פרשת טננבוים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פרשת טננבוים היא פרשייה ביטחונית שנפרשה בין השנים 2000 ו-2004, ובמסגרתה נחטף אזרח ישראלי, אלחנן טננבוים, שהיה קצין מילואים בחיל התותחנים בדרגת אלוף משנה, בידי קייס עובייד הישראלי וקאיד בירו הלבנוני. טננבוים נחטף ללבנון לאחר שפותה להשתתף בעסקת סמים והועבר לידי ארגון החיזבאללה. הוא שימש כבן ערובה, ושוחרר במסגרת עסקת שבויים שבה הוחזרו גם גופותיהם של שלושת חטופי הר דב. תמורת החזרתו והחזרת גופות החיילים, שחררה ישראל מאות אסירים ביטחוניים, רובם פלסטינים ולבנונים.

תוכן עניינים 1 רקע 1.1 משפחת עובייד 1.2 משפחת בירו 1.3 הקשרים בין שתי המשפחות 2 תכנוני החטיפה 2.1 מסלול החטיפה-בכוח 2.2 מסלול העסקה המפתה 3 חטיפת טננבוים 4 עסקת השבויים 5 תוצאות הפרשה 5.1 הישגיו המידיים של המבצע 5.2 מאזן הכוחות במזרח התיכון 5.3 השתלבותו של עובייד בחיזבאללה 5.4 שאלת הנזק המודיעיני והעסקה עם טננבוים 5.5 ביקורת ציבורית 6 הערות שוליים 7 קישורים חיצוניים

[עריכה] רקע

בפרשת טננבוים היו מעורבות שתי חמולות ערביות, עובייד ובירו, שבניהן היו דמויות המפתח בפרשה.

[עריכה] משפחת עובייד

משפחת עובייד היא משפחה מוסלמית סונית מעיראק, שענפיה השתקעו בתחילת המאה ה-20 בלבנון, בארץ ישראל ובמצרים. הענף הפלסטיני של המשפחה התגורר בכפר (כיום עיר) טייבה, והפך לאחת החמולות הגדולות ביישוב. הענף הלבנוני השתקע בעיירה ג'בשית שבדרום לבנון, ואימץ את האסלאם השיעי. הקשר בין ענפי המשפחה נשמר, כפי שניכר מהעובדה שדיאב עובייד, בן לענף הפלסטיני של המשפחה, התגורר בשנים 1944-1937 בלבנון, בבית דודו - אביו של השייח' עבד אל-כרים עובייד^[1] (לימים האחראי מטעם החיזבאללה על כל אזור דרום לבנון). ב-1944 שב דיאב עובייד לארץ ישראל, ולימים אף כיהן כחבר כנסת. עם זאת, לאורך השנים המשיך לשמור על קשר עם משפחתו בלבנון, באמצעות צד שלישי.

חתנו של דיאב עובייד, חסן עובייד, שימש כסגן וכממלא-מקום ראש מועצת טייבה, אבל ב-1989 נידון לעשר שנות מאסר על סחר בסמים עם גורמים לבנוניים^[2].

בנו הצעיר של חסן עובייד ונכדו של דיאב עובייד, קייס עובייד, נחקר מספר פעמים, כבר משנת 1994, בחשד להברחות נשק לשטחי הרשות הפלסטינית. על פי מידע שנאסף במערכת הביטחון לאחר מבצע חומת מגן, הבריח עובייד בשנים 1999-1998 בין עשרות למאות כלי נשק לשטחי הרשות הפלסטינית. פעילי טרור פלסטינים העידו כי הצהיר שמעשיו מונָעים מתמיכה במאבק הלאומי הפלסטיני. כך או כך, בכל המקרים חמק קייס עובייד מהרשעה בעבירות אלה. ב-2002 דיווח העיתון "מעריב" כי עובייד זכה ליחס מועדף מהמשטרה, כיוון ששימש כסוכן של השב"כ עד לשנת 2000 ^[3]. ב-2007 הציג ד"ר רונן ברגמן מידע דומה, ולפיו נמנו מפעיליו של עובייד עם עוצבת המודיעין האנושי שבאגף המודיעין בצה"ל^[4]. לפי שעה, לא ברור איזה מהדיווחים הוא הנכון, וייתכן אף ששניהם נכונים, שכן שני הגופים הללו מקיימים שיתוף פעולה. ייתכן אף ששני הדיווחים אינם נכונים, בהתחשב בקושי לרדת לחקר האמת במקרים מעין אלה.

[עריכה] משפחת בירו

משפחת בירו הלבנונית מהווה את אחד ממוקדי הכוח המרכזיים בסחר הסמים במזרח התיכון. אבי המשפחה, מוחמד בירו, תושב הכפר השיעי כילא, פעל בתחום הברחות הסמים גם בשנות ה-80, בתקופה שבה שלטה ישראל בדרום לבנון, וזכה לעצימת-עין ישראלית תמורת שיתוף פעולה עם שירותי המודיעין הישראליים; במספר הזדמנויות, בירו אף אירח את שר הביטחון, משה ארנס, וקציני צה"ל. אבל ב-1988 הוא נתפס בהברחת ענק בלתי מתואמת של סמים, וב-1989 נידון ל-18 שנות מאסר^[5]. הוא המשיך בפעילות עבריינית גם מתוך הכלא בעזרת שלושה משמונת ילדיו: קאיד (ששיתף גם הוא פעולה עם המודיעין הישראלי, ונאלץ לברוח מלבנון ללוס אנג'לס שבארצות הברית), עלי (שנתפס בידי ישראל בשנת 1998, שוב על רקע עסקת סמים, ובמשך חלק מתקופת מאסרו שהה עם אביו^[6]) ונסיף.

[עריכה] הקשרים בין שתי המשפחות

על-פי מספר דיווחים, מוחמד בירו וחסן עובייד קיימו ביניהם עסקאות סמים עוד לפני מעצרם^[7]. מקורות אחרים גורסים כי השניים הכירו בכלא הישראלי^[8]. כך או כך, השהות בכלא קירבה בין השניים, וגם בין שתי המשפחות. לאחר שחסן עובייד שוחרר מהכלא, הוא ביקש מבניו להמשיך ולבקר בכלא את מוחמד ועלי בירו; במסגרת ביקורים אלה שמע קייס עובייד ממוחמד בירו על בנו קאיד. במהלך שנות ה-90 ביקר קייס עובייד בארצות הברית, שם פגש את קאיד בירו, ובין השניים נרקמו קשרים חמים^[9].

ב-1998, בעקבות הידוק הקשר בין המשפחות, פנו בני משפחת עובייד למערכת הביטחון וביקשו את שחרורו של מוחמד בירו. בתמורה, הציעו למסור מידע אודות גורלו של הנווט השבוי רון ארד. מערכת הביטחון העריכה כי המידע שבידם אינו אמין, ודחתה את הצעתם^[10].

[עריכה] תכנוני החטיפה

ב-1999 תכנן קאיד בירו לחטוף אזרחים ישראלים ולהעבירם לידי חיזבאללה, שישתמש בהם כקלפי מיקוח תמורת שחרורם של אסירים לבנונים, ובהם אביו מוחמד ואחיו עלי. קייס עובייד הסכים לשתף פעולה, מתוך הכרה בפוטנציאל הרווח הכספי שבמכירת החטופים לחיזבאללה.

[עריכה] מסלול החטיפה-בכוח

ביולי 2000 פנה עובייד לנאסר עיאד, פלסטיני תושב רצועת עזה, בנו של הקולונל מסעוד עיאד, מקורבו של יאסר ערפאת. נאסר עיאד ומסעוד עיאד היו אנשי כוח 17, ובמקביל שיתפו פעולה עם החיזבאללה, וכן פעלו כסוחרי סמים וכמבריחים. נאסר עיאד הכיר לעובייד את פאיז שהוואן, סוחר מתכת שעסק גם בסחר בסמים, גם הוא פעיל חיזבאללה^[11]. עובייד נפגש עם עיאד ושהוואן בעזה, והציע לשניים שותפות בעסקת סמים, שבמסגרתה יבריחו קוקאין בשווי של 100 אלף דולר מלבנון לאירופה, ומשם לנמל אשדוד. התוכנית לא יצאה לפועל בשל פרוץ האינתיפאדה בספטמבר, והסגר שהוטל עקב כך על הרשות הפלסטינית^[12].

בחודשים שלאחר המפגש קיימו עובייד ובירו קשר רצוף עם שהוואן ועיאד, ובדצמבר 2000 תכננו הארבעה להבריח מלבנון לישראל כ-50 רובים, עשרות אלפי קליעים וכמה רקטות אר.פי.ג'י. במקביל, רקמו הארבעה תוכנית לחטיפת ישראלים, שעל-פיה שהוואן, שהיה בעל אישור כניסה לישראל, יחטוף טרמפיסט ישראלי צעיר, יכניסו לתוך מכולה ויעבירה לרצועת עזה דרך מעבר קרני, שם יועמס החטוף על סירת דיג ויימסר בלב ים לעובייד ולבירו, שיעבירו אותו ללבנון. אפשרות אחרת שנשקלה אז הייתה הברחת החטוף למצרים, באמצעות מנהרות הברחה ברפיח, ומשם ללבנון. התוכנית נכשלה עקב מעצרם של שהוואן, ואחריו גם עיאד, בינואר 2001 ^[13]. ימים ספורים אחר-כך התנקשה ישראל בחייו של מסעוד עיאד, באמצעות ירי ממסוקי צה"ל^[14].

[עריכה] מסלול העסקה המפתה

במקביל למסלול שהוואן-עיאד, תכננו עובייד ובירו מסלול חטיפה נפרד: פיתויו של אזרח ישראלי להגיע למדינה ערבית, במסווה של עסקה עתירת רווח, ואז חטיפתו והברחתו ללבנון.

החטוף הפוטנציאלי הראשון היה ד"ר גונן שגב - שר האנרגיה והתשתיות בין השנים 1996-1995, שעובייד סבר שהוא יוצא יחידה מובחרת. ב-1999 טווה עובייד קשרים עסקיים עם שגב, דרך צד שלישי, ואף נפגש עמו במשרדו. הוא דיווח על הפגישה לחיזבאללה, וייתכן שאף צילם את שגב בהמשך. מאוחר יותר קיימו השניים קשר עסקי - שוב באמצעות צד שלישי - בעסקאות לגיטימיות באירופה, בסין ובמפרץ הפרסי. עסקאות אלה, שהגיעו לסכומים של מאות אלפי דולרים, המשיכו גם לאחר חטיפתו של טננבוים בשנים 2002-2000, אבל התקדמו בקצב אטי מדי לטעמם של עובייד ובירו^[15].

כחלופה, הציע עובייד לחטוף את אלחנן טננבוים (נולד ב-12 באוגוסט 1946), איש עסקים וקצין תותחנים במילואים בדרגת אלוף-משנה, שקיים קשרים עסקיים עם אביו, חסן, עוד מילדותו של קייס^[16], ומאוחר יותר שיתף פעולה עם קייס עובייד עצמו, בניכיון המחאות ובמכירת ציוד ומוצרים בשטחי הרשות הפלסטינית^[17]. קייס עובייד העביר לקאיד בירו את כרטיס הביקור של טננבוים, וזה העביר את הכרטיס למזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, שהסכים לקנות את טננבוים.

[עריכה] חטיפת טננבוים

במהלך שנת 2000 פנה עובייד לטננבוים, שהיה שרוי בחובות של כמיליון שקל עקב הימורים ועסקים כושלים^[18], והציע לו שותפות רווחית בעסקה לייבוא סמים לישראל. על-פי החשד, באותה שנה ביצעו טננבוים ועובייד מספר עסקאות מסוג זה, בהן גם ניסיון להברחת עשרות ק"ג קוקאין מקולומביה לישראל, שסוכל על ידי שלטונות ירדן^[19].

באוגוסט 2000, אחרי שיצר קשר עם טננבוים לביצוע עסקת הסמים, ביקר עובייד את מוחמד בירו במאסרו בפעם האחרונה. חודש לאחר מכן, בספטמבר, יצא עובייד לגרמניה והמשיך לארצות הברית, משם התקשר למשפחתו וסיפר להם כי התבקש לחתום בנמל התעופה בן-גוריון על הצהרה כי אין לו כוונה להיפגש בחו"ל עם סוכן זר או עם נציג ארגון עוין.

בבוקר 4 באוקטובר 2000 טס טננבוים לבריסל, ופגש בה את קייס עובייד ואת קאיד בירו, שסיפקו לו דרכון מזויף של ונצואלה. מבריסל טס טננבוים לפרנקפורט ומשם לדובאי. הוא הוסע מנמל התעופה בדובאי לשכונת וילות, וכאשר נכנס לווילה מלווה בשני גברים, הם תקפו והיכו אותו באלה והזריקו לו חומר הרדמה. לאחר מכן הוא הועבר לידי החיזבאללה בלבנון בדרך לא ידועה, כנראה בתוך ארגז או ארון קבורה. ב-15 באוקטובר הודיע נסראללה על חטיפתו.

על-פי מספר דיווחים, בעבור חטיפת טננבוים שילם חיזבאללה לעובייד סך של 150 אלף דולרים^[20].

[עריכה] עסקת השבויים

בתחילת אוגוסט 2003 נענתה ישראל להצעת חיזבאללה בדבר עסקת שבויים, בתנאי שחילופי השבויים ייעשו בבת-אחת; בתמורה, העביר חיזבאללה מידע בדבר ארבעת החטופים לידי המתווך במשא ומתן, ארנסט אורלאו, המתאם בין זרועות הביון בגרמניה (מאוחר יותר ראש הביון הגרמני). מאוחר יותר באותו חודש חזר אורלאו ללבנון עם הסכמת ישראל, ופגש את טננבוים בכלאו; בתמורה, שחררה ישראל גופות של שני לוחמי חיזבאללה, והתירה לאורלאו לפגוש את עבד אל-כרים עובייד ואת מוסטפא דיראני, איש תנועת אמל, שהיו בידיה.

ב-11 בספטמבר אישרה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון את מתווה עסקת השבויים, לפיו תשחרר ישראל כ-400 אסירים פלסטינים ו-35 אסירים אחרים, רובם לבנונים (וביניהם גם עלי בירו, עובייד ודיראני), אבל גם חמישה סורים, שלושה מרוקנים, שלושה סודאנים, לובי, בריטי וגרמני^[21] (ועל-פי כמה דיווחים גם מספר מצרים), ו-59 גופות של לבנונים (ובהן גם גופתו של מוחמד בירו, שמת ב-2003 במהלך מאסרו). בתמורה, ישחרר חיזבאללה את טננבוים ואת גופות שלושת חטופי הר דב. עסקת השבויים בוצעה בקלן שבגרמניה ב-29 בינואר 2004 - על-פי עדותו של אורלאו, גם הודות ל"לחץ כבד" שהפעילה איראן על חיזבאללה^[22]. יצוין כי לא מדובר בעסקת חילופי השבויים הראשונה של ישראל עם ארגון טרור, וכי גם העסקות הקודמות היו קשורות בלבנון (ביניהן גם עסקה שבוצעה בעקבות מבצע ליטני ועסקת ג'יבריל).

לעסקת השבויים היה חלק נוסף, ובו התחייבו הצדדים (ישראל מחד, חיזבאללה וגרמניה מנגד) לחקור מה עלה בגורלם של רון ארד ושל ארבעה דיפלומטים איראנים הנעדרים מאז 1982 בלבנון. תמורת מידע אמין על גורלו של ארד (אות חיים, דגימת DNA או "ממצא אנתרופולוגי" במקרה שמת) אמורה הייתה ישראל לשחרר את המחבל הלבנוני סמיר קונטאר. על שחרור ארד (או גופתו) אמור היה להיפתח משא ומתן מחודש; גרמניה התחייבה כי במקרה כזה תשחרר כמחווה מספר סוכנים לבנונים ואיראנים המצויים בידיה, ותפעל לשחרורם של אחרים האסורים בשווייץ ובצרפת^[23]. חלק זה של העסקה לא הושלם עד היום, למרות שבעת קיום חלקה הראשון הביעו הצדדים את אמונם שאפשר להשלימו בתוך חודשים ספורים.

[עריכה] תוצאות הפרשה

[עריכה] הישגיו המידיים של המבצע

מנקודת מבטם של החוטפים, מבצע חטיפתו של טננבוים, כפי שתוכנן ובוצע על ידי עובייד ובירו, הוכתר בהצלחה גדולה.

• עבד אל-כרים עובייד ועלי בירו שוחררו, ויחד עמם שוחררה גם גופתו של מוחמד בירו, שמותו בכלא הוא ההיבט היחיד המעיב על הגדרת המבצע כהצלחה מלאה.

• קאיד בירו שב ללבנון, לאחר שטוהר שמו כמשתף פעולה עם ישראל^[24].

[עריכה] מאזן הכוחות במזרח התיכון

בעולם הערבי, נתפסה העסקה כניצחון גדול לחיזבאללה מול ישראל, שנתפסה כחלשה ומובסת, ושיכולת ההרתעה שלה נשחקה במידה ניכרת. ניצחון זה הועצם לנוכח היותו שני בשרשרת שהחלה בנסיגת צה"ל מלבנון (וברטרוספקטיבה, נמשכה גם לחוליה השלישית של כישלון ישראל במימוש יעדי מלחמת לבנון השנייה). הישג זה חיזק מאוד את מעמדו של הארגון כגורם בעל משקל אזורי, והאציל על נאסראללה מעמד של מנהיג בין-ערבי מהשורה הראשונה. בניגוד לשליטים ערבים אחרים, שנתפסו בעיני ההמונים כתבוסתנים, הצליח נאסראללה לרשום הישג מרשים - במיוחד לנוכח העובדה שהשיג את שחרורם של בני מדינות ערביות אחרות. מעמדו זה של נאסראללה עדיין איתן, אם כי נשחק במידה ניכרת - הן כיוון שרבים בלבנון, במדינות ערב ובעולם כולו, רואים בו את אחד האחראים המרכזיים להרס שיצרה מלחמת לבנון השנייה, והן לאור ההתנגשויות הגדולות בין הפלגים השונים בלבנון ב-2007.

הישגו של החיזבאללה זכה להערכה בעיקר בקרב הפלסטינים, שניהלו - וממשיכים לנהל גם כיום - מאבק עיקש לשחרור אסיריהם מהכלא הישראלי: עד לאחר פרשת טננבוים סירבה ישראל לשחרר אסירים כמחווה לרשות הפלסטינית, גם כאשר נשיא הרשות, אבו מאזן, הביע נכונות להילחם בטרור - אבל שחררה אותם לידי החיזבאללה. החיזבאללה השכיל למנף את ההערכה לה זכה כדי להעמיק את חדירתו לשטחי הרשות וכדי לגייס פעילים פלסטיניים, בעיקר בקרב גדודי חללי אל-אקצה והתנזים של פת"ח.

הצלחתה של עסקת השבויים חיזקה את אמונם של ראשי חיזבאללה בחטיפות ככלי להתמודדות מול ישראל, כפי שניכר מניסיון החטיפה בע'ג'ר (2005) ומאוחר יותר מחטיפתם של חיילי המילואים אלדד רגב ואהוד גולדווסר ב-2006, שהובילה למלחמת לבנון השנייה. הצלחתה של טקטיקה זו לא נעלמה מעיניהם של ארגוני טרור אחרים, כפי שניכר מחטיפתו של החייל גלעד שליט ברצועת עזה, ב-2006.

[עריכה] השתלבותו של עובייד בחיזבאללה

קייס עובייד עזב את ישראל לפני חטיפת טננבוים, ולא שב אליה לאחריה. בתקופת הביניים שבין החטיפה לדיווח עליה, חברו אליו גם רעייתו, חולוד, ובנותיהם התאומות, וכיום חיה המשפחה בביירות^[25]. בספטמבר 2002 נשללה אזרחותו הישראלית של עובייד על ידי שר הפנים, אלי ישי^[26].

על-פי מספר דיווחים, שהה עובייד זמן מוגבל בלונדון, וניסה לפתות ישראלים נוספים לעסקאות שיובילו לחטיפה. בין השאר, המשיך במאמציו לפתות את השר לשעבר שגב^[27], מאמצים שלא צלחו. מאוחר יותר השתלב עובייד ביחידה 1800 של חיזבאללה, האחראית על פעולות הטרור בישראל וברשות הפלסטינית ^[28]. על פי מקורות אחדים מונה עובייד לראש היחידה^[4], ואולם מקורות אחרים טוענים כי לקביעה זו אין ביסוס, וכי עובייד הוא פעיל מן השורה ביחידה^[29]. כך או כך, במסגרת תפקידו אחראי עובייד על הנחיית פעילי טרור ברשות הפלסטינית ועל מימון פעולותיהם, בהן גם מספר פיגועי התאבדות.

[עריכה] שאלת הנזק המודיעיני והעסקה עם טננבוים

מתוקף תפקידו הצבאי, ידע טננבוים מידע מסווג רב, חלקו כמוס ברמה גבוהה ביותר - בין היתר, אודות פרויקט צבאי בעל חשיבות רבה, שלא נחשף. עם שובו של טננבוים לישראל, עמדה בלב חקירתו בידי רשויות הביטחון הישראליות האפשרות שסודות אלו נחשפו בפני האויב. תחילה סירב טננבוים לשתף פעולה בחקירתו, בין השאר מחשש שיעמוד לדין על שורת העבירות שביצע (קשירת קשר להברחת סמים, שימוש בדרכון מזויף ועוד). בסיוע עורכי דינו אלי זהר ורועי בלכר, הוא ניצל את מאמציה של מערכת הביטחון לברר את היקף הנזק המודיעיני, והשיג את הסכמת רשויות התביעה שלא להעמידו לדין, בתמורה לשיתוף פעולה בשקיפות מלאה (אלא אם יתברר כי יצא במטרה למסור מידע צבאי) [1] [2]. בחקירתו דיווח כי לא מסר לחוטפיו כל מידע בעל ערך מודיעיני.

[עריכה] ביקורת ציבורית

העסקה שנחתמה עם טננבוים עוררה זעם ציבורי רב, לנוכח המחיר ששילמה המדינה על שחרורו של טננבוים - במיוחד לאחר שהודה כי אכן נסע לחו"ל כדי לשמש כיועץ לענייני מכס לעסקת סמים^[30], ולאור הגילויים על עסקיו המפוקפקים: את העדות האמורה מסר טננבוים במשפטו של שותפו לעסקים לשעבר, אורי רש, שנאשם בהונאת מכס; על-פי המידע שאספה הפרקליטות, טננבוים ניהל עבור רש ושותפיו חברות קש, ומסר דיווחים כוזבים לרשויות המס. טננבוים עצמו הכחיש את המידע, וממילא לא נשפט לאור העסקה שהקנתה לו חסינות; עם זאת, בעדותו הודה כי גנב מרש מאות-אלפי שקלים. זוגתו לשעבר, ריימונדה פישר, העידה אף היא במשפט, ודיווחה על עבירות נוספות אותן ביצע טננבוים, לכאורה^[31].

בשל העבירות החמורות ונושאות הקלון שטננבוים הודה בביצוען, המליץ הפרקליט הצבאי הראשי על הורדתו מדרגת אלוף-משנה לדרגת טוראי. ועדה צבאית מיוחדת קיבלה את ההמלצה, וטננבוים אכן הורד בדרגה.

בתקופה בה היה טננבוים חטוף רווחו בישראל שמועות והערכות לפיהן הוא עוּ‏נה בידי חוטפיו. לאחר שחרורו הוברר כי לא עונה, ידיעה שגררה שמועות והאשמות כאילו שיתף פעולה עם חוטפיו.

ביקורת נוספת הופנתה כלפי המדינה - עוד במהלך מאסרו של טננבוים, על המאמץ שהושקע בשחרורו, ונראה לישראלים רבים לא-ראוי לאור השמועות על עסקיו המפוקפקים. לאחר שחרורו, נמתחה ביקורת גם על מערכת הביטחון, שהפעילה את עובייד, אך לא זיהתה שמדובר באדם שפעולתו מהווה סיכון ביטחוני, ושהיה למעשה סוכן כפול.

ב-2005 פרסם מבקר המדינה אליעזר גולדברג דו"ח מיוחד על פרשת טננבוים, ובו ביקר בחריפות גורמים ביטחוניים שלא מסרו לצה"ל פרטי מידע שליליים על פעילותו של טננבוים, למרות המידע הרגיש אליו נחשף. עם זאת, מבקר המדינה לא מצא פגמים בתהליך קבלת ההחלטות שקדם להחזרתו של טננבוים לישראל^[32].

בעתונות התפרסם כי חותנו של טננבוים היה שותפה לעסקים של משפחת שרון בשנות השבעים, ובין היתר עסק בשיווק התוצרת החקלאית של חוות השקמים. ראש הממשלה טען שלא ידע על הקשר עם המשפחה בעת העסקה[3]

[עריכה] הערות שוליים

[עריכה] קישורים חיצוניים

• סיקור מיוחד של עסקת חילופי השבויים, ב"הארץ"
• סיקור מיוחד של עסקת חילופי השבויים, ב-ynet
• תהליכי קבלת ההחלטות שקדמו להחזרת אלחנן טננבוים מלבנון - דו"ח מיוחד של מבקר המדינה, 3.7.2005.
• עדותו המלאה של טננבוים במשפטם של אורי רש ושותפיו, ב-NFC
• החיים החדשים של אלחנן טננבאום