רציונליזם יהודי בימי הביניים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בעולם היהודי של המאות ה-12 וה-13 התנהל ויכוח חריף בין הנוטים אחרי הרציונליזם בהשפעת פילוסופי יוון וערב לבין שוחרי המיסטיקה, שהתנגדו בחריפות להסתמכות בלעדית על ההגיון. הגדול שברציונליסטים היה הרמב"ם.
תוכן עניינים |
[עריכה] הפרשנות הרציונליסטית
[עריכה] שלילת ענייני מאגיה אמונות תפלות
בהיותם מושפעים עמוקות מהפילוסופיה היוונית, התנגדו חכמי ישראל הרציונליסטיים לאמונות שלא עברו את בקרת הגיונם.
לדוגמה, על חרטומי מצרים אומרת התורה "ויעשו כן החרטומים בלטיהם", ורס"ג (רבי סעדיה גאון) בתרגום התורה לערבית מתרגם את זה כתחבולות (אחיזת עיניים). מעבר לתרגום נקודתי זה, הוא גם מסביר את כל הסיפור שמסביב, להראות שעמדתו נכונה; כך הוא כותב בספרו הנבחר באמונות ובדעות:
| ואם ישאל שואל: והיאך עשו המכשפים כמו משה באותותיו? נאמר כי האותות אשר עשה הן עשר, הפיכת המטה והתשע האחרות, ולא הזכירה התורה, שהם עשו כמותו כי אם בשלוש; ואף השלוש, לא אמרה התורה שעשו כמוהו, להשוות בינו לבינם, אלא הזכירה את זאת, כדי להראות השוני שבין פעולתו ופעולתם. והוא שהיא אמרה בפירוש, שמשה עשה דברים גלויים כאשר צווה ה', ואילו עשו דברים נעלמים ונסתרים, שכאשר חוקרים אחריו מתגלית התחבולה, כאומרו בשלוש: "ויעשו כן החרטומים בלטיהם", ומלה זו בלשון, בהחלט הדבר הנעלם הנסתר והמכוסה, כאמרו: "הנה היא לוטה בשמלה" [...] וכיוון שבארה התורה באמרה "בלטיהם", נתברר הדבר שהוא כדי לדחות מעשיהם, לא כדי לאמתו. והנה זה כאמרך "ראובן אמר דברים נכונים ושמעון אמר טעות", או תאמר "עשה לוי מעשה טוב ועשה זבולון מעשה רע", שאינך מתכוון, אלא להבדיל בין שני הדיבורים והפעולות, לא להשוותם. ואחר שהנחתי יסוד זה אסתפק בכך, ולא ארשום פרטים: היאך אפשר לעשות תחבולה, במקומות המים המועטים ולשנותו על ידי צבע; והיאך מניחים במקצת המימות דבר מסוים ויברחו ממנו הצפרדעים; אלא, שכל אלה פרטים שלא ייתכן כמותם בדברים הגדולים. אבל מה שעשה משה, הרי הפך את מי הנילוס בכללותו [...] מה שלא תיתכן בו תחבולה ולא ערמה [...] |
||
| -- הנבחר באמונות ובדעות, מאמר שלישי פרק ה; תרגום הרב קאפח | ||
כך, אותם פסוקים שנראים כמספרים על כישופים אמיתיים המשנים את טבע המציאות הפיזיקלית, נמצאים על ידי רס"ג כאומרים את ההיפך הגמור.
הרמב"ם התייחס לדברים בחריפות יתירה, ועניינים רבים שנראו כמבוססים היטב במקורות היהדות, בוטלו על ידו כהבלים.
כך כתב הרמב"ם בפירושו למשניות (עבודה זרה, ד) בהתייחסו לאסטרולוגיה, לכישוף, ללחשים, לשדים ולהעלאה באוב:
- החסידים מבני דתנו חושבים שהם דברים אמיתיים [...] ואינם יודעים שהם דברים בטלים כוזבים.
אפילו את מושג עין הרע, המופיע בתלמוד פעמים אין ספור, סירב לקבל. אף בספרו משנה תורה, לאורך כל תיאורים של האיסורים המאגיים ביהדות, מפזר הרמב"ם אימרות אי-אמונה ואף זלזול, שקובעות שכל דברי הסיאנס והלחשים והכשפים הכול תרגילים פסיכולוגיים ואחיזות עיניים. כגון:
- כיצד מעשה האוב – זה שהוא עומד ומקטיר קטורת [...] עד שישמע השואל כאילו אחד מדבר עימו ומשיבו על מה שהוא שואל בדברים מתחת הארץ, בקול נמוך עד מאוד, וכאילו אינו ניכר לאוזן אלא במחשבה מרגיש בו.[1]
- איזה הוא חובר – זה שמדבר בדברים שאינן לשון עם ואין להן עניין, ומעלה על דעתו בסכלותו שאותן הדברים מועילין, עד שהן אומרים שהאומר כך וכך על הנחש או על העקרב, אינו מזיק [...] וכל אותן הקולות והשמות המשונים המכוערים, "לא ירעו, וגם היטב אין אותם".[2]
ובחתימת דבריו על האיסורים האלו, הוא כותב בהכללה שהכל שקרים, ומביא את סיבות ההמצאה שלהם, לדעתו:
| ודברים האלו כולן, דברי שקר וכזב הן; והן שהטעו בהן עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שיינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהן חכמים מחוכמים, להימשך בהבלים אלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה; שנאמר "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל", ונאמר "כי הגויים האלה אשר אתה יורש אותם – אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו; ואתה – לא כן נתן לך ה' אלוהיך" כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן, ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה, אבל התורה אסרה אותן – אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת, יידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינן דברי חכמה, אלא תוהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: "תמים תהיה עם ה' אלוהיך". |
||
| -- שם, יא, יז-יח | ||
[עריכה] פרשנות חדשה למקורות
מאחר שהרמב"ם ותלמידיו שמרו על נאמנות לתלמוד היה עליהם להסביר בצורה שונה לגמרי סוגיות רבות בו, כדי שלא יסתרו את השקפותיהם. כך למשל, סיפורים על התקלויות בין שדים לאמוראים, מחברי הגמרא, הוסברו כאילו התרחשו בחלום. היו סוגיות שהוסברו כגוזמאות. מדרשים אחרים הוסברו כמשלים. לדוגמה, תיאורי הגיהנום המחרידים הוסברו על ידי הרמב"ם כהמחשות - ולמעשה, עונשים של הרשעים לא יהיה בייסורי הגוף, אלא בהתרחקותם מזיו השכינה.
דוגמה מעניינת לכך היא המימרה: "כל הלועג לדברי חכמים נידון בצואה רותחת", ומסבירים הרציונליסטים: "אין לך צואה רותחת גדולה מן הסכלות שהביאה אותו ללעוג".
רבי אברהם בן הרמב"ם מציע דרך שיטתית ללימוד האגדות שבתלמוד תוך כדי הסתמכות על העקרונות שלעיל. לאלו המעדיפים לקבל את דברי חז"ל כפשוטם הוא קורא "סכלים" וסובר שדווקא דרך זו תוביל בסופו של דבר לכפירה ולזלזול בדברי חכמים.
הרד"ק בפירושו לסיפור הידוע על בעלת האוב ששאול ביקש את עזרתה מרחיק לכת אף יותר. מאחר שאינו מאמין בהעלאה לאוב מסביר הוא שבעלת האוב רימתה את שאול המלך, ולמעשה לא עלה שמואל מן המתים כלל וכלל. אומנם שיטה זו אינה תואמת את דברי חז"ל, אך הרד"ק כותב שאין חובה לקבל את דברי חכמים בשעה שהם מכחישים את השכל. אין פלא אפוא שהרד"ק עמד לצד הרמב"ם בכל מאבקיו.
חסיד מובהק נוסף של האסכולה המיימונית, רבי מנחם המאירי, המשיך בדרכם והסביר את קריאת שמע, שכידוע באה להגן מפני המזיקים (בדרך כלל זהו כינוי לשדים ולרוחות), כאילו באה להגן מפני "המזיקים הידועים... והן הדעות הכוזבות".
הרציונליסטים עסקו הרבה בענייני החוכמה והיו נבוכים כשגילו שפעמים רבות דברי חז"ל אינם קולעים אל האמת המדעית. במאמר העוסק בעניין זה כותב רבי אברהם בן הרמב"ם שחז"ל עלולים לטעות בדברי התכונה, הרפואה והגאוגרפיה, ואין לקבל דעתם בנושאים אלו ללא בדיקה. לדעתו תהיה הליכה עיוורת כזו אחריהם בענייני חוכמות הטבע בגדר משוא פנים שאסרה תורה.
במיוחד שלל הרמב"ם את הגשמת האל וראה אותה ככפירה. תיאורים כגון "יד ה'", "חרון אף ה'" הוחשבו בידיו לאלגוריה. נראה שבעניין שלילת ההגשמה הייתה הסכמה רחבה סביב שיטתו, אך שררה התנגדות להגדרת המגשימים ככופרים.
אומנם בהשגותיו לרמב"ם כתב הראב"ד כי בדעה המגשימה אחזו: "רבים וטובים ממנו". אם הכוונה "ממנו" היא 'מהרמב"ם עצמו', הרי יש כאן התרסה חריפה כלפיו. אם הכוונה בלשון "ממנו" היא "מעם ישראל" (כפי שפירש החזון איש), עדיין יש בכך להעיד כי שלילת ההגשמה לא הייתה בלתי שנויה במחלוקת.
וכך כותב הראשל"צ הרב עובדיה יוסף בסיפרו הליכות עולם חלק ז' פרשת פינחס עמ' ר"י: "הרמב"ם שכתב בעיניין השדים והרוחות הכשפים והלחשים שהכל שקר, ובביאורי הגר"א (הגאון מווילנה) יו"ד ס' קעט' ס"ק יג' כתב ע"ז בזה"ל :וכבר היכו על קודקדו. שהרי מצינו כמה מעשיות בגמרא על פי שמות וכשפים, כדאיתא בגמרא בשבת (דף פא' עמ א'), ובחולין (דף ק"ה עמ' ב'), ובסנהדרין (דף ס"ח עמ' א'), ובירושלמי (ס"פ ד' מיתות). וכו'. והפילוסופיא הארורה הטתו ברוב לקחה, לפרש הגמ' הכול בדרך הלציי, ולעקור אותן מפשטן".
[עריכה] הפולמוס
רבות מדעותיהם של הרציונליסטים היו לזרא בעיני מתנגדיהם, נאמני הקבלה והמיסטיקה. בראשם עמד רבי יונה גירונדי, ואף הרשב"א והרא"ש נטלו חלק עימם. הפולמוס החריף משדרשו מתנגדי הרמב"ם לאסור את מורה נבוכים לקריאה לאלו שלא הגיעו לרף גיל מסוים. המאירי תקף את הרעיון בחריפות וטען שדווקא הלבבות הצעירים פתוחים יותר לחוכמות העמוקות. עם זאת, גם הוא סבר שרק אלו שמלאו כרסם בש"ס ובפוסקים רשאים להתעמק בעניינים אלו.
המחלוקת הגיעה לשיאה עם שריפת כתבי הרמב"ם על ידי הנוצרים. אלו התערבו בסכסוך הפנים יהודי ביוזמתם או ביוזמת מתנגדי הרמב"ם (עניין זה מעולם לא הובהר). המדורה הגדולה שהציתו בפרובנס זעזעה אף המתנגדים. על פי המסופר עלה רבי יונה מגירונדי לקבר הרמב"ם וביקש ממנו סליחה פומבית. עם התרככות עמדות סיעתו נדם קול הפולמוס.
אומנם בפרספקטיבה היסטורית נראה שכוחה של הקבלה היה חזק יותר, והשפעתה על היהדות המסורתית גדולה לאין ערוך. הזרמים הרציונליסטיים נחלשו גם, ואולי במיוחד, ביהדות המזרח, שעמדה לימין הרמב"ם בוויכוח ההיסטורי.
[עריכה] סימוכין
[עריכה] קישורים חיצוניים
- ר' אברהם בן הרמב"ם, מאמר על דרשות חז"ל, באתר דעת
