ריצת מרתון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ריצת מרתון היא ריצה למרחק של 42.195 ק"מ. מקור שמה של הריצה הוא באגדה עממית אודות פידיפידס, שליח אתונאי אשר רץ מהעיר מרתון ועד אתונה בשנת 490 לפנה"ס, על מנת להביא את בשורת הניצחון היווני על הפולש הפרסי בקרב מרתון, ומת מיד לאחר שמסר את הידיעה. כיום, הוועד האולימפי הבינלאומי מעריך את הדרך הקצרה ביותר משדה הקרב במרתון לאתונה ב-34.5 ק"מ בלבד. דרך ארוכה יותר בין שתי הערים, שאורכה 40 ק"מ, נבחרה באולימפיאדת אתונה (1896) בתור מסלולו של המרתון האולימפי הראשון.
בעדות ההיסטורית של הרודוטוס מופיע סיפור שונה, ולפיו פידיפידס נשלח מאתונה לספרטה על מנת להזעיק תגבורת בטרם החל הקרב, אך חזר משם בידיים ריקות. חישוב מרחק הריצה לפי הסיפור של הרודוטוס מראה שפידיפידס עבר כ-450 ק"מ תוך מספר ימים.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
| שנה | מרחק (ק"מ) |
| 1896 | 40 |
| 1900 | 40.26 |
| 1904 | 40 |
| 1906 | 41.86 |
| 1908 | 42.195 |
| 1912 | 40.2 |
| 1920 | 42.75 |
| מאז 1924 |
42.195 |
הרעיון של מירוץ המרתון הועלה לראשונה על ידי מישל ברל שהציע להכליל אותו במשחקים האולימפיים הראשונים בעת החדשה שהתקיימו בשנת 1896 באתונה. יוזם המשחקים, פייר דה קוברטן, והמארגנים היוונים של האירוע קיבלו בהתלהבות את הרעיון.
אורכה של ריצת המרתון לא נקבע מלכתחילה, היות שהדגש הושם בעיקר על כך שכל הרצים יעברו את אותו המסלול. בשנים הראשונות של המשחקים האולימפיים השתנה המרחק בכל ארבע שנים - בכל אולימפיאדה על-פי המסלול שנקבע אד הוק.
המוקדמות שנערכו לקראת המשחקים האולימפיים באתונה היו למעשה מירוץ המרתון הרשמי הראשון שהתקיים, ובו ניצח כאלירוס ואסילאקוס בזמן של 3 שעות ו-18 דקות. ספירידון לואיס, שהגיע חמישי במירוץ זה, ניצח לבסוף במירוץ שהתקיים במסגרת המשחקים בזמן של 2:58:50, כולל עצירת ביניים בפונדק מקומי לשתיית כוס יין.
מירוץ ראשון זה היה למרחק של 40 ק"מ. בשש האולימפיאדות הבאות, משנת 1900 ועד 1920, התקיים המירוץ לשישה מרחקים שונים.
באולימפיאדת לונדון (1908) הוארך המרחק ונקבע שהמירוץ יחל בטירת וינדזור על מנת לאפשר לנכדי המלך לחזות בזינוק מחלונות הארמון. המסלול הסתיים באצטדיון האולימפי ואורכו הכולל היה 42.195 ק"מ. בשנת 1921 אומץ מרחק זה על ידי התאחדות האתלטיקה הבינלאומית (IAAF) כמרחק הרשמי לריצות מרתון.
מאז תחילתם של המשחקים האולימפיים המודרניים, נוצרה מסורת לפיה מירוץ הגברים הוא האירוע הנועל את המשחקים, כאשר המירוץ מסתיים באצטדיון האולימפי זמן קצר לפני תחילת טקס הנעילה.
[עריכה] זמנים מיטביים ושיאי עולם
שיאי עולם לא הוכרו באופן רשמי על ידי IAAF עד ל-1 בינואר 2004. עד אז נחשבו התוצאות הטובות ביותר כ"זמנים מיטביים". כיום, על מנת שתוצאה תיחשב רשמית לשיא עולם, עליה להיות מושגת על מסלול המתאים לדרישות IAAF. יחד עם זאת עדיין קיימים הבדלים משמעותיים בין מסלולי המרתון ה"רשמיים" - בגובהם יחסית לפני הים, במידת ההרריות, בסוג המשטח - כך שעדיין לא ניתן לבצע השוואה מדויקת בין תוצאות שהושגו במירוצים שונים. מקובל שהתוצאות הטובות ביותר מושגות במסלולים שטוחים, בגובה פני הים, בתנאי מזג אוויר נוחים ובסיוע "נותני קצב" - רצים שתפקידם "למשוך" בתחילת הריצה את המועמדים לניצחון על מנת לשפר את התוצאות.
שיא העולם בריצת מרתון לגברים הוא 2:04:26 שעות, ונקבע על ידי היילה גבריסלאסי במרתון ברלין ב-30 בספטמבר 2007. זהו שיפור של 29 שניות לשיא שנקבע בשנת 2003 באותו מרתון על ידי פול טרגט.
השיא לנשים נקבע על ידי פאולה רדקליף במרתון לונדון ב-13 באפריל 2003 ועומד על 2:15:25 שעות.
[עריכה] ייחודו של המירוץ
במשך שנים רבות היה המרתון המירוץ הארוך ביותר שהועלה על הדעת, ועד היום נחשב כאחד השיאים של המשחקים האולימפיים. למירוץ נקשרו כתרים רבים וקלישאות כגון "הניצחון האמיתי הוא עצם סיומו של המירוץ" ו"מאמץ על אנושי". למעשה, כבר מתחילתו היה מירוץ זה מוקד משיכה לספורטאים חובבים, ונחשב כספורט מאתגר שאינו דורש השקעה כספית גבוהה או יכולות מיוחדות. כיום מקובל בקרב מאמנים רבים כי הצלחה במירוץ מרתון היא בהישג יד של כל אדם המוכן להשקיע את זמן ומאמץ באימונים לקראתו.
יחד עם זאת, קיימים במירוץ המרתון מספר מאפיינים המייחדים אותו מריצות למרחקים קצרים יותר, אפילו עד חצי מרחק הריצה (21.1 ק"מ).
[עריכה] גליקוגן ו"הקיר"
הגליקוגן המצוי בין סיבי השרירים הוא עתודת "הדלק" העיקרית שבעזרתה הם פועלים. בשעת מאמץ מתפרק הגליקוגן על ידי השרירים לגלוקוז באופן מהיר וקל. הגליקוגן מופק על ידי הגוף מבעוד מועד בעיקר מהסוכרים שאותם הוא צורך. בגופם של רצים מאומנים "מאוחסן" גליקוגן בכמות שוות ערך לכ-2,000 קילו-קלוריות, כמות שמספקת את צריכת השרירים למרחק ריצה של כ-32 ק"מ.
בעת הריצה, משתמש הגוף בגליקוגן וגם בשומן שמפורק בכבד ומזין את השרירים. היחס בין צריכת השומן והגליקוגן במהלך הריצה תלוי בקצב הדופק של הרץ ובכושר הגופני שלו.
כשאוזל מאגר הגליקוגן, עוברים השרירים לעבוד על שריפת שומן בלבד - תהליך איטי ופחות יעיל. כתוצאה מכך חשים רצים רבים תשישות רבה בהגיעם לשלב שריפת השומן, תופעה המכונה "הקיר".
ניתן להקטין תופעה זאת בעיקר באמצעות מספר סוגי אימונים:
- אימונים המגבירים את כושר אחסון הגליקוגן בגוף.
- אימונים המתרגלים את התחושה של ריצה על שריפת שומן.
- אימונים המעלים את סף הנשימה האווירנית ומאפשרים לגוף לצרוך יותר שומן ולדלל באופן איטי יותר את מאגר הגליקוגן.
דרך נוספת שמקובלת להגדלת כמות הגליקוגן בגוף היא מעבר למשטר אכילה מיוחד מספר ימים לפני המירוץ, משטר הקרוי "העמסת פחמימות".
[עריכה] אימונים
עבור מרבית הרצים, המרתון הוא המירוץ הארוך ביותר שבו ישתתפו. האימונים מכילים לפיכך מרכיבים מיוחדים על מנת לאפשר התמודדות עם האתגר שמציב המירוץ:
- ריצות ארוכות - רצי מרתון מתחילים מבצעים אימוני ריצה למרחקים ההולכים וגדלים בהדרגה. מקובל כי המרחק הגדול ביותר אליו יש להגיע במהלך ריצה בודדת הוא כ-30 ק"מ. בנוסף לריצות אלה מתבצעים עוד אימוני ריצה מסוגים שונים, כך שרץ מתחיל מקיים שלושה או ארבעה אימונים בשבוע באורך כולל של 60-80 ק"מ. רצים מנוסים יותר יבצעו אימונים למרחקים ארוכים יותר.
- שתייה - במהלך ריצת מרתון מאבד הגוף נוזלים בכמות הפוגעת בתפקוד הגוף, ועלולה אף להגיע עד לסיכון בריאותי. בשל כך חייב רץ מרתון לקבל נוזלים במהלך המירוץ. נושא זה דורש גם הוא תרגול - היות שמערכת העיכול של אדם רגיל אינה רגילה לטיפול במזון הנכנס אליה תוך מאמץ פיזי רציני. לפיכך כוללים אימוני המרתון שתייה במהלך הריצות הארוכות על מנת להרגיל את המערכת לספיגת הנוזלים תוך כדי מאמץ.
- בניית שריר - אימון של בנית שריר הוא אימון עם מכשירים או משקולות. לביצוע אימוני בנית שריר לקראת מרתון שני טעמים:
- פעולת הריצה מפעילה ברגליים קבוצת שרירים מסוימת בלבד. אימוני הריצה מחזקים שרירים אלו בצורה משמעותית בעוד שיתר השרירים אינם מתחזקים בצורה סימטרית. כתוצאה מכך עלולות להיגרם פציעות בשרירים ובעצמות.
- מאגרי הגליקוגן העיקריים של הגוף נמצאים בשרירים. הגדלת מסת השריר מהווה הגדלה של יכולת הגוף לאגור גליקוגן.
האימונים המיוחדים לקראת המרתון מתחילים בדרך כלל 5-6 חודשים לפני המירוץ.
[עריכה] מירוץ המרתון כאירוע
מלבד ריצות מרתון המתקיימות במשחקים האולימפיים ובאליפויות עולם, ואשר בהן משתתפים רק ספורטאים "מקצועיים", מתקיימים מדי שנה ברחבי העולם כמה עשרות מירוצים הפתוחים להשתתפות חובבים. עבור רוב החובבים מהווה כל מירוץ כזה שיאה של תקופת אימונים ארוכה, ולכן הפכו מירוצי המרתון לאירועים חגיגיים עם "מסורות" של אירועים נלווים: סעודה חגיגית בערב שלפני המירוץ (סעודת פסטה - שיאו של תהליך העמסת הפחמימות), מופעים, קישוט הרחובות שבהם עובר המירוץ, ועוד.
במירוצי מרתון המוניים מציעים המארגנים גם שורת "פייסרים" ("pacers") - רצים שמכוונים את קצב ריצתם לתוצאה מסוימת, ידועה מראש, וכתובה באופן בולט על חולצתם ולעתים על בלון בלון המתנפנף מעליהם או בכל דרך אחרת. רצים לא מנוסים יכולים להיצמד לקבוצת קצב הרצה אחרי "פייסר" וכך לכוון לתוצאה הרצויה להם מראש.
[עריכה] אחרי המירוץ
מיד עם סיומה של ריצת המרתון סובלים השרירים מחולשה קיצונית. ישנן מספר תופעות נוספות הנלוות לכך: המערכת החיסונית נחלשת, והאיזון הכימי של הדם משתנה. התאוששות מלאה מריצת מרתון עשויה להמשך כשלושה שבועות.
[עריכה] המרתון בישראל
- מאז 1995, המרתון היחיד הנערך בישראל הוא מרתון הכנרת, הנקרא גם מרתון טבריה הבינלאומי, המתקיים לאורך הכנרת מאז 1977, מדי חודש ינואר, כשאת המרתון ה-30 (04.01.2007) סיימו כ-750 רצים. בעבר התקיימו בישראל מירוצי מרתון נוספים, מרתון תל אביב שנערך בשנים 1981-1994 ותחרויות שנערכו באופן חד פעמי במקומות אחרים, למשל ת"א - וינגייט 1956, עינת-רמת הכובש 1965, תל חי 1967. מירוץ איש בנימין 1970 נערך עפ"י המסלול המקראי, מאבן העזר לשלה.
-
- שיא המסלול בטבריה לגברים, 2:10:31 שעות, נקבע בשנת 2008 על ידי לאונרד מוצ'רו מקניה
- שיא הנשים, 2:34:17, נקבע בשנת 1990 על ידי מריה סטארובסקה מצ'כיה.
- שיא ישראל לגברים, 2:14:21, נקבע על ידי היילה סטאין בונציה, ב-26 באוקטובר 2003.
- שיא ישראל לנשים, 2:36:36, נקבע על ידי נילי אברמסקי בפריז, ב-4 באפריל 2004.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- האמת והבדיה באגדת פידיפידס, באתר מועדון איילות ריצה.
- אסטרונומים: המרתון הראשון היה באוגוסט - והרץ כנראה מת מחום, באתר "הידען" (קישור חוטפני - עדיף לפתוח בחלון נפרד)
- תמונות ממרתון טבריה, באתר איגוד האתלטיקה הישראלי
