עידן הקרח הקטן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תקופת הקרח הקטנה (תק"ה) הייתה תקופה של התקררות שנמשכה בערך מאמצע המאה ה-14 ועד לאמצע המאה ה-19. התקררות זו הביאה לסיום תקופה חמה באופן יוצא דופן הידועה כאופטימום האקלימי הימי-ביניימי. היו שלוש נקודות מקסימום בתקופה זו, בערך ב־1650, 1770 ו־1850, כשביניהן היו תקופות של התחממות קלה.
בתחילה חשבו כי תקופת הקרח הקטנה הייתה תופעה גלובלית; כיום הדבר פחות ברור. יש שאומרים כי ההשפעה שלהם הייתה רק בחצי הכדור הצפוני ולא בכל העולם.
תוכן עניינים |
[עריכה] חצי הכדור הצפוני
תקופת הקרח הקצרה גרמה לחורפים קרים מאוד בחלקים שונים של העולם, אך היא תועדה בעיקר באירופה וצפון אמריקה. באמצע המאה ה-17, הקרחונים באלפים השווייצרים התקדמו, כשהם בולעים בתים והורסים כפרים. נהר התמזה והתעלות והנהרות של ארצות השפלה קפאו פעמים רבות בחורף, ואנשים גלשו על הקרח. בחורף של 1780, נמל ניו יורק קפא, כך שאנשים יכלו ללכת ברגל ממנהטן לסטייטן איילנד. קרחונים הצפים בים בסביבות איסלנד הגיעו לקילומטרים רבים לכל כיוון, וסגרו את הנמלים של האי לספנות. הקרח בחוג הארקטי הגיע כל כך רחוק דרומה שישנן עדויות של סירות אסקימואים שהגיעו לסקוטלנד.
החורפים הקשים השפיעו על חיי האנשים בצורות שונות. אוכלסייתה של איסלנד נפלה ב־50%, ומושבות הוויקינגים בגרינלנד דעכו עד לסופם המוחלט. בצפון אמריקה, האינדיאנים יצרו אגודות כתגובה לחסר במזון.
ברבות מהשנים האלו כמות השלג הייתה גדולה הרבה יותר ממה שתועד לפני או לאחר מכן, והשלג נערם על הקרקע לחודשים רבים יותר ממה שהוא נערם כיום. היו קייצים ואביבים רבים שהיו קרים ורטובים מהרגיל, אם כי היו שינויים רבים בין השנים השונות. היה צורך לשנות את הרגלי החקלאות באירופה על מנת להתאים את הגידולים לתקופת הגידול הקצרה יותר, והיו שנים רבות של רעב וחסר. סופות קשות גרמו לשיטפונות נרחבים ולהרוגים רבים. חלק מאלה הביאו לאיבוד קרקעות לצמיתות בחוף הדני, הגרמני וההולנדי.
עד תחילת המאה ה־19 כבר מופו כל הקרחונים. בדרום ובצפון קוי השלג היו נמוכים יותר 100 מטר לערך ממה שהיו ב־1975.
באתיופיה ומאוריטניה היה שלג קבוע על פסגות הרים בהם כיום אין שלג. טימבוקטו, עיר חשובה על דרך השיירות הטרנס-סהרית, הוצפה לפחות 13 פעמים על ידי נהר הניגר, ואין תיעוד של הצפות כאלה עד אז או מאז. בסין הפסיקו לגדל גידולים המתאימים למזג אוויר חם כמו תפוזים, במקומות שבהם גידלו אותם במשך מאות שנים. בצפון אמריקה, המתיישבים האירופיים הראשונים דיווחו על חורפים קשים ביותר.
ניתן לראות את תקופת הקרח הקטנה גם באמנות של אותה התקופה; לדוגמה, השלג שולט ברבות מתמונות הנוף של הצייר הפלמי פיטר ברויגל הבן, שחי בין 1564 ל־1638.
אדם מפורסם אחר שחי בתקופה זו היה אנטוניו סטרדיברי, ייצרן כינורות. האקלים הקר של אותה התקופה גרמה לעצים ממנו ייצר את הכינורות להיות דחוסים יותר; יש שמייחסים את הצליל המעולה של הכינורות שהוא יצר לעובדה זו.
[עריכה] תיאורים של חורף בציור האירופי
ציורי החורף המפורסמים של פיטר ברויגל האב צוירו כנראה ב־1565. ציורי החורף ההולנדיים מתחילים עם אברקמפ לאחר חורף שנת 1608. אז ישנה הפסקה בציור נושא זה בין 1627 ל־1640, ואילו בין השנים 1640 ו־1660 צוירו רוב הציורים האלה. תאריכים אלה מקבילים למה שידוע ממקורות מידע אחרים על האקלים. מצד שני, לאחר שנות ה-60 של המאה ה-17 הפסיקו לצייר נושא זה, למרות שלא ידוע על שינוי במזג האוויר. ברור כי גם לאופנה יש תפקיד חשוב בקביעת נושאי הציורים, ולא רק לאקלים.
[עריכה] חצי הכדור הדרומי
גלעיני קרח שהוצאו משדות קרח וקרחונים באנטארקטיקה ובהרי דרום אמריקה מעידים על קור יחסי בשנים האלה, מה שמראה כי לכאורה הייתה התקררות מקבילה גם בחצי הכדור הדרומי. מהאלמוגים באוקיינוס השקט נראה כי הצמיחה בהם הייתה רבה ביותר באמצע המאה ה־17, באמצע תקופת הקרח הקטנה.
[עריכה] דפוסי האקלים
בצפון האוקיינוס האטלנטי אדמת סחף שהצטברה מאז סוף תקופת הקרח האחרונה לפני כ־12,000 שנה מראים על גידול תקופתי בכמות הסחף גס-הגרגר שהגיעה מקרחונים שנמסו במה שהיום הוא ים פתוח, כאשר כל כ־1500 שנה יש התקררות תקופתית של 1-2 מעלות צלזיוס. הפעם האחרונה שהתקררות כזו אירעה הייתה בתקופת הקרח הקטנה. אפשר להבחין בתופעות דומות גם באדמת הסחף בחופי אפריקה, אך שם נראה שתנודות הטפרטורה היו גדולות יותר, בין 3-8 מעלות.
[עריכה] גורמים
מדענים זיהו שני גורמים לתקופת הקרח הקטנה, המנותקים למערכות האוקיינוס-אטמוספירה-אדמה: הפחתה בפעילות הסולרית ופעילות וולקנית מוגברת. מחקר מתבצע כיום על גורמים אפשריים אחרים כגון שינויים פנימיים במערכת האקלימית, וגורמים אנושיים. יש גם שהציעו כי ההפחתה באוכלוסייה של אירופה בשל המוות השחור, וההפחתה המקבילה בחקלאות, הייתה יכולה להאריך את תקופת הקרח הקטנה.
[עריכה] פעילות סולרית
בשנים 1645-1715, באמצעה של תקופת הקרח הקטנה, כמות כתמי השמש הייתה קטנה מאד, כאשר היו שנים שלא היו כתמים כאלה כלל. לא הוכח קשר ישיר בין ההפחתה בכמות כתמי השמש לבין ההתקררות, אך ההקבלה בתאריכים אומרת דורשני. אינדקטורים אחרים של פעילות סולרית נמוכה בתקופה זו הם רמות הפחמן-14 והברליום-10.
[עריכה] פעילות וולקנית
במהלך תקופת הקרח הקטנה הייתה פעילות וולקנית מוגברת ברחבי העולם. כאשר הר געש מתפרץ, האפר מגיע גבוה לתוך האטמוספירה ויכול להתפשט על פני כל כדור הארץ. ענן אפר זה יכול לחסום חלק מהקרינה הסולארית, וכך להביא להתקררות גלובלית, אפילו לשנתיים לאחר ההתפרצות. כמו כן, בהתפרצות נפלטים גזים, ביניהם גפרית. כשהגז מגיע לאטמוספירה, הוא הופך לחלקיקי חומצה גופרתית שמחזירים את קרני השמש. ההתפרצות בשנת 1815 של הר הטמבורה באינדונזיה העלתה אפר רב לאטמוספירה; השנה שאחר כך, 1816, נודעה כשנה ללא קיץ, כאשר ירד שלג אף ביולי ויוני בניו-אינגלנד ובאנגליה.
[עריכה] סוף תקופת הקרח הקטנה
בערך מ־1850, אקלים העולם החל להתחמם שוב ויש שרואים את סוף תקופת הקרח הקטנה בתקופה זו. יש מדענים שחושבים כי האקלים עדיין יוצא מתקופת הקרח הקטנה וכי תהליך זה תורם להתחממות הנגרמת בידי אדם.
