מרסל מרסו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרסל מרסו (22 במרץ 1923 - 22 בספטמבר 2007 - בן 84 במותו), היה פנטומימאי יהודי-צרפתי, נולד בשם מרסל מנגל, מהפופולריים ביותר באומנות הפנטומימה בעולם.
מרסל מנגל נולד בשטרסבורג, צרפת. כשהיה בן 15 נאלצה משפחתו היהודית להימלט מביתה, כשצרפת הצטרפה למלחמת העולם השנייה. מרסו התגייס לצבא צרפת החופשית בפיקודו של שארל דה גול, ומאחר ושלט בשפה האנגלית שימש כקצין קישור בצבאו של הגנרל ג'ורג' פטון. אביו של מרסל נספה באושוויץ והוא שינה את שם משפחתו במטרה לטשטש את זהותו היהודית.
הוא נישא שלוש פעמים ולו ארבעה ילדים.
[עריכה] לימודים לראשית הקריירה
מרסו הושפע מסרטיו של צ'רלי צ'אפלין, אשר עוררו בו עניין במשחק. בשנת 1946, אחרי המלחמה, נרשם ללימודים בבית הספר של שארל דולין לאמנות הדרמה בתיאטרון שרה ברנאר בפריז. בשנותיו שם למד אצל מורים כמו שארל דולין ורב-האמן הגדול, אטיין דקרו, שהיה גם מורו של ז'אן-לואי בארו. זה הבחין בכשרונו יוצא הדופן של מרסו, צירף אותו ללהקתו ונתן לו את תפקיד "ארלקין" בפנטומימה בשם "באטיסט" - שבארו עצמו פירש בסרט המפורסם, "ילדי גן העדן". הופעתו של מרסו זיכתה אותו בשבחים ובעידוד להציג את ה"מימודרמה" הראשונה שלו, שנקראה "פראקסיטל ודג הזהב", בתיאטרון ברנאר, עוד באותה שנה. אחדות הדעים באשר לכשרונו ביססה את הקריירה שלו כפנטומימאי ללא ערעור.
[עריכה] קריירה ודמויות מפתח
בשנת 1947 יצר מרסו את הדמות "ביפ", אשר לבושה באפודה מפוספסת ובכובע צילינדר חבוט ממשי פרחוני - אות לשבריריות החיים - ל"אלטר אגו" שלו, ממש כמו ש"הנווד הקטן" של צ'אפלין היה לאישיותו של הכוכב. חוויות הביש של ביפ עם כל דבר שבעולם, מפרפרים ועד לאריות, באוניות וברכבות, באולמות ריקודים ובמסעדות, אינן יודעות גבולות. כפנטומימאי סגנון, הוכר מרסו כאמן שאין שני לו. תרגיליו הדוממים, הכוללים יצירות קלאסיות כמו "בכלוב", "הליכה כנגד הרוח", "יוצר המסכות" ו"בפארק", וסאטירות על כל נושא, מפסלים ועד למאטאדורים, תוארו כיצירותיו של גאון. על תמצות גילאי האדם בקטע המפורסם, "נעורים, בגרות, זקנה ומוות", אמר מבקר אחד, "הוא משיג בפחות משתי דקות מה שרוב הסופרים אינם מצליחים לעשות בכרכים שלמים."
בשנת 1949, אחרי קבלת פרס דבורו (לזכר אמן הפנטומימה בן המאה ה-19, ז'אן-גאספאר דבורו) על המימודרמה השנייה שלו, "מוות בטרם שחר", הקים מרסו את "להקת הפנטומימה של מרסל מרסו" - להקת הפנטומימה היחידה בעולם באותם ימים. ההרכב הופיע בתיאטראות הראשונים במעלה של פריז - תיאטרון שאנס-אליזה, תיאטרון הרנסאנס ותיאטרון שרה ברנאר, וכן באולמות אחרים ברחבי העולם. במהלך שנת 1959-60 הוצגה רטרוספקטיבה של יצירות המימודרמה שלו, ביניהן "האדרת" לפי גוגול במשך שנה שלמה בתיאטרון אמיביגו בפריז. הוא הפיק עוד 15 מימודרמות, ביניהן "פיירו ממונמארטר", "שלוש הפאות", "בית העבוט", "14 ביולי", "הזאב של צו קו מי", "פריז בוכה-פריז צוחקת", ו"דון חואן" עיבוד מיצירתו של הסופר הספרדי טירסו דה מולינה.
מרסל מרסו הרבה לסייר בעולם. אחרי ביקורו הראשון באמריקה בשנת 1955, חזר והופיע שם לפני אולמות מלאים בערים העיקריות של ארצות הברית. בשנים הבאות סייר בדרום אמריקה, אפריקה אוסטרליה, סין, יפן, דרום מזרח אסיה, רוסיה ואירופה. בין השאר ביקר גם בישראל. בשנת 2006 חזר שוב לביקור באוסטרליה.
מרסל מרסו הופיע גם בסרטי קולנוע, בין השאר ב"ברברלה" ובתפקיד עצמו ב"סרט אילם" של מל ברוקס (בסרט זה, כמתבקש משמו, איש אינו מדבר, מלבד מרסו, שאמר מילה אחת). כמו כן הוציא ספרי ילדים ללימוד אלף-בית וחשבון וכן ספרי שירה מאויירים, "הבלדה של פריז והעולם" בשנת 1966 "עלילות ביפ". בשנת 1982 יצא בפריז הספר "העין השלישית", קובץ של עשר ליטוגרפיות מקוריות, בלוויית טקסט מאת מרסו. בשנת 1987 יצא לאור "פימפורלו" ובשנת 2001 התפרסם ספר צילומים חדש לילדים בשם "ביפ בספר".
בשנת 1978 פתח בית ספר בינלאומי לפנטומימה בפריז. בשנת 1996 ייסד קרן לקידום הפנטומימה בארצות הברית.
מרסל מרסו זכה להכרה ולאותות כבוד במולדתו צרפת ובגרמניה ובתארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות שונות בארצות הברית על בריאת צורת אמנות חדשה, שהנה מורשת ממסורת עתיקה.
החל משנת 1990, ה-18 במרץ הוכרז בניו יורק כ"יום מרסל מרסו".
מרסו קיבל עליו את הכבוד והאחריות שבשירות כשגריר רצון טוב לוועידת האו"ם השנייה בנושא ההזדקנות, שהתקיימה במדריד, ספרד באפריל 2002.
אמה של הזמרת ירדנה ארזי הייתה בת דודתו של מרסו.
בשנותיו האחרונות מצבו של מרסו החל להידרדר, וב-22 בספטמבר 2007 נפטר בגיל 84.
