פול מקרטני
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| פול מקרטני | |
|---|---|
 |
|
| שם לידה | ג'יימס פול מקרטני |
| תאריך לידה | 18 ביוני 1942 |
| מקור | ליברפול שבאנגליה |
| שנות פעילות | 1957 - היום |
| סוגה | רוק פופ רוק אנד רול |
| עיסוק | זמר מלחין פזמונאי נגן בכלים גיטרה בס, גיטרה פסנתר, תופים, קלידים |
| חברת תקליטים | Swan Hear Music Parlophone Capitol EMI CBS אפל |
סר ג'יימס פול מקרטני (אנגלית: James Paul McCartney) (נולד ב-18 ביוני 1942) הוא מוזיקאי בריטי, חבר לשעבר בלהקת הביטלס ובלהקת Wings. מקרטני נכנס לספר השיאים של גינס כמחבר הפורה ביותר במוזיקה הפופולרית. השיר Yesterday שחיבר זכה לכ-3,500 גרסאות כיסוי והוא השיר המושמע ביותר ברדיו ובטלוויזיה האמריקאיים אי פעם, עם יותר מ-7 מיליון השמעות. מקרטני זכה ב-15 פרסי גראמי: 11 מהם כחבר בביטלס, שלושה כאמן עצמאי, ואחד נוסף, בשנת 1990, על מפעל חיים. גם ב-2008, בגיל 66, הוא ממשיך ליצור מוזיקה, ונחשב לאחד מהאנשים העשירים בבריטניה.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] נעוריו
ג'יימס פול מקרטני נולד בליברפול שבאנגליה, לאם קתולית ולאב אנגליקני ממוצא אירי וממעמד הפועלים, הבכור משני בנים. אימו, מארי, הייתה אחות, ואביו, ג'יימס (ג'ימי), ניגן בחצוצרה ובפסנתר. ב-1954 הוא פגש לראשונה בג'ורג' האריסון, לימים חברו ללהקת הביטלס, בזמן לימודיהם בבית הספר. באוקטובר 1956, כשהיה בן 14, נפטרה אמו מסרטן השד. אירוע טרגי זה חיזק מאוחר יותר את החברות בין מקרטני לג'ון לנון, שאיבד אף הוא את אמו בגיל צעיר.
אביו של מקרטני עודד את שני בניו לעסוק במוזיקה; בסלון ביתם היה פסנתר כנף בו ניגן האב. אביו נהג להאזין עימו לרדיו ולציין באוזניו את כלי הנגינה השונים המשתתפים בשירים. לאחר שמתה אמו העניק לו אביו חצוצרה מצופה ניקל, אותה החליף מקרטני מאוחר יותר בגיטרה אקוסטית.
מקרטני התקשה לנגן בגיטרה מאחר שהיה שמאלי; לאחר שראה כרזה ובה מצולם גיטריסט שמאלי שהפך את סדר המיתרים בגיטרה, הוא אימץ מנהג זה אף הוא. הוא ההתקדם בנגינתו, וחיבר את שירו הראשון, "I Lost My Little Girl". לאחר מכן החל לנגן גם בפסנתר וחיבר את השיר שלימים הפך לאחד המפורסמים בשירי הביטלס, "When I'm Sixty-Four". אביו המליץ שיקח שיעורי נגינה, והוא אכן עשה כך, אך במהרה הבין כי הוא מעדיף ללמוד משמיעה, והפסיק את לימודיו.
ביולי 1957, כשהוא בן 15, הכיר חבר משותף בינו לבין ג'ון לנון, ומקרטני הצטרף ללהקת "the Quarrymen" שהקים לנון, בה שר וניגן בגיטרה. משפחותיהם לא ראו בעין יפה את החברות בין השניים; דודתו של לנון התנגדה לחברות הואיל ומקרטני היה בן למשפחה ממעמד נמוך, ואילו אביו של מקרטני הזהיר אותו כי לנון עלול לסבכו בצרות (מאוחר יותר הוא השלים עם חברותם ואף הרשה ללהקה לערוך חזרות בביתו). מקרטני שכנע את לנון לצרף ללהקתם את ג'ורג' האריסון, למרות שלנון הסתייג מגילו הצעיר של האריסון. הם צירפו ללהקה נגן בס, חבר של לנון בשם סטיוארט סאטקליף, וכן מתופף בשם פיט בסט, והלהקה החלה להופיע במועדונים שונים באנגליה, בסקוטלנד ואף בגרמניה. ההרכב החליף מספר שמות בטרם נבחר באוגוסט 1960 השם המוכר כיום, "הביטלס".
[עריכה] שנות ה-60 - הביטלס
-
ערך מורחב – הביטלס
במאי 1960 נקבעה לביטלס הופעה ראשונה בהמבורג שבגרמניה. אביו של מקרטני סירב בתחילה להרשות לבנו לנסוע, בשל גילו הצעיר, אך התרצה כשהבין כי בנו ירוויח מן המסע שני פאונד ועשרה שילינג ליום, יותר משהרוויח הוא עצמו. באוקטובר, לאחר תקרית בה הציתו הביטלס חלק מחדר באחד המלונות הזולים בהם שהו, בילה מקרטני שלוש שעות במעצר, ולאחר מכן גורשו הוא ובסט חזרה לאנגליה. האריסון גורש אף הוא, כי על פי החוק הגרמני היה צעיר מכדי לעבוד.
בשנים 1960 - 1961 המשיכה הלהקה להופיע בליברפול. באותה תקופה החלו לנון ומקרטני לכתוב במרץ חומר מקורי. הלהקה חזרה להמבורג באפריל 1961 והקליטה את השיר "My Bonnie" יחד עם טוני שרידן. לאחר ההקלטות עזב סאטקליף את הלהקה, ומקרטני קיבל עליו את תפקיד נגן הבס. בתחילה השתמש בגיטרת הבס ששאל מסאטקליף, אך לאחר זמן קצר רכש גיטרה בס משלו, המיועדת לשמאליים. בתקופה זו, לפני שזכתה הלהקה להצלחתה הגדולה, השתמש מקרטני לעתים בשם הבמה פול ראמון (Ramone או Ramon), שהיווה מאוחר יותר השראה לשמה של להקת הראמונס.
בנובמבר 1961 חתמה הלהקה על חוזה עם האמרגן בריאן אפשטיין. לאחר שנדחו על ידי מספר חברות תקליטים, חתמו לבסוף הביטלס במאי 1962 על חוזה הקלטות עם חברת EMI, וג'ורג' מרטין התמנה למפיקם המוזיקלי; זמן קצר לאחר מכן, בין השאר בשל דרישתו של מרטין, פיטר אפשטיין את פיט בסט, והלהקה צירפה לשורותיה במקומו את רינגו סטאר.
הלהקה זכתה להצלחה עצומה בכל העולם, ואת רוב להיטיה כתבו מקרטני ולנון; בתחילה ניתן הקרדיט ל"מקרטני-לנון" אך הוא שונה לאחר מכן ל"לנון-מקרטני". בתחילת דרכם חיברו השניים את רוב השירים תוך שעות ספורות, לרוב בחדרי מלון אחרי ההופעות או בביתם. במקביל, חיבר מקרטני שירים גם עבור מוזיקאים אחרים כגון בילי ג'יי קריימר והדקוטות, סילה בלאק ומארי הופקין. שיר שחיבר עבור הצמד פיטר וגורדון (פיטר הוא אחיה של בת זוגו דאז, ג'יין אשר), "World Without Love", אף הגיע למקום הראשון במצעדים האמריקאיים והבריטיים. הוא חיבר עבורם להיטים נוספים, ומתוך סקרנות לראות האם שמו הוא שהפך אותם למצליחים, חיבר את שירם הבא, "Woman", תחת שם העט Bernard Webb (בארצות הברית תחת השם A. Smith); השיר זכה להצלחה.
באותה תקופה עברו הביטלס מליברפול ללונדון; שלושת חברי הביטלס האחרים גרו יחד בדירה בדרום העיר, אך מקרטני התגורר בבית הוריה של בת זוגו, ג'יין אשר, במרכז העיר. מקרטני נהנה מהצלחת הביטלס; הוא נהג ללכת לבדו למועדוני לילה ולבתי קזינו, שם נהנה מיחס מועדף כחבר בלהקה המצליחה. באותה תקופה הפכה בהדרגה השותפות היצירתית עם ג'ון לנון לתחרותיות מרה, אך בסופו של דבר פורה. כך לדוגמה, מסופר שכאשר שמע מקרטני את לנון מנגן את Strawberry Fields Forever, חיבר מיד כתגובה את "Penny Lane".
לאחר סיבוב ההופעות האחרון של הביטלס, בסוף אוגוסט 1966, היה מקרטני הראשון מחברי הלהקה שהוציא אלבום סולו, פסקול לסרט "The Family Way", וזכה עבורו בפרס Ivor Novello; למרות זאת, נהוג לציין את האריסון כראשון מבין הביטלס שהוציא אלבום סולו, שכן האלבום של מקרטני היה אינסטרומנטלי. בהמשך ניסה מקרטני לשכנע את שאר חברי הביטלס לשוב ולהופיע, אך מאמציו עלו בתוהו. למרות שלנון עזב את הלהקה בפועל כבר בספטמבר 1969, ולמרות שהאריסון וסטאר הודיעו בהזדמנויות קודמות כי הם עוזבים את הלהקה (וחזרו בהם), היה זה מקרטני שכינס מסיבת עיתונאים והודיע על פירוקה הרשמי של הלהקה, ב-10 באפריל 1970.
[עריכה] שנות ה-70
-
ערך מורחב – Wings
שבוע לאחר שהודיע באופן רשמי על התפרקות הביטלס הוציא מקרטני אלבום סולו, שנשא את שמו. הוא התעקש כי אשתו, לינדה, תהיה מעורבת בהפקת אלבומיו, וכך לא יצטרכו להיפרד כאשר יצא למסעות הופעות; באלבום הסולו הבא שלו, "Ram", שיצא ב-1971, היא אף קיבלה קרדיט, והשניים זכו יחד בפרס גראמי עבור השיר "Uncle Albert/Admiral Halsey". באוגוסט אותה שנה הקים את להקת Wings, שחבריה מלבדו היו לינדה, הגיטריסט דני ליין (לשעבר מלהקת המודי בלוז) ונגנים נוספים בהרכבים שהשתנו תדירות. אלבום הבכורה של הלהקה, "Wild Life", יצא ב-1972, והלהקה יצאה לסיבוב הופעות בבריטניה ובאירופה. באותה שנה יצרה הלהקה מיני-סנסציה כאשר ה-BBC סירב להשמיע את שירה "Give Ireland Back to the Irish", שנכתב בעקבות יום ראשון העקוב מדם. בשנה זו גם הקליטה הלהקה שיר עבור הסרט "חיה ותן למות" מסדרת ג'יימס בונד.
הלהקה זכתה להצלחה ב-1973 עם צאת אלבומה השני, "Red Rose Speedway", והשיר "My Love" מתוכו הגיע לראש המצעדים האמריקאיים. אלבומם הבא, "Band on the Run", יצא ב-1974 והיה המצליח ביותר של הלהקה; הוא אף זכה בשני פרסי גראמי. הלהקה יצאה לסיבוב הופעות ארוך וחובק עולם שנמשך עד 1976. בשלוש השנים הבאות התרכז מקרטני ביצירת אלבומים נוספים עבור הלהקה, וגם יצא איתה למספר סיבובי הופעות.
ב-1979 ארגן מקרטני, בשיתוף עם קורט ולדהיים, סדרה של מופעי צדקה למען נפגעי המלחמה בקמבודיה. במופעים השתתפו אמנים רבים וביניהם קווין, הקלאש, אלביס קוסטלו, להקת המי וה-Pretenders. המופעים נערכו בלונדון, ובאחרון שבהם הופיעה להקת Wings את הופעתה האחרונה.
[עריכה] שנות ה-80
במאי 1980 הוציא מקרטני אלבום סולו בשם "McCartney II". האלבום זכה להצלחה רבה והגיע לראש המצעד הבריטי ולמקום השלישי במקבילו האמריקאי. כמו באלבומו הקודם, מקרטני ניגן בו בכל הכלים, עם דגש על סינתיסייזר במקום על גיטרות.
ב-9 בדצמבר באותה שנה נרצח ג'ון לנון בפתח ביתו בניו יורק. בשנים שקדמו לרצח לא היו השניים בקשר קרוב; הם נפגשו לעתים רחוקות, אך שוחחו בטלפון מדי פעם. הרצח גרם למהומה רבה של אמצעי התקשורת סביב חברי הביטלס הנותרים, ומקרטני ספג ביקורת על ראיונות שנתן זמן קצר לאחר הרצח, בשל התנהגותו שנתפסה כמזלזלת; מקרטני תלה זאת בהלם בו היה שרוי לאחר האירוע. הוא המשיך להקליט, אך נמנע מלהופיע במשך זמן מה, הן בשל הזעזוע שגרם לו הרצח והן משום שחש מאוים אף הוא. דני ליין, חברו ללהקת Wings, לא היה מרוצה ממצב זה, ולאחר שעזב את הלהקה היא התפרקה באופן רשמי. חצי שנה לאחר הרצח הצטרפו מקרטני ורינגו סטאר אל ג'ורג' האריסון כדי להקליט את שירו "All Those Years Ago", כהוקרה ללנון.
אלבומו הבא של מקרטני, "Tug of War", יצא ב-1982 בהפקתו של ג'ורג' מרטין, והשתתף בו רינגו סטאר. הדואט עם סטיבי וונדר מתוך האלבום, "Ebony and Ivory", הוא בין השירים המפורסמים ביותר של מקרטני לאחר הביטלס. עוד דואט מצליח שלו באותה שנה היה עם מייקל ג'קסון בשיר "The Girl Is Mine" מאלבומו המצליח ביותר של ג'קסון, "Thriller". אלבומו של מקרטני שיצא ב-1983, "Pipes of Peace", היה המשך ישיר לקודמו וזכה להצלחה פחותה מעט ממנו. גם את אלבום זה הפיק מרטין והשתתף בו רינגו סטאר, וכמו כן כלל דואט מצליח נוסף עם ג'קסון שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי ולמקום השני במצעד הבריטי.
ב-1984 כתב מקרטני את הסרט "Give My Regards to Broad Street" ואף כיכב בו; הסרט נחל כישלון חרוץ וספג ביקורות שליליות, אך הפסקול מתוכו זכה להצלחה גדולה באנגליה, ובמידה פחותה מעט גם בארצות הברית; מבקר הסרטים רוג'ר אברט אף כתב עליו "אפשר בהחלט לוותר על הסרט ולהמשיך ישירות אל הפסקול". כשנתיים עברו עד שהוציא את אלבומו הבא, "Press to Play", שרבים משיריו נכתבו בשיתוף עם המוזיקאי אריק סטיוארט; האלבום כמעט ולא זכה להצלחה. עוד שנתיים עברו עד שהוציא אלבום נוסף, "Снова в СССР" ("בחזרה לברית המועצות", כשם שיר מצליח של הביטלס בעבר), אוסף גרסאות כיסוי לשירי רוק אנד רול ישנים. האלבום יצא בברית המועצות בלבד ורק ב-1991 יצא בשאר העולם. שיתוף הפעולה הבא של מקרטני היה עם אלביס קוסטלו והוא הניב מספר שירים, שאחד מהם יצא ב-1989 באלבום "Flowers in the Dirt". באלבום השתתפו אמנים נוספים, ביניהם דייוויד גילמור מלהקת פינק פלויד, ולאחריו יצא מקרטני לסיבוב הופעות בארצות הברית.
[עריכה] שנות ה-90
.jpg/200px-Epiphone_Texan_(Paul_McCartney_Used).jpg)
בשנות ה-90 התנסה מקרטני ביצירת מוזיקה קלאסית. אלבומו הראשון בכיוונו החדש, "Liverpool Oratorio" (1991), זכה להצלחה בקרב חובבי הז'אנר. לאחר מכן הוציא אלבום סולו לפסנתר ("A Leaf", 1996) שזכה בפרס בתחומו, וכן הוציא שלושה אלבומים נוספים בז'אנר.
ב-1993 הוציא את האלבום "Off the Ground" שהיה המשך ישיר לאלבום הלא-קלאסי הקודם מ-1989, ומיד אחריו הוציא אלבום הופעות חיות מסיבוב ההופעות הקודם. באמצע שנות ה-90 חברו שלושת חברי הביטלס הנותרים לצורך הקלטה ועריכה של האלבום המשולש The Beatles Anthology. אחרי פרויקט זה הוציא אלבום סולו נוסף בשם "Flaming Pie" (1997), שהושפע רבות מהחזרה לעבודה על שירים ישנים של הביטלס, וזיכה אותו במועמדות לפרס גראמי. באחד מהשירים השתתף גם בנו, ג'יימס.
ב-11 במרץ 1997 זכה בתואר אבירות מהמלכה על תרומתו למוזיקה; הוא הקדיש את התואר לשלושת חבריו ללהקת הביטלס ולתושבי העיר ליברפול.
ב-1999 הוציא אלבום נוסף של גרסאות כיסוי לשירי רוק אנד רול ישנים, "Run Devil Run", ובו ביצע גרסאות לשירים של אמנים כגון צ'אק ברי ואלביס פרסלי. בשנה זו גם נכנס להיכל התהילה של הרוק אנד רול כמוזיקאי סולו.
[עריכה] שנות ה-2000
במאי 2001 הוציא מקרטני את "Wingspan: An Intimate Portrait", אוסף כפול של שירים, קטעים נדירים ותיעודיים ותמונות. באוקטובר באותה השנה השתתף בארגון מופע הצדקה בניו יורק למען נפגעי פיגועי 11 בספטמבר, ובנובמבר הוציא את אלבומו "Driving Rain", שבו השתתף אריק קלפטון באחד השירים, אך האלבום לא זכה להצלחה רבה. באותה שנה כתב גם שיר עבור הסרט ונילה סקי, שהניב מועמדות לפרס האוסקר. ב-29 בנובמבר נפטר ג'ורג' האריסון, חברו ללהקת הביטלס, מסרטן; פול בילה עימו את ימיו האחרונים בביתו.
ב-2002 יצא למסע הופעות עולמי שנמשך כשנתיים, במהלכו הגיע גם לרוסיה, שם ערך עבורו ולדימיר פוטין סיור פרטי בכיכר האדומה. הוא הופיע פעמיים בטקס הסופרבול, ב-2002 וב-2005. ב-2 ביולי 2005 פתח את מופע לייב 8 המרכזי בלונדון לצד להקת U2 בשיר "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band"; רינגו סטאר ביקר את מקרטני על כך שלא הזמין אותו להשתתף בהופעה זו.
ב-2005 הוציא את האלבום "Chaos and Creation in the Backyard", שהיה מועמד לפרס גראמי ב-2006: בטקס זה אף הופיע מקרטני ביחד עם ג'יי זי ולינקין פארק, בביצוע משותף לשירים "Numb/Encore & Yesterday". אלבום זה הניב לו מועמדות לפרס גראמי נוסף ב-2007 עבור השיר "Jenny Wren". ב-2007 היה מקרטני האמן הראשון שחתם בחברת התקליטים Hear Music של רשת בית הקפה סטארבקס, לאחר שעזב את חברת EMI. הוא הוציא דרכם את האלבום "Memory Almost Full" והופיע בלונדון, בניו יורק ובלוס אנג'לס כדי לקדם את מכירות אלבום זה.
ב-13 בנובמבר 2007 הוציא את אוסף ה-DVD המשולש "The McCartney Years" המסכם את עבודתו עד אז, שכלל קטעי וידאו נדירים, צילומים מאחורי הקלעים של הקלטותיו, קטעים מהופעות חיות ועוד.
במאי 2008 קיבל תואר של כבוד מטעם אוניברסיטת ייל [1].
[עריכה] חיים אישיים
[עריכה] משפחה
מערכת היחסים הרצינית הראשונה של מקרטני הייתה עם דוט רואן, בתקופת מגוריו בליברפול, ונמשכה שלוש שנים. השנים החליטו להתחתן כאשר רואן גילתה כי היא בהריון, אך נפרדו זמן קצר לאחר שהיא הפילה.
כשהגיע ללונדון החל במערכת יחסים בת חמש שנים עם השחקנית ג'יין אשר, ואף התגורר עימה בבית הוריה בלונדון במשך שלוש שנים. ב-1965 עברו בני הזוג לבית שקנו ושיפצו. אשר ומקרטני הודיעו על אירוסיהם בחג המולד 1967, והיא הצטרפה לחברי הביטלס ובנות זוגם בנסיעתם להודו בשנה שלאחר מכן. האירוסין היו קצרי מועד: מעט אחרי שובם מהודו מצאה אשר את מקרטני במיטתם עם אישה אחרת, ועזבה אותו.
במאי 1967 פגש מקרטני לראשונה את מי שעתידה הייתה להיות אשתו, הצלמת לינדה איסטמן, שהתגוררה אז בניו יורק, אך בזמן זה היה במערכת יחסים עם אשר ולכן השנים נותרו ידידים בלבד. במאי 1968, כאשר היה פנוי שוב, פגש את לינדה בניו יורק והם החלו במערכת יחסים טרנס-אטלנטית. הם נישאו ב-12 במרץ 1969, כשלינדה בחודש הרביעי להריונה עם בתם הראשונה, ובכך היה האחרון מחברי הביטלס שנישא. לזוג נולדו שלושה ילדים: מארי (צלמת, נולדה ב-1969), סטלה (מעצבת אופנה, נולדה ב-1971) וג'יימס (מוזיקאי, נולד ב-1977); בנוסף, מקרטני אימץ את בתה של לינדה מנישואיה הראשונים, הת'ר (גאולוגית, נולדה ב-1962). הם היו נשואים עד מותה של לינדה מסרטן השד ב-1998.
בני הזוג הפכו לצמחונים נלהבים ולפעילים למען זכויות בעלי חיים. לטענתם, הם הפכו לצמחונים לאחר שראו טלאים באחו, בעת שסעדו ארוחה של בשר טלה. מקרטני ציין גם את הסרט במבי כגורם שהשפיע על הפיכתו לצמחוני ולפעיל בתחום.
ב-11 ביוני 2002 נישא בטירה באירלנד להת'ר מילס, דוגמנית לשעבר. מילס הייתה פעילה בקמפיינים נגד מוקשים ומקרטני הצטרף אליה בפעילותה הציבורית. ב-2003 נולדה בתם ביאטריס. הזוג בתהליך גירושים משנת 2006.
כיום למקרטני חמישה נכדים: שני נכדים מבתו מארי ושני נכדים ונכדה מבתו סטלה.
[עריכה] השימוש בסמים
מקרטני התנסה לראשונה בסמים בהמבורג שבגרמניה, בתחילת דרכם של הביטלס. שעות העבודה הארוכות וההופעות מדי לילה נתנו את אותותיהן, והביטלס קיבלו מחברים גרמנים סמים ממריצים (בעיקר מסוג פרלודין). מקרטני נהג לקחת כדור אחד, אך לנון היה לוקח לעתים קרובות מספר כדורים בבת אחת.
בוב דילן הכיר לביטלס את סם הקנאביס בעת ששהו בניו יורק, לאחר שטעה לפרש אחד משיריהם וסבר כי הם כבר מכירים את הסם. ב-1964 החל מקרטני להשתמש במריחואנה בקביעות. במהלך צילומי הסרט Help! השתמשו חברי הביטלס בסם, והוא גרם להם לשכוח לעתים קרובות את השורות שהיו אמורים לדקלם. במאי הסרט טען מאוחר יותר כי שמע שתי מעריצות מנסות לשכנע את מקרטני להתנסות בהרואין, אך הוא סירב להצעה.
מקרטני חשף בפומבי את דעותיו על המריחואנה כאשר צירף את שמו למודעה במגזין הטיימס מה-24 ביולי 1967, שקראה להתיר בחוק את השימוש בסם. המודעה מומנה על ידי ארגון בשם Soma, וחתמו עליה 65 אנשים, ביניהם בריאן אפשטיין, הביטלס, הסופר גרהם גרין, הפסיכיאטר רונאלד לאינג, 15 רופאים ושני חברי פרלמנט.
ב-2004 הודה מקרטני כי ניסה בעבר להשתמש בהרואין, אך לא הושפע ממנו ולא השתמש בו שוב לעולם, וכי ב-1966, בתקופה בה הקליטו הביטלס את אלבומם סרג'נט פפר, הוא ניסה קוקאין מספר פעמים. ב-1967 החל להשתמש ב-LSD יחד עם שאר חברי הלהקה, והיה האמן הבריטי הראשון שהודה בפומבי כי השתמש בסם.
למרות הצהרותיו הפומביות בנוגע לסמים, מקרטני לא נעצר יחד עם לנון והאריסון (וכן עם חלק מחברי הרולינג סטונז) כאשר נערכו פשיטות על בתיהם של אלו. רק מאוחר יותר, ב-1972, מצאה המשטרה צמחי קנאביס בגינת חוותו בסקוטלנד. לאחר שב-1975 נמנעה ממנו ויזה ליפן בשל שתי הרשעות קודמות על החזקת סמים, הוא הצליח לקבל ויזה והגיע לטוקיו ב-16 בינואר 1980 לרגל סיבוב הופעות של להקת Wings, ונעצר בבדיקות המכס, שם התגלו במטענו 218.3 גרם של קנאביס. הוא שהה עשרה ימים במעצר ולאחר מכן שוחרר וגורש בחזרה לבריטניה; חברי הלהקה הנותרים ביטלו קודם לכן את 11 ההופעות שתוכננו וחזרו לבריטניה בלעדיו. הוא שב והופיע ביפן רק כעשור מאוחר יותר. מקרטני נעצר פעם נוספת ב-1984 על החזקת מריחואנה יחד עם לינדה, בעת ביקור בברבדוס.
[עריכה] דיסקוגרפיה
- אלבומי סולו בלבד של מקרטני, לאלבומים עם הביטלס ועם להקת Wings ראו בערכים.
- לא כולל אלבומי אוסף, הופעות חיות, אלבומי מוזיקה קלאסית והוצאות מיוחדות או מחודשות.
| אלבום | שנת הוצאה | מקום במצעד הבריטי | מקום במצעד האמריקאי | הערות |
|---|---|---|---|---|
| The Family Way | 1967 | פסקול הסרט, אינסטרומנטלי | ||
| McCartney | 1970 | #2 | #1 | |
| Ram | 1971 | #1 | #2 | ביחד עם לינדה מקרטני |
| McCartney II | 1980 | #1 | #3 | |
| Tug of War | 1982 | #1 | #1 | |
| Pipes of Peace | 1983 | #4 | #15 | |
| Give My Regards to Broad Street | 1984 | #1 | #21 | פסקול הסרט |
| Press to Play | 1986 | #8 | #30 | |
| Снова в СССР | 1988 | #63 | #109 | 1988 יצא בברית המועצות בלבד, בשאר העולם ב-1991. |
| Flowers in the Dirt | 1989 | #1 | #21 | |
| Off the Ground | 1993 | #5 | #17 | |
| Flaming Pie | 1997 | #2 | #2 | |
| Run Devil Run | 1999 | #12 | #27 | |
| Driving Rain | 2001 | #46 | #26 | |
| Chaos and Creation in the Backyard | 2005 | #10 | #6 | |
| Memory Almost Full | 2007 | #5 | #3 |
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- Gracen, Jorie B. (2000) Paul McCartney: I Saw Him Standing There, Billboard Books
[עריכה] קישורים חיצוניים
- האתר הרשמי
- פול מקרטני, באתר MOOMA
- פול מקרטני בראיון עיתונאי עם עצמו, אוקטובר 2007
| הביטלס | |
|---|---|
| ג'ון לנון | פול מקרטני | ג'ורג' האריסון | רינגו סטאר |
|
| הנהלה | הפקה |
| בריאן אפשטיין | אלן קליין | הקלטות אפל | ג'ורג' מרטין | ג'ף אמריק | פיל ספקטור | נורמן סמית' | אולפני אבי רוד |
| אלבומי אולפן | סרטים |
|
Please Please Me (1963) | With the Beatles (1963) | A Hard Day's Night (1964) | Beatles for Sale (1964) | Help! (1965) | Rubber Soul (1965) | Revolver (1966) | Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band (1967) | Magical Mystery Tour (1967) | The Beatles (1968) | Yellow Submarine (1969) | Abbey Road (1969) | Let It Be (1970) |
A Hard Day's Night (1964) | Help! (1965) | Magical Mystery Tour (1967) | Yellow Submarine (1968) | Let It Be (1970) |
| ערכים נוספים | |
| ביטלמניה | ריצ'רד לסטר| תאוריית הקשר על מותו של פול מקרטני | קלאוס פורמן | יוקו אונו | אנתולוגיה | |
