...".

זלצברגר עוז מזהה מסורת אטטיסטית בשיח הפוליטי הישראלי בו ישנה דומיננטיות למושגים של "מדינה" ו"אומה", מורשת המאה התשע עשרה, הנושאת אופי מרכז אירופי מובהק, עדות לזמן ולמקום בו התגבשה האידאולוגיה הציונית.

בהגדרתה של מדינת ישראל כדמוקרטיה ליברלית מספר בעיות מושגיות:

• קיומם של חוקים כחוק השבות המעדיפים מגזר מסוים באוכלוסייה על פני מגזרים אחרים;
• חוקי דת, המביאים למצב של אי הפרדת הדת מהמדינה, כאשר סטייה מיוחדת מהמסורת הדמוקרטית הליברלית מהווה התערבות המדינה בנושאי האישות, מתוך נקודת ראות דתית;
• צנזורה על העיתונות הן חיצונית באמצעות מנגנון של צנזורה צבאית, והן פנימית באמצעות גוף שנקרא ועדת העורכים;
• קבלת הסדר חוקי המתיר לשירות הביטחון הכללי להשתמש בעינויים במידה מוגבלת.
• קיומו של מצב חירום מתמיד הנותן גושפנקא חוקית לפגיעה בזכויות אדם ובהליך הוגן;
• מצב השליטה בשטחים היוצר מספר מערכות משפט מקבילות החלות באשר לקבוצות שונות של אנשים בשטח הנשלט באופן אפקטיבי על ידי המדינה.
• היעדרה של חוקה כתובה, ככלי שלטוני שנועד לאזן את שרירותיות הממשלה או חקיקה הפוגעת בזכויות יסודיות. למרות חסרונה של חוקה כתובה, כיבדה ישראל תמיד עקרונות חוקתיים שהגנו על זכויות האדם ועל הדמוקרטיה, ונקבעו במידה רבה על ידי בית המשפט העליון. המהפכה החוקתית ב-1992, שעיקרה קבלת חוקי יסוד בנוגע לחופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו, שעיגנו נושאים אלו באופן חוקתי, קרוב ככל האפשר לקיומה של חוקה, קירבה את ישראל למצב בו ישנה למדינה חוקה פורמלית, אך עדיין הסדרים רבים להגנה על זכויות האזרח אינם מוסדרים בחוקה, וזו עדיין רחוקה מלהיכתב.

בסקר שנערך על ידי ארגון "פרידום האוס" בשנת 2006 קיבלה מדינת ישראל ציונים גבוהים והוגדרה כ"מדינה חופשית" (הגדרה המקבילה, אך לא חופפת באופן מדויק את הגדרת "הדמוקרטיה הליברלית"), לעומת זאת אותו ארגון קבע כי "השטחים שבשליטת ישראל" אינם חופשיים, וניתן לממשל בהם ציון נמוך הן בתחום הזכויות הפוליטיות והן בתחום השמירה על החירויות הבסיסיות. ^[5]

[עריכה] סוגים של דמוקרטיה ליברלית, ומשתנים שלטוניים בדמוקרטיה הליברלית

[עריכה] דמוקרטיות ליברליות דה פקטו

אליזבת השנייה, מלכת בריטניה (וכן 14 מדינות נוספות בחבר העמים הבריטי), מונרך חוקתי העומדת בראשה של דמוקרטיה ליברלית

לעתים הדמוקרטיה הליברלית מורכבת על שיטת ממשל שאינה דמוקרטיה דה יורה. כך למשל המקרה עם קנדה שהיא להלכה מונרכיה, אך למעשה דמוקרטיה ליברלית, ובה שולט פרלמנט שהנציגים בו נבחרים. בקנדה, בבריטניה ובמדינות אחרות, השליט להלכה הוא המונרך השושלתי, אך בפועל ניתנת הריבונות לעם, הבוחר את נציגיו לפרלמנט. ישנם מדעני מדינה הסבורים כי כל צורה של מלוכה שושלתית נוגדת את הדמוקרטיה הליברלית. רבים אחרים סבורים כי כל עוד תפקידי השליט הינם טקסיים, וכל עוד עקרונות הבסיס של הדמוקרטיה הליברלית נשמרים, אין מניעה להתייחס גם למונרכיה חוקתית כאל דמוקרטיה ליברלית.

[עריכה] ייצוג יחסי אל מול כלל הרוב

ישנן דמוקרטיות ליברליות בהן הנציגים נבחרים על פי אזורים. המפלגה או הנציג שזוכה לרוב באזור בחירה (לעתים גאוגרפי, לעתים אתני, או על פי כל מגזר אחר. כך, למשל, בניו זילנד נשמרים מקומות בפרלמנט לנציגי המאורים, ותושב ניו זילנד ממוצא מאורי יכול לבחור אם להצביע עבור נציג במחוזו, או להצביע עבור נציג מאורי), הוא שייצג את מחוזו בפרלמנט, ואילו קולותיהם של השאר אינם נחשבים. במדינות אחרות (כמדינת ישראל) נהוגה שיטה של ייצוג יחסי, כאשר כל המדינה נחשבת לאזור בחירה אחד, ואילו המושבים בפרלמנט מחולקים על פי אחוז הקולות שקיבלה המפלגה בבחירות.

חלוקת המדינה לאזורי בחירה, וחלוקת המושבים על פי השיטה הרובית, הם מרכיבים חשובים של הזן של הדמוקרטיה הליברלית המכונה מודל וסטמינסטר, הנהוג באנגליה ובמדינות המושפעות משיטת הממשל באנגליה. למודל זה מאפיינים רבים נוספים, אם כי זה הבולט מביניהם.

אחד השיקולים בהעדפת שיטה אחת על משנה היא האם הנציגים ייבחרו כך שייצגו באופן יעיל את מחוזם, או את האזור ממנו באו, או להעדיף שיטה הנותנת ביטוי גם לקולותיהם של המיעוטים, אשר יאבדו בשיטה המבוססת על ייצוג לזוכה ברוב הקולות במחוזו.

בגרמניה ובניו זילנד ישנה שיטה מעורבת, בה ישנם בבית התחתון שני סוגים של מושבים. הראשון מוענק על פי מחוז הבחירה, והשאר מוענקים באופן יחסי לקולות שקיבלה המפלגה בבחירות.

[עריכה] משטר נשיאותי ומשטר פרלמנטרי

במשטר נשיאותי הרשות המבצעת נבחרת באופן נפרד מן הרשות המחוקקת, ואינה תלויה בה או שהיא תלויה בה במידה מועטה ביותר לביצוע תפקידיה. במשטר פרלמנטרי הרשות המבצעת נבחרת על ידי הרשות המחוקקת, ולרוב תלויה בה על מנת לשמור את תפקידה, ופגיעה להצבעת אי אמון. שתי השיטות תואמות את הדמוקרטיה הליברלית. דוגמה בולטת לדמוקרטיה ליברלית בעלת משטר נשיאותי היא ארצות הברית, כאשר דמוקרטיות ליברליות בעלות משטר פרלמנטרי רווחות באיחוד האירופי.

[עריכה] ביקורת הדמוקרטיה הליברלית

[עריכה] דמוקרטיה רדיקלית

כרזות תעמולה שנתלו בצרפת במהלך משאל העם שנערך בשנת 2005 על קבלת החוקה האירופית. משאל עם הוא כלי של דמוקרטיה ישירה המשמש לעתים נדירות בדמוקרטיה הליברלית

טיעונים כבדי משקל כנגד הדמוקרטיה הליברלית מעלים תומכי שיטות דמוקרטיות רדיקליות יותר כדמוקרטיה השתתפותית, דמוקרטיה דיונית ודמוקרטיה ישירה. ליבת הטיעון הרדיקלי היא כי השימוש במתווכים להבעת רצון העם בשיטה המבוססת על דמוקרטיה ייצוגית מביאה לכך שרצון העם, שמטרת הדמוקרטיה היא לבטאו, מוגבל באמצעות מנגנון של תיווך באמצעות נציגים, הגבלות חוקתיות ומנגנונים משפטיים. הכוח האמיתי, כך טוענים תומכי הצורות הרדיקליות של הדמוקרטיה, נמצא בדמוקרטיה הליברלית לא בידי העם, הנקרא להשמיע קולו אחת למספר שנים בבחירות, בהן אחוז ניכר ממנו אינו משתתף, אלא בידי אוליגרכיה המנציחה את שלטונה באמצעים חוקתיים. טיעון דומה מעלים חוגים פוסט מודרניסטים הרואים בדמוקרטיה הליברלית מנגנון לשמירת כוחן של האליטות. צורות ישירות והשתתפותיות יותר של הדמוקרטיה, כך נטען, תבאנה לביטוי מדויק יותר של "הרצון הכללי" ושל ריבונות העם.

ז'אן ז'אק רוסו, בספרו "על האמנה החברתית", העלה טענה זו באופן מפורש, באמרו "הריבונות אי אפשר שתהא מיוצגת, מאותו הטעם עצמו שאי אפשר למסרה לידי אחר. עצמותה היא הרצון הכללי, והרצון אין לו נציגים" ^[6] מושג "הרצון הכללי" הוא בעל חשיבות, שכן הטענה היא שהנציגים אינם מייצגים את "הרצון הכללי" אלא את רצונם וטובתם הם.

ניסוח מודרני יותר משמיע קלוד אקה: "לא במפתיע נדחתה הדמוקרטיה והוחלפה בדמוקרטיה הליברלית. הדמוקרטיה הליברלית דומה לדמוקרטיה, אך שונה ממנה. במקום הקולקטיב מתמקדת הדמוקרטיה הליברלית ביחיד. היא מחליפה את הממשלה על ידי העם בממשלה בהסכמת העם. במקום ריבונות העם היא מציעה את ריבונות החוק. במקום להדגיש את האוניברסליות היא מדגישה את השוני. וחשוב מכל הדמוקרטיה הליברלית לחלוטין כופרת ברעיון של הכוח לעם." ^[7]

מדען המדינה הארגנטיני, גיירמו או'דונל, הגה את המושג דמוקרטיה נציגית - "Delegative Democracy" כמונח המתאר את המשטרים הלטינו-אמריקאים הנאו-ליברלים של שנות ה-90. המונח מגדיר את נבחרי העם לא כנציגיו, המבטאים את רצונו, אלא כשליחיו, כלומר שההמון מסמיך אותם בבחירתם לנהוג לפי הבנתם. ובכך מרחיק את הדמוקרטיה הליברלית בצורתה זו עוד צעד אחד מעבר לרעיון הדמוקרטי הבסיסי של ביטוי רצון העם.

כיום, עם התקדמות אמצעי התקשורת האלקטרונית, ישנם רבים הרואים בדמוקרטיה הישירה, שבעבר נראתה כבלתי אפשרית, משום חלופה ראויה ואפשרית לדמוקרטיה הייצוגית, ובסופו של דבר לדמוקרטיה הליברלית. מולם יש הטוענים כי המצביע האלקטרוני, המבודד, הספון בביתו, נתון למניפולציות, ובסופו של דבר הצבעתו אינה פעילות דמוקרטית אלא באופן פורמלי, שכן לא משתמעת ממנה השתתפות של ממש בהליך דמוקרטי, הכולל יותר מהקשה על מקלדת. מכל מקום, עלייתה של תקשורת המחשבים והתקשורת האלקטרונית הביאה לפריחה מחודשת של הגישות הישירות וההשתתפותיות, וליצירת גישה חדשה המכונה - E Democracy - דמוקרטיה אלקטרונית.

לטענות כנגד הדמוקרטיה הליברלית המועלות על ידי תומכי השיטות הרדיקליות, משיבים תומכי הדמוקרטיה הליברלית כי הדמוקרטיה הייצוגית בכלל, והדמוקרטיה הליברלית בפרט, מהווים את ההגנה הטובה ביותר למיעוטים מפני עריצות הרוב. דמוקרטיה שאינה משתמשת בתיווכם של הנציגים תיצור רוב מזדמן, מתחלף ונתון למניפולציות, ולא תאפשר מדיניות ארוכת טווח. נטען כי לאזרח מן השורה אין את הידע והכישורים להחליט בכל מגוון הנושאים העומדים על הפרק במדינה המודרנית, ולשם כך הוא בוחר בנציגים, המשקיעים את המאמץ בהשגת המידע ובדיוני מדיניות, מאמץ אותו האזרח מן השורה אינו יכול להשקיע. נטען כי מדינה המתנהלת באופן בו כל החלטה מתקבלת על ידי כלל הציבור תשקע עד מהרה לכלל דיקטטורה של הרוב, דיכוי של המיעוטים, ותוהו ובוהו.

יש המשיבים לטענות אלו של תומכי הדמוקרטיה הליברלית בכך שהטענות אינן כנגד הדמוקרטיה הישירה, אלא כנגד השיטה הדמוקרטית בכללותה. כך, למשל, מדוע ציבור נבער שאינו מסוגל להחליט בענייני היסוד, מקבל לפתע את כל הכישורים הנדרשים כשעליו לבחור בנציגים? ^[8]

במקצת הדמוקרטיות הליברליות נהוג השימוש בכלי של משאל עם. שווייץ ואורוגוואי הם דוגמה לכך. מספר מדינות בארצות הברית משתמשות אף הן בכלי זה. בדמוקרטיות ליברליות רבות נערכו משאלי עם, במיוחד בנושאים בינלאומיים, ככניסה לאיחוד האירופי. אך השימוש בפנייה ישירה אל העם בדמוקרטיה הליברלית מן השורה אינו תכוף, והוא נעשה רק במקרים של צעד כקבלת חוקה, מתן אוטונומיה לחבל ארץ פורש, או הצטרפות לאיחוד מדיני.

במדינת ישראל לא נערך מעולם משאל עם. הדבר הקרוב ביותר לכך הינו "המשאל" שנערך בין מתפקדי הליכוד לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות. משאל זה היה רחוק הן מבחינת היקפו, והן מבחינת תקפו, מלהיות כלי אמיתי לדמוקרטיה ישירה.

[עריכה] עריצות הרוב

"עריצות הרוב" הינו ביטוי המשקף את החשש שהשלטון שנבחר באופן דמוקרטי, יפעל לדיכויו של מיעוט מסוים. הטענה כי ממשל דמוקרטי עלול לגרום למצבים בהם יפעל הרוב לדיכויו של המיעוט באמצעים דמוקרטיים לכאורה הינה טענה טובה כלפי דמוקרטיה ישירה, ודמוקרטיה ייצוגית, כמו גם כלפי הדמוקרטיה הליברלית. עם זאת, מבחינה תאורטית הדמוקרטיה הליברלית פגיעה פחות לטענה.

הדמוקרטיה הליברלית מתייחסת לנושא זכויות האדם וזכויות המיעוט באופן הלוקח בחשבון כי ייתכן והרוב שיתקבל בבחירות ירצה לפגוע בזכויות אלו, ולכן היא שמה מספר מכשולים כלפי רוב זה. המדובר לרוב בקיומה של חוקה המגנה על המיעוטים מפעולה שרירותית של הממשלה. שינוי בחוקה דורש לרוב הליך מיוחד, ורוב מיוחס, וכך מובטח כי המיעוט לא יהיה פגיע לפעולה שרירותית של רוב מקרי שהתקבל בבחירות.

מרכיבים נוספים בדמוקרטיה הליברלית המבטיחים מפני עריצות הרוב הם הפרדת הרשויות הנהוגה במשטרים אלו כחלק מהותי מעצם המשטר, המקשה על רוב מקרי שהתקבל בבחירות לכפות את רצונו.

במדינת ישראל, בה אין חוקה פורמלית משמש בית המשפט הגבוה לצדק ככלי רב ערך לפיקוח על הכרעות הרוב. במיוחד לאחר המהפכה החוקתית, בשנת 1992, רואה עצמו בית המשפט העליון בעל הסמכות לפסול חוקים שחוקקה הכנסת. סמכות זו, וגישת האקטיביזם השיפוטי המעודדת את השימוש בה, הינן שנויות במחלוקת בין זרמים מחשבתיים שונים בציבוריות הישראלית. אחת הטענות המרכזיות כנגד שיטה זו היא ששופטי בית המשפט עצמו ממונים בדרך שאינה ניתנת להגדרה כדמוקרטית: לאף אזרח ישראלי אין זכות לבחור או להיבחר כשופט.

הגנה חוקתית נוספת הניתנת לזכויות המיעוט בישראל היא מניעתן של רשימות שמצען שולל את היותה של ישראל מדינה דמוקרטית (או מדינה יהודית) מלרוץ לבחירות לכנסת. סמכות זו מנעה עד עתה מגופים קיצוניים כתנועת כך מלהשתתף בבחירות, אך אין בה כדי למנוע ממפלגות ממסדיות יותר, שגם מצען כולל מידה זו או אחרת של תמיכה בפגיעה בזכויות המיעוטים מלהשתתף בבחירות.

דמוקרטיות ליברליות שונות פיתחו מנגנונים שונים להתמודדות עם סכנת עריצות הרוב. בחברות דמוקרטיות ליברליות הומוגניות יחסית כבריטניה, בעלות מסורת של חילופי שלטון סדירים בין מפלגות הקרובות יותר למרכז הפוליטי מלקצותיו, מבין הרוב כי הוא עלול להפוך למיעוט בבחירות הקרובות, וכך גם המיעוט. עניין זה מקטין את רמת הסיכון לצדדים מקיום ההליך הדמוקרטי, ויוצר מחסומים של מסורת פרלמנטרית וחוקתית המונעת שימוש בכוחו של הרוב לרעה, גם כאשר המיעוט, שהפסיד בבחירות, נותר באופוזיציה ואינו שותף בקבלת ההחלטות. לא כך הדבר בחברות המפולגות לפי קוים אתניים, דתיים, מעמדיים או אידאולוגיים, לתת חברות בעלות מפלגות המייצגות אותן, כאשר הרוב הוא קבוע מבחירות לבחירות, והעדפות הבוחרים הן קשיחות. במקרה כזה פועלת הדמוקרטיה הליברלית ליצירת מנגנונים (כקואליציה גדולה, ייצוג יחסי או פדרליזם) המביאים לשיתופו של המיעוט בהחלטות. כך למשל שיטת הממשל בבלגיה המכונה "דמוקרטיה קונסנזואלית" ^[9]

[עריכה] תיאורית הבחירה הציבורית

תיאורית הבחירה הציבורית היא תאוריה כלכלית הבוחנת את יעילות קבלת ההחלטות על ידי הציבור ועל ידי הממשלה במשטר של דמוקרטיה ייצוגית, ובמשתמע במשטר של דמוקרטיה ליברלית, וזאת לאור מציאות בה אחוזי ההצבעה הם נמוכים, ועניינו הכללי של הציבור במתרחש במערכת הפוליטית הוא נמוך, כמו גם לאור חוסר יעילות של ממשלות ליברל דמוקרטיות בקידום מדיניות ציבורית.

הכלכלנים שפיתחו את התאוריה, וביניהם קנת' ג'. ארו טענו כי הבוחר בדמוקרטיה הייצוגית מפעיל "בורות רציונלית", מושג המתאר מצב שבו עלות השגת מידע לגבי נושא מסוים עולה על התועלת שבהשגתו. כל בוחר עומד בפני סיכוי זעיר ביותר שהצבעתו תשנה את תוצאות הבחירות, והשגת מידע רלוונטי הנדרש לקבלת החלטה מושכלת באשר להצבעה דורשת מאמץ רב. לפיכך, ההחלטה הרציונלית של כל בוחר צריכה להיות שלא להתייחס לפוליטיקה, ואף להימנע מהצבעה. לטענתם הממצא האמפירי של אחוזי הצבעה נמוכים, חוסר ידע מופגן של רבים מן האזרחים במושגים בסיסיים הנוגעים למשטר, מוסבר על ידי תאוריה זו. מצב זה מאפשר מרחב פעולה ניכר לקבוצות לחץ שלהן מניעים חזקים לשנות החלטות וליישם קווי מדיניות שייטיבו עם הקבוצה אליה הם שייכים, דבר המביא ל"כשל ממשלתי" (המקביל בהגותם למונח כשל שוק) ולמדיניות שאינה מטיבה עם הציבור בכללותו. מנקור אולסון פיתח את המושג "תאוריית הטרמפיסט" לפיו פרט רציונלי יעדיף ליהנות מהישגי קבוצות הפועלות להשגת מטרה פוליטית, ולא לפעול בעצמו להשגתה, ולפיכך בלי תמריצים משמעותיים לפעילות, אין לצפות להשתתפות פוליטית הן כפרטים והן כקבוצות.

על תאוריה זו נמתחה ביקורת רבה, מכיוונים שונים. כתאוריה המנסה ליישם שלא כהלכה את עקרונות הכלכלה במקום שבו אין להם שליטה.

את התאוריה יש לראות בהקשרה הכלכלי. הוגי התאוריה אינם מטיפים לחזרה אל "הדמוקרטיה הישירה" או לצורות רדיקליות של דמוקרטיה, שייתכן שתבאנה להשתתפות יתר של האזרח בהליך הבחירות וליצירת אזרחים טובים ומודעים יותר. מסקנות התאוריה מפחיתות בערכו של ההליך הדמוקרטי לכשעצמו, ונותנות לשוק החופשי מעמד בכורה. הטענה היא כי פעילות ממשלתית אינה יעילה, בעוד שפעילות השוק החופשי היא יעילה. מכיוון שכך הזרם המחשבתי אליו משתייכת התאוריה הוא הזרם השמרני והליברטריאני הקורא לממשלה קטנה ושוק חופשי לחלוטין. פירוש זה של התאוריה כקריאה להפחתה נוספת של מעורבות הממשלה בכלכלה (בנוסף לזו הקיימת ממילא בדמוקרטיה הליברלית) מביא לראיית הביקורת של אנשי תאוריית הבחירה הרציונלית כמופנית אל הדמוקרטיה הליברלית מבפנים, ולא כביקורת חיצונית.

[עריכה] פלוטוקרטיה

מרקסיסטים, סוציאליסטים ואנרכיסטים טוענים שהדמוקרטיה הליברלית היא חלק בלתי נפרד מהשיטה הקפיטליסטית, וכי בבסיסה עומדת הנצחת שיטת המעמדות. הדמוקרטיה הליברלית נראית בעיניים אלו כדמוקרטית באופן שאינו מספק, ובלתי השתתפותית. נטען כי זוהי דמוקרטיה בורגנית, בה שולטים בעלי הממון. לטענתם דמוקרטיה זו אינה שוויונית, מקדמת את הפערים בחברה ומנצלת את העובדים. כן מצביעה ביקורת זו על המנגנונים הבאים להנצחת שליטת בעלי ההון בממשל:

• עלותם הגבוהה של מסעות הבחירות בדמוקרטיה הליברלית מצריכה גיוס הון רב, בין אם ממקורות עצמאיים ובין אם על ידי גיוס תרומות. התניה זו קושרת בקשר איתנים את ההון לשלטון, ומבטיחה את השפעת בעלי ההון על הממסד הפוליטי.
• אמצעי התקשורת להמונים, כוח ממשי בחברה הדמוקרטית הליברלית, הינם לרוב בידיים פרטיות של בעלי הון, בשל נטייתה של הדמוקרטיה הליברלית לשמירה מרבית על חופש הדיבור ולכלכלת שוק. בעלי ההון מוכנים ומסוגלים להשקיע על מנת לקבל את כלי התקשורת לשליטתם. הבעלות הפרטית באמצעי התקשורת עלולה לעוות את ההליך הדמוקרטי, מכיוון שבדמוקרטיה הליברלית המודרנית מהווים אמצעי התקשורת רכיב מרכזי בקיומה ובשמירתה של הדמוקרטיה. תפקידה של התקשורת בקידום מדיניות מסוימת בה חפץ השולט באמצעי התקשורת, או בהשקטת ההמון באמצעות אספקת "לחם ושעשועים", כך שהדיון בנושאים המהותיים נדחק אל השוליים, לשם שמירת המצב הקיים, הנוח לבעלי ההון.

אם מצב דברים זה יתפרש, כפי שאכן יש המפרשים אותו, כשלטונם המעשי של בעלי ההון, ניתן לראות את הדמוקרטיה הליברלית כפלוטוקרטיה.

הדמוקרטיה הליברלית הולכת יד ביד עם כלכלת השוק החופשי. ישנן מדינות הנוקטות בכלכלת שוק חופשי שאינן דמוקרטיות ליברליות, אך אין דמוקרטיה ליברלית בה לא נהוגה מידה בסיסית של כלכלת שוק חופשי. התומכים בכלכלת השוק החופשי מתייחסת לפערים בחברה ולאי השוויון כרע הכרחי, ובמובן מסוים ניתן לשליטה, מחיר שיש לשלם עבור הצמיחה הכלכלית הקשורה לטענתם בכלכלת השוק החופשי, שאמורה להיטיב עם הכלל. לטענת תומכי כלכלת השוק החופשי והדמוקרטיה הליברלית, ראיית הדמוקרטיה הליברלית כפלוטוקרטיה מבוססת על אי הבנה בסיסית של טיבה של המערכת הדמוקרטית, המערבת תאוריית קשר. לטענתם המנגנונים החוקיים לשמירת זכויות הפרט הקיימים בדמוקרטיה הליברלית מבטיחים חופש ביטוי מלא, ופירושו של דבר גישה חופשית ומלאה למקורות מידע שאינם יכולים להיות בשליטתו של איש, ושגשוגן של מפלגות המבטאות טווח ניכר של דעות, גם כאלו שאינן מיטיבות עם בעלי ההון. כן טוענים תומכי כלכלת השוק החופשי כי בחברות קפיטליסטיות צריכה להיות רשת ביטחון כלכלית חברתית, אולם זו צריכה לנבוע מהחברה האזרחית ובאופן וולנטרי (למשל ארגוני צדקה, קהילות דתיות וכדומה) ולא מן המדינה.

[עריכה] צמיחה כלכלית

רבים מקשרים את הדמוקרטיה הליברלית עם כלכלת השוק, וטוענים כי קיים מתאם בין כלכלת שוק, חופש פוליטי, וצמיחה כלכלית המתבטאת בתוצר מקומי גולמי לנפש.

השאלה עד כמה מן הצמיחה ניתן לייחס לדמוקרטיה לכשעצמה היא שנויה במחלוקת. יש הטוענים כי עלייתה של הדמוקרטיה הליברלית לאחר המהפכה התעשייתית שהביאה עמה את הקפיטליזם היא שהביאה לקישור בין הדמוקרטיה ובין הצמיחה הכלכלית. אחרים מצביעים על העובדה כי המהפכה התעשייתית החלה באנגליה שנהנתה ממידה רבה בהרבה של דמוקרטיה, הדומה לדמוקרטיה הליברלית בת ימינו, יחסית לשאר מדינות אירופה בתקופתה.

מחקרים סטטיסטיים מסוימים מראים לכאורה כי מידה רבה יותר של כלכלת שוק חופשי (הנמדדת ב"מדד החופש הכלכלי"), ^[10] המשמש במחקרים רבים, מגבירה את הצמיחה הכלכלית, המשפיעה על היציבות הפוליטית החיונית לקיומה של הדמוקרטיה הליברלית. זוהי טענה כללית, שלה חריגים מסוימים.

הקשר בין הדמוקרטיה והצמיחה הכלכלית היה נושא למחקרים רבים. ^{[11][12][13][14][15]}. הקשר המושגי בין מושגי אי ההתערבות של המדינה, הקטנת ה"ציבורי" לעומת ה"פרטי", ומושג התחרות העומדים הן ביסוד כלכלת השוק והן ביסוד הדמוקרטיה הליברלית הוא ברור, ורבים טוענים כי המדובר במושגים מקבילים שקיומו של האחד מחזק בהכרח את השני.

אל מול הקשר החיובי ישנם שהצביעו על קשרים שליליים. ישנם הטוענים כי במקום בו מצויה ספירה שלמה של הקיום הציבורי, היא הספירה של הכלכלה, מחוץ לשליטתה האפקטיבית של הממשלה, המבטאת את ריבונות העם, לא ניתן לדבר על דמוקרטיה. נטען כי תנאי חוסר השוויון הכלכלי פועלים אף הם כנגד קיום הדמוקרטיה. כן נטען כי ההמשגה של האזרח כ"צרכן" הרגיל לחשוב על האינטרס האישי שלו, מונעת את החשיבה האזרחית הממוקדת באינטרס הכלל. ^[16]

ישנם הטוענים כי הצמיחה הכלכלית של מדיניות השוק החופשי, מביאה עוצמה לאזרחים, ועשויה להביא ליצירת דמוקרטיה במדינות כסין. אחרים חולקים על טענה זו. לטענתם, אף אם הכלכלה החופשית הביאה לדמוקרטיזציה בעבר, ייתכן כי לא תעשה זאת בעתיד. דיקטטורים כאוגוסטו פינושה למדו כיצד להביא לצמיחה כלכלית מבלי להביא לחופש פוליטי.^[17]

[עריכה] יתרונות נוספים

תומכי הדמוקרטיה הליברלית טוענים כי היא מביאה לתוצאות רבות יותר במספר רב של תחומים:

• מניעת סכסוכים אתניים אלימים.
• יציבות פוליטית.
• מניעת רעב וטיפול בפליטים.
• ציונים טובים יותר במדד ההתפתחות האנושית.
• נטען כי דמוקרטיות ליברליות מעולם לא נלחמו ביניהן (טענה זו קרויה "תאוריית השלום הדמוקרטי").
• מניעת רצח האזרחים על ידי ממשלתם.
• אושרם הכללי של האזרחים.

ישנם הטוענים כי טענות אלו הינן מוטות, מבוססות על שגיאות בניתוח, סטטיסטיקה חסרת משמעות, או כי בבסיסן הסבר שאינו נוגע לדמוקרטיה הליברלית. כך למשל מסבירים מרקסיסטים את העובדה כי מדינות דמוקרטיות נוטות שלא להילחם ביניהן באינטרס המשותף שיש לבעלי ההון העומדים מאחורי המשטרים הדמוקרטיים.

[עריכה] אתגרים לדמוקרטיה הליברלית

הפגנה כנגד הגלובליזציה במהלך פגישת מנהיגי ה-G8 באדינבורו, בשנת 2005

עלייתו של הנאו ליברליזם ובמקביל, עליית הגלובליזציה הביאו רבים למסקנה כי הדמוקרטיה הליברלית שוקעת, וכי חשיבותה כשיטת משטר פוחתת והולכת, וזאת דווקא בשעה בה הגיעה לשיא תפוצתה.

ההבדל העיקרי בין הליברליזם הקלאסי, עליו מבוססת הדמוקרטיה הליברלית, ובין הנאו ליברליזם הוא תמיכתם של הנאו ליברלים לא רק בכלכלת שוק חופשי, אלא גם במידה של הסדרה בינלאומית של השווקים, המתבטאת בפעולתם של מוסדות כגון הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית. תופעות של גלובליזציה הן במידה מסוימת תוצר של החשיבה הנאו ליברלית, ועם זאת לגלובליזציה כוח ותנופה משל עצמה.

חוקרים רבים מסכימים כי השיטה הניאו ליברלית החל משנות השמונים הפכה לעקרון מכונן בכלכלות המערב, במיוחד עם עלייתם של רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר לשלטון בארצות הברית ובריטניה בהתאמה. התפיסה הניאו ליברלית מוטטה את ההבחנה בין מרחב הפעילות הכלכלי והציבורי הקיים בליברליזם (אם כי סוציולוגים ביקורתיים מטילים ספק בנכונות הטענה כי ההפרדה אכן התקיימה בפועל). התאוריה הניאו ליברלית גורסת כי הכלכלה היא העיקרון המארגן של השוק ואין מרחב פעילות חברתי, ציבורי, מדיני או אחר שצריך לפעול בכללים המנוגדים לזה של השוק. בכך, מכפיפה התפיסה הניאו ליברלית את המדינה והחברה לכלכלת השוק. החוקרים חלוקים בדעותיהם באשר להשפעת הקפיטליזם הגלובלי על כוחה של המדינה. יש הטוענים כי כוחה של המדינה קטן, אחרים טוענים להפך, שכוחה של המדינה גדל אך אחריותה היא זו שמצטמצמת. כך או כך, ברור כי האופן שבו נתפסת מדינת הלאום משתנה למול כוחו של ההון הפועל באופן גלובלי.

שינוי מעמדה של המדינה, מתבטא גם בהעברת חלק מסמכויותיה לידי ארגונים בינלאומיים, אם בצורה של התאגדות אזורית כאיחוד האירופי, אם בצורה של ארגונים כלכליים בינלאומיים, ואם בצורה של התערבות תאגידים בינלאומיים בכלכלת המדינות השונות. בין היתר מביא הדבר להקטנה משמעותית של טווח הנושאים הניתן להכרעה דמוקרטית. החברה בכללותה הופכת לחברה יותר צרכנית ופחות אזרחית, בעוד שמנהגים ומבנים חברתיים עוברים ממרחב הפעילות הלאומי לזה הגלובלי. קלוד אקה טען כי התוצאה של כל אלו הינה דחיקת הדמוקרטיה אל הצד, והפיכתה לבלתי רלוונטית: "כיצד יכולים אנשים להתארגן כנגד כוח מדכא שאינו אישי, בלתי נראה ונזיל, כוח שנמצא תמיד בזרימה לחללים שמעבר לתפישתנו, קשור באנשים ובאירועים רחוקים מאיתנו, וחסין מפני הבלמים המוסדיים לכוח בסביבתנו המקומית. גם אנחנו "נזילים" וגם אנו הופכים לתלויים באירועים ובאנשים רחוקים. בהתאם לכך החלל המקומי או הלאומי שלנו אינו ממקד את קבוצות האינטרס הקריטיות לנו. לרוע המזל ההתרחבות והחלילות של המרחב שלנו לא מגבירה את כוחנו, באמצעות יצירת קואליציה גדולה וחזקה יותר, אלא רק נותן לנו תחושה מעוותת של חוסר טעם ומרחב קטן לפעילות פוליטית. המוביליות הפוליטית אינה אפשרית באנונימיות הנוזלית של המרחב הפוליטי החדש. וגם אם הייתה אפשרית, כיצד המאבק יתמקד? באיזה מרכזי כוח ובאיזה משאבים?" ^[18]

[עריכה] סימוכין

ערך מומלץ