ריקבון גופה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ריקבון גופה הוא תהליך המתרחש לאחר מות אדם. הריקבון אחרי המוות משותף לאדם ולבעלי חיים אחרים בממלכת הטבע. חקר ריקבון הגופה ברפואה ובזיהוי פלילי נקרא טפונומיה (Taphonomy).

על גורל גופת האדם משפיעים גורמים כמו טמפרטורה, הימצאות חרקים, קבורה, אלימות שמופעלת כלפיה (לעתים, זו סיבת המוות), לחות, חניטה ועוד. בחדרי המתים בבתי החולים נשמרת טמפרטורה המונעת את תחילת תהליך הריקבון.

התהליכים הרגילים הבאים מיידית בעקבות המוות הם: אוטוליזה, התפוררות הרקמות כתוצאה מפעילותם של אנזימים וכימיקלים של הגוף עצמו, וריקבון: התפוררות כתוצאה מפעילות חיידקית.

בשלב הבא מגיעים חרקים וחיות אחרות. קיימים סוגי זבובים מסוימים המטילים ביצים בבשר ובדרך כלל ממלאים תפקיד מרכזי בתהליך. הרימה מופיעה בערך שלושים שעות אחרי המוות. בעלי חיים גדולים יותר יכולות להשתתף באכילת הגופה אם מתאפשרת להם נגישות אליה: זאבים, כלבים, שועלים ועכברים.

חניטה יכולה לעכב את תהליך הריקבון, אך לא לנצח. בדרך כלל החונטים מקדישים את עיקר תשומת הלב לחלקים החיצוניים, הנצפים בידי המתאבלים (פנים וגפיים). החנוט נקרא בלעז "מומיה". כמה מהחנוטים בקברי מצרים נשמרו בצורה מצוינת, על אף אלפי השנים שחלפו ממותם.

הזמן שנדרש כדי שמגופה יוותר אך ורק השלד משתנה לפי תנאי הסביבה. באקלים ממוזג ובקבורה רגילה ללא ארון חולפות בדרך כלל למעלה מעשר שנים עד שנותר שלד בלבד. רטיבות וחשיפה לאוויר מאיצים את התהליך במידה ניכרת. אף השלד עצמו אינו עמיד לנצח, וחומצות המצויות באדמה עלולות לפרק גם אותו. חוקרי התרבות האצטקית, למשל, מצאו מבני קבורה רבים וציוד שנועד ללוות את המתים לעולם הבא, אך לא מצאו כל שלדים. לחות הקרקע פוררה אותם.

חומר שעוותי בשם אדיפוסיר, המכונה גם שעוות קבר, יכול להופיע בגופות במקומות כמו לחיים, בטן ועכוז. הוא מופיע בתנאי לחות וקרירות, ומקורו הוא באינטראקציה בין שומני הגוף לבין הכימיקלים באדמה והחיידקים. האדיפוסיר מעכב את המשך תהליכי הריקבון, ומופיע בערך חודש לאחר המוות בגופה שלא הייתה נגישה לחרקים. קיומו בגופה יכול להיות ניכר גם אחרי שנים רבות.

מחקר תהליכי הריקבון מבוצע בכמה תחומים. בריקבון לטווח הקצר עוסקים בזיהוי פלילי, כאשר בוחנים נסיבות מקרה מוות. זהותם של החרקים המתגלים בגופה וגילם יכולים לגלות מידע יקר ערך למשטרה, זאת בנוסף למידע הרב המתגלה בניתוח הפתולוגי בגופה.

ריקבון ארוך טווח הוא נושא לארכאולוגיה ואף לחקר מאובנים.

בחוות הגופות של ויליאם בס בטנסי [1] עורכים תצפית מדוקדקת על תהליכי ריקבון שלאחר המוות בתנאים שונים של טמפרטורה ולחות. יש מספר מספיק של נדבנים המוכנים לתרום את גופותיהם לאחר מותם למטרה זו. מלבד זאת, אל החווה מגיעות גם גופות שנותרו במעבדות חוקרי מקרי המוות ואיש אינו תובע אותן. בס מתאר כיצד לפני תחילת עבודתו לא היה ידוע כמעט דבר על תהליכי הריקבון, דבר שהקשה על העוסקים בזיהוי פלילי.

[עריכה] שלמות הגופה במסורת הדתית

אף שדתות רואות בדרך כלל את הגוף כזמני ואת הנשמה כנצחית, מסורת יהודית מקובלת היא שגופם של צדיקים נשמר ו"לא שולטת בו רימה". במסכת דרך ארץ נמנות שבע דמויות תנ”כיות שלא שלטה בהן רימה: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, מרים ובנימין.

כך נאמר במקורות אחרים על הרוגי ביתר ועל רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי. במדרש מסופר זאת גם על דמויות נוספות.

דוגמה לקישור בין צדיקות לבין מצב הגופה לאחר המוות נותנת הדרשה:

ורקב עצמות קנאה, כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבים. כל שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבים.

המסורת היהודית הרחיבה מאוד את מניינם של אלו שזכו שגופתם תישאר בשלמותה, ונפוצה הסברה, שיש לה מקור בתלמוד (מסכת שבת, קנ"ב) כי כל צדיק גדול זוכה לכך שלא תירקב גופתו. אומנם, לפי התלמוד, טרם תחיית המתים תשוב הגופה בכל מקרה לעפר, ואז תיבנה מחדש. יש בתפיסה זו ניגוד מובהק לאמונה המצרית שסברה ששימור הגוף נדרש על מנת שהרוח תוכל להיכנס לתוכו מחדש בעתיד לבוא.

באגדות אודות גופתו של החיד"א שנמצאה בשלמותה, לעומת גופתו של הרצל שלא נותר ממנה דבר, עושים שימוש גם כיום בהחזרה בתשובה.

נקיטת פעולות כדי לשמר את הגוף, כלומר ביצוע חניטה, שנויה במחלוקת בין הפוסקים, וכיום היא אינה מקובלת ביהדות, אלא במידה המוגבלת ביותר הדרושה לשמר מת עד קבורתו (למשל הקפאה).

גם על קדושים נוצריים הופיעו שמועות שלפיהן גופותיהם נשמרו בקברן. הידיעה על קיומן של הגופות השלמות, שחלקים מהן הוצגו בפומבי, היוותה מוקד משיכה לצליינים, ונראה שבחלק מהמקרים היה בה אמת. מסתבר שבסתר נערכו בגופות תהליכי חניטה. ברנדט הקדושה מלורד, שצפתה בחזיונותיה במרים הבתולה ב-1879, זכתה למעמד של מרטיריות, אחרי שקברה נפתח 30 שנה אחר כך, והיא נמצאה בשלמותה. גופתה מוצגת כיום לקהל.

ב-2001 משכה תשומת לב בעולם הנוצרי ידיעה שלפיה גופתו של האפיפיור יוחנן ה-23 שהועברה למשכן אחר, נמצאה במצב טוב. הוותיקן לא טען לנס, ואנשיו העריכו שהשילוב בין חניטה חלקית, שנעשתה לאפיפיור, לבין קבורה בארון אטום, יכול לשמר גופה לאורך זמן.

גם באסלאם נפוצה האמונה כי יש קשר בין התנהגות דתית מופתית בחיים לבין מצב הגופה אחרי המוות. בימי אינתיפאדת אל אקצה הייתה השמועה על גופות מחבלים שנמצאו בשלמותן זמן רב אחרי המוות לאחת מסממני פולחן השהידים.

מעניין לציין שלפי אנקדוטה שסיפר יצחק בן אהרון, נושא שלמות הגופה זכה גם לתשומת לבו של דוד בן-גוריון, שהרצה באוזניו בהתפעלות ובאריכות אודות חכם בודהיסטי שגופתו נמצאה ללא ריקבון.

[עריכה] ריקבון גופה בתרבות

בסרט הקולנוע "זד ושני אפסים" של הבמאי פיטר גרינווי (משנת 1985) קיים עיסוק רב של גיבור הסרט בריקבון של גופות. הגיבור נוהג לצלם בווידאו תהליכים של ריקבון גופה של בעלי חיים שונים, ולהריצם בהילוך מהיר - ואף מסיים את חייו תוך כדי כך שריקבון גופתו מתועד בווידאו.