אמל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
  |
| עימותים עיקריים: |
| מבצע ליטני | מלחמת לבנון (מבצע שלום הגליל) |
| מבצע דין וחשבון | מבצע ענבי זעם | מלחמת לבנון השנייה |
| הכוחות בסכסוך: |
| צה"ל | צבא דרום לבנון | הפלנגות הנוצריות |
| אש"ף | אמל | חיזבאללה | סוריה | צבא לבנון |
| יוניפי"ל (כוח האו"ם בלבנון) |
| מושגים: |
| רצועת הביטחון | הגדר הטובה | מובלעת ג'זין | פתחלנד |
| חוות שבעא | דמוגרפיה של לבנון ו-מארונים |
| אישים ישראלים בולטים: |
| יורם המזרחי | בנימין בן אליעזר | אריאל שרון רפאל איתן | אהוד ברק |
| אישים לבנוניים נוצרים: |
| סעד חדאד | אנטואן לאחד | בשיר ג'ומאייל | אטיין סאקר אלי חובייקה | סמיר ג'עג'ע |
| אישים לבנוניים שיעים: |
| מוסא א-צדר | עבאס מוסאווי | חסן נסראללה מוחמד חוסיין פדלאללה | נביה ברי |
| אישים לבנוניים סונים: |
| פואד סניורה | רפיק חרירי |
| אישים לבנוניים דרוזים: |
| כמאל ג'ונבלאט | וליד ג'ונבלאט |
| אישים ערביים: |
| חאפז אל-אסד | יאסר ערפאת | אחמד ג'יבריל |
| רקע היסטורי: |
| מלחמת האזרחים השנייה בלבנון | גדר הצפון |
| ראו גם: היסטוריה של ישראל והיסטוריה של לבנון |
אמל, (בערבית: امل, ראשי תיבות בערבית: افواج المقاومة اللبنانيّة, אפואג' אלמקאומה אללבנאניה, "גדודי ההתנגדות הלבנונית"; פירוש השם "אמל": תקווה) הייתה המיליציה של "תנועת המקופחים" תנועה שיעית חברתית בלבנון שהוקמה על ידי ה"אימאם" מוסא א-צדר. לאורך כמעט כל מלחמת האזרחים בלבנון, הייתה אמל המיליציה השיעית החזקה ביותר, שייצגה בדרך כלל את האינטרסים של סוריה. בתחילת דרכה זכתה המיליציה לחימוש מאיראן (לאחר המהפכה האסלאמית ב-1979) ומסוריה. בשיא כוחה מנו כוחותיה של אמל כ-14,000 לוחמים. כיום אמל היא מפלגה פוליטית המחזיקה בכ-10 אחוזים ממושבי הפרלמנט הלבנוני, לצד תחזוק מיליציה קטנה שגודלה המדויק אינו ידוע.
תוכן עניינים |
[עריכה] הקמה
סייד מוסא א-צדר שהגיע ללבנון מאיראן ב-1959 הקים את "המועצה השיעית העליונה" ב-1968 ופעל במסגרת "תנועת המקופחים" בשנות ה-70. מטרת התנועה הייתה לשפר את מעמדם החברתי והכלכלי של השיעים בלבנון על ידי הגדלת המשאבים המוקצים להם מהמדינה ושיפור יצוגם הפוליטי.
למרות הצהרותיו האנטי-מלחמתיות של צדר[1] לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון ב-1975, לאור רצונו להבטיח את ביטחונה של קהילתו, הוקמה מסגרת צבאית חשאית בה התאמנו צעירים שיעים מהבקאע ודרום לבנון. ב-6 ביולי 1975 בעקבות תאונת פיצוץ מטען במחנה אימונים בבקאע, נאלץ סדר להודות בקיומה של המיליציה, תוך הבהרה כי היא נועדה להלחם לצד צבא לבנון נגד ישראל.
במהלך המלחמה נדחקה "תנועת המקופחים" לשוליים ואלמנטים רבים של התנועה החברתית-פוליטית עברו לאמל[2]. התמיכה באמל גדלה במהלך המלחמה, לאור התקפות ישראל על דרום לבנון (במענה להתקפות אש"ף) שאוכלס ברובו על ידי שיעים. עם זאת, אמל נמנעה כמעט לחלוטין מלחימה בשנים הראשונות של מלחמת האזרחים, בין היתר בשל עוצמת ישראל והתמקדות הלחימה בין הפלסטינים והדרוזים לבין הנוצרים.
[עריכה] בעקבות היעלמות האימאם
לאחר היעלמות מנהיג אמל, מוסא א-צדר במהלך ביקור בלוב בסוף אוגוסט 1978, נטל חוסיין אל-חוסייני את מושכות השלטון. באפריל 1980 הוא הוחלף בנביה ברי (שלפני כן שימש כפרקליט הארגון). החל מאותה תקופה תמך הארגון בנוכחות הסורית בלבנון ועל כן החל לזכות בחימוש ואימונים מדמשק. חימוש נוסף קיבלו אמל בתחילת המלחמה מאש"ף, בציפייה כי השיעים יילחמו יחד איתם נגד ישראל והנוצרים. סיוע באימונים ובאמצעי לחימה קיבלו לוחמי אמל גם מאיראן. סיוע זה התאפשר בשל נוכחות גדוד איראני במסגרת יוניפי"ל: עם פרישת לבנון מהכוח לאחר המהפכה באיראן ב-1979, נותרו מספר קצינים וחיילים שהעניקו סיוע לשיעים.
[עריכה] במלחמת האזרחים
במהלך מלחמת האזרחים חששה אמל מעריקת לוחמים ותומכים משורותיה למפלגות חילוניות ולכן נאבקה על שליטה באזורי מחייתם של השיעים בלבנון. באוגוסט 1980 נלחמה אמל נגד אש"ף על השליטה במחנה הפליטים בפאתי ביירות בורג' אלברנג'ה. נגד מפלגות השמאל (ארגון הפעולה הקומוניסטית, המפלגה הקומוניסטית הלבנונית ותומכי הבעת') נלחמה אמל על השליטה בשכונת העוני השיעית שיאח. קרבות נגד ארגוני השמאל בשנים 1981 - 1982 התנהלו גם באזור החוף על כביש צידון-צור, בצידון עצמה וכמובן בדרום לבנון. טרם הפלישה הישראלית ללבנון ניסו לוחמי אמל לפרק מנשקם את הפלסטינים בדרום ובצידון ולגרשם משטחם, בשל הנזקים הרבים שהסבו ההפצצות הישראליות לדרום לבנון (שבאו בעקבות פעלות טרור פלסטיניות).
מרבית השיעים והדרוזים בדרום לבנון קיבלו בברכה את פלישת ישראל ללבנון, בתקווה כי צה"ל יוכל לגרש את הפלסטינים, שהפכו את הדרום לשטח הפקר, מאזור מחייתם. יחידות אמל קיבלו הוראות לא להשתתף בלחימה נגד ישראל, ובמקרה הצורך אף להכנע לכוחות הישראליים. לעומת זאת, עם התקדמות צה"ל צפונה לאורך כביש החוף, לוחמי אמל פעלו לצד אש"ף, הסורים וארגוני השמאל, בטענה כי מדובר בהתנגדות לנסיון כיבוש ישראלי את לבנון. כשהתפנה אש"ף מביירות בספטמבר 1982 הוא העביר חלק מעמדותיו במערב בירות לאמל.
[עריכה] פיצולים מאמל
בעקבות עמדת אמל הרשמית שלא להלחם בישראל, רבים מהגורמים הקיצוניים יותר בארגון פרשו ממנו והקימו ארגוני טרור קטנים. הארגון המשמעותי ביותר שנוסד בפילוג זה היה חזבאללה (מפלגת האל) שנוסד ב-1982 בביירות, בתגובה לפלישה הישראלית בלבנון. החל מ-1984 זכה חזבאללה לחימוש ואימונים ממשמרות המהפכה האיראניים שהגיעו לאזור הבקאע בלבנון דרך סוריה (החל מתקופה זו פסק הסיוע האיראני לאמל). ההקצנה של הקהילה השיעית בלבנון בעקבות המהפכה באיראן וייצואה גרמה לעזיבתם של לוחמים ותומכים נוספים של אמל לארגונים קיצוניים שהתפצלו מאמל דוגמת "אמל אלאסלאמי", "ג'נד אללה" (צבא האל), "דועא" (קריאה בתפילה), ה"ג'יהאד האסלאמי (בלבנון)" ו"מדוכאי הארץ".
[עריכה] טרור נגד ישראל והמערב
היחס לישראל מצד השיעים בלבנון החמיר לאחר מספר תקריות בהן צה"ל פגע באוכלוסייה השיעית בדרום לבנון. עד 1984 מספר רב של שיעים ערק מהמיליציה הפרו-ישראלית של סעד חדאד ("צבא לבנון החופשית" שתהווה הבסיס לצד"ל) והצטרף לאמל. אמל החל לעשות שימוש בפיגועי תופת והטמנת מטעני נפץ כדי לפגוע בחיילים ישראלים. 53 אחוזים מהתושבים באזור רצועת הביטחון אליה נסוגה ישראל ב-1985 היו שיעים ותכיפות פיגועי הטרור של אמל וחזבאללה גדלה עם הזמן.
מטרות אחרות לתקיפה של אמל וארגונים שהתפלגו ממנו היו הכוחות הרב לאומיים שנפרסו בביירות ושגרירויות מערביות. בעקבות צליפות בלתי פוסקות של אנשי אמל על עמדות של הנחתים האמריקנים פתח צבא לבנון במבצע נגד הארגון באוגוסט 1983. בתגובה אמל תקף בצורה מאורגנת מתוך השכונות השיעיות את עמדות צבא לבנון בדרום ביירות, ליד נמל התעופה ועל חוף הים. במערב ביירות לוחמי אמל תפסו מספר עמדות של צבא לבנון. בתגובה נכנס צבא לבנון למערב ביירות בכוח של חטיבה (3,000 חיילים) ועם טנקים. כעבור מספר ימים של הפגזות נכבשה מערב ביירות מידי השיעים. פרבריה הדרומיים של הבירה, אליהם נסוגו לוחמי אמל, נכבשו בסוף אוגוסט לאחר חטיפתם של חמישה חיילים מצל"ב.
שני פיגועים שבוצעו על ידי מתאבדים שיעים, כנראה מארגון אמל אלאסלאמי או חזבאללה ב-23 באוקטובר גבו את חייהם של 241 נחתים אמריקנים ו-58 צנחנים צרפתים. בתגובה הפציצו האמריקנים, חיל האוויר הישראלי והצרפתים מחנות אימונים של אמל וארגונים שיעים אחרים בבקאע.
[עריכה] חטיפות זרים
מלבד שבייתו של הנווט רון ארד ב-16 באוקטובר 1986 על ידי איש הארגון מוסטפא דיראני ביצע אמל, בדומה למליציות אחרות במלחמת האזרחים, רצף של חטיפות של גורמים זרים. בין הפעולות הבולטות היו חטיפת מטוס ירדני ב-11 ביוני 1985 על ידי גורמים שכנראה עזבו את אמל בשם "חטיבת האימאם א-צדר" שדרשו את גירושם של כל הפלסטינים מלבנון. שלושה ימים לאחר מכן שיתפו פעולה חזבאללה ואמל בחטיפה של מטוס TWA בטיסה מאתונה לרומא בדרישה לשחרור אסירים שיעים בישראל, כווית וספרד. 39 תיירים אמריקנים הוחזקו על ידי אמל במחנה הפליטים בורג' אלברנג'יה עד סוף חודש יולי. אמל שינתה את דרישתה לשחרור 753 אסירים שיעים שישראל החזיקה במעצר. בסוף יוני ישראל שחררה כ-700 איש מקרב האסירים. כל המשוחררים נחקרו על ידי אמל בחשד שהם משתפי פעולה עם ישראל, לפחות שנייים מהם הוצאו להורג בפומבי לאחר החקירות.[3] את מרבית חטיפות האזרחים המערביים ביצע חזבאללה או ארגונים המשויכים אליו, אמל ביצעה שמונה חטיפות כאלו (לעומת 51 של חזבאללה).[4]
[עריכה] מאבקים פנימיים
בפברואר 1984 התחדשו הקרבות בין אמל וחיילים סורים לבין צבא לבנון; חיילים מחטיבה 6 השיעית של צל"ב ערקו ונלחמו לצד אמל. לאחר עזיבת הכוח הבינ"ל בסוף פברואר, השתלט אמל על בסיס הנחתים בנמל התעופה של ביירות וכל מערב ביירות נותרה בידי השיעים והדרוזים. באפריל 1985 התחזקו המאבקים הפנים מוסלמיים על השליטה במערב הבירה, כשאמל נלחמת לצד הדרוזים ובתמיכה סורית נגד המיליציה הסונית המוראביטון. חודש לאחר מכן נאבקו לוחמי אמל נגד בני בריתם לשעבר הדרוזים (שלחמו במפלגה הסוציאליסטית פרוגרסיבית). מאבק זה התחדש שוב בנובמבר של אותה השנה.
[עריכה] מלחמת המחנות
-
ערך מורחב – מלחמת המחנות
פעילי אש"ף, לאחר גירושם מביירות ב-1982 החלו לחזור טיפין טיפין לבירה. סוריה החלה לחשוש כי התחזקות אש"ף בביירות תוביל להתקפות ישראליות שיערערו את שליטתה במרבית לבנון. בקרבות עזים שזכו לשם "מלחמת המחנות" בשנים 1985-1986 בין קואליציה של מיליציות בתמיכת סוריה, בהובלת אמל שניסו לגרש את לוחמי אש"ף (שזכו לתמיכת הדרוזים) ממאחזיהם. אלפי פלסטינים נהרגו בקרבות אלו, והמחנות סברה, שתילה, ובורג' אלברנג'ה נחרבו כמעט עד היסוד[5].
הלחימה המסיבית התחדשה בביירות ב-1987 כאשר פלסטינים, לוחמי שמאל ודרוזים התאחדו נגד אמל, וכך גרמו להתערבות נוספת של סוריה, שתמכה במיליציה השיעית, באותה העת. ההערכה הרשמית הלבנונית אמדה את מספר ההרוגים במלחמת המחנות על 3,781 איש. כ-25 פלסטינים ברחו לדרום המדינה לאזורי שליטת הדרוזים, עם זאת לא הצליח אמל לכבוש אף אחד ממחנות הפליטים הפלסטיניים.
[עריכה] המאבק נגד חזבאללה
עם תום מלחמת המחנות, התפנה אמל להאבק על הנהגת הקהילה השיעית מול הארגון הקיצוני החדש, חזבאללה. ב-6 במאי 1988 תקפו לוחמי אמל את עמדות חזבאללה באזורי מחנות הפליטים שלאורך החוף וסמוך לשדה התעופה. לאחר הצלחות ראשוניות, תוגברו אנשי חזבאללה בלוחמים של משמרות המהפכה האיראניים שהגיעו מהבקאע, ותוך שבוע הספיקו להשתלט על עמדות של אמל לאורך הכביש מנמל התעופה למרכז ביירות. הסורים שנבהלו מהחלשות אמל, הקיפו את הצדדים הלוחמים בטנקים וכוחות חי"ר והפסיקו את הלחימה. המשא ומתן נכשל והלחימה התחדשה, הפעם הצטרפו לצד חזבאללה גם יריביה הוותיקים של אמל - אש"ף, הדרוזים והקומוניסטים והצליחו לכבוש עמדות נוספות של אמל. הסורים שבו וכפו הפסקת אש ב-25 במאי והוסכם כי לשטח המריבה יכנסו חיילים סורים ושוטרים לבנונים. סה"כ ההרוגים בפחות מחודש לחימה עמד על כ-300 איש. באוגוסט ונובמבר שוב נאבקו הארגונים זה בזה, עד שכוחות סורים הפסיקום. גל לחימה פרץ בין המיליציות ב-1 בינואר 1989, חזבאללה ביצע תקיפת פתע ב-7 בינואר על כפרים תומכי אמל באזור צידון והרג כ-80 איש, טרם הצליח אמל להחזיר את השליטה על הכפרים לידיו. ב-30 בינואר חתמו הצדדים על הסכם שלום, בלחץ מדמשק. לחימה ספורדית פרצה שוב ושוב בין הצדדים עד חתימת הסכם הפסקת האש הסופי ב-4 ביולי 1989.
לאחר הפסד אמל, הכריז נביה ברי על פירוק המיליציה וקרא ללוחמים להשתלב בחטיבה השישית (השיעית) של צל"ב.
[עריכה] כיום
אמל תמכה בהסכם טאיף שסיים את מלחמת האזרחים בלבנון והקנה לסוריה דריסת רגל משמעותית בלבנון. לאורך השנים תמכה אמל בנוכחות הצבאית הסורית בלבנון, ונהנתה מחסותה כדי להתחזק בזירה הפוליטית ולהשתתף בממשלות השונות. לאחר ההתנקשות ברפיק חרירי ב-2005 התנגדה אמל לנסיגה הסורית מלבנון והתנועה לא השתתפה במהפכת הארזים.
יו"ר תנועת אמל, נביה ברי, נבחר ליו"ר הפרלמנט בשנים 1992, 1996, 2000 ו-2005. כיום אמל מחזיקה ב-14 מתוך 124 המושבים בפרלמנט הלבנוני ומייצגת בעיקר את השיעים החילונים (באופן יחסי לתומכי חזבאללה). בתחילת מלחמת לבנון השנייה הועבר לירושלים מסר חשאי מנביה ברי שהבטיח את הימנעות פעולתם של לוחמי אמל, אם ישראל תמנע מלפגוע בתשתיות ואנשי אמל.[6] הקריאה הושבה ריקם בדמות תקיפה על מפקדת אמל בבירות ב-14 ביולי 2007. לוחמי אמל הצטרפו ללחימה לצד חזבאללה, ולפחות 8 מאנשיהם נהרגו בעימותים.[7]
עד המשבר הקואליציוני בלבנון ב-2006 סביב הקמת בית הדין הבינלאומי לשיפוט החשודים ברצח חרירי, הייתה אמל חברה בממשלת סניורה, אולם ב-13 בנובמבר 2006 התפטרו שני שרי אמל (האחראים על תיקי הבריאות והחקלאות) מהממשלה. בתחילת המשבר ניסתה אמל לגשר בין חזבאללה לבין תומכי סניורה וקראה להמשך "הדיאלוג הלאומי". במחאות האחרונות של האופוזיציה גם אמל קראה להחלפת ממשלת סניורה. כיום מסרב נביה ברי, יו"ר הפרלמנט, לכנס את המחוקקים כדי לדון באישור בית הדין בתואנה כי האישור שהתבצע בממשלה היה לא חוקתי, בשל התפטרות השרים השיעים מהממשלה טרם ההצבעה (על-פי חוקת לבנון על הממשלה לייצג את כל הפלגים במדינה). לאחר 17 חודשים של קיפאון פוליטי, חזבאללה ניצל את החלטת ממשלת לבנון על פירוק תשתית התקשורת העצמאית של חזבאללה בלבנון לפתיחת עימות חמוש. בלחימה זו, שהתמקדה בבירה בירות, השתתפו לוחמי אמל לצד לוחמי חזבאללה נגד חמושים בודדים מצד מפלגתו של סעד חרירי.[8]
[עריכה] הערות שוליים
- ^ כך למשל קבע בנאום מפורסם במסגד ביום השני לשביתת רעב בה דרש את סיום המלחמה:
"אי-אלימות היא דרכנו ותשובתנו. כל מי שבא אלינו עם נשק, מוטב שיסתלק. אני לא אניף חרב. נשקנו הוא דבר האלוהים". -- פואד עג'מי, האימאם הנעלם. תרגום: עמי שמיר. - ^ תהליך דומה התרחש באיחוד הפוליטי המארוני "החזית הלבנונית", שהמיליציה שלו הכוחות הלבנוניים היא מפלגה פוליטית בלבנון כיום והחזית אינה קיימת עוד.
- ^ אדם ארנון - למות בבירות, הוצאת אסטרולוג, 2007. עמ' 278.
- ^ אדם ארנון, עמ' 280.
- ^ Pity the Nation: Lebanon at War Fisk, Robert (2001) עמ' 609
- ^ עפר שלח ויואב לימור - שבויים בלבנון: האמת על מלחמת לבנון השנייה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2007. עמ' 89.
- ^ ראו בדיווח הסי. אן. אן Israeli troops suffer largest one-day loss את טענת "גורמים באמל" כי לוחמי הארגון "השתתפו בכל קרב משמעותי מאז תחילת הלחימה".
- ^ Day 3: Hizbullah, Amal take West Beirut, הדיילי סטאר, לבנון. 10 במאי 2008.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- האתר הרשמי (ערבית)
- דיווח רשת "יא-ליבנאן" אודות הלחימה בין אמל לחזבאללה ב-1987, סרטון בערבית עם כתוביות באנגלית בYouTube.
[עריכה] לקריאה נוספת
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
 |
פורטל המזרח התיכון | ||
- האימאם הנעלם מוסא אל-צדר והשיעה של לבנון - פואד עג'מי. הוצאת עם עובד, 2006
- חזבאללה בין איראן ולבנון - שמעון שפירא. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000
- למות בבירות - אדם ארנון. הוצאת אסטרולוג, 2007
