מבנה הטנק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מבנה טנק מודרני (מבוסס על טנק שוט קל).

הטנק המודרני מורכב משלושה חלקים עיקריים: תובה, צריח ותותח.

בתובה מותקנת מערכת ההנעה של הטנק הכוללת חטיבת כוח - המנוע והממסרת. מזקו"ם, מכלי דלק ותא הנהג. בתובה אפשר גם לשאת תחמושת וציוד נוסף. המזקו"ם הוא כינוי למכלול המניע של הטנק הכולל זחלים, מרכובים (בוגים) וקפיצים (בולמי זעזועים). התובה בדרך כלל ממוגנת במעטפת שריון כבדה.
הצריח הוא החלק האקטיבי של הטנק המשמש ללחימה ובו מתנהלת עיקר הפעילות. בצריח נמצאים המפקד, התותחן והטען (בטנקים עם מערכת טעינה אוטומטית: מפקד ותותחן בלבד). בצריח נמצאות רוב מערכות הנשק, האופטיקה והקשר של הטנק.
התותח הוא מערכת הנשק העיקרית של הטנק. התותח מותקן על גבי צירים המאפשרים תנועה במישור האנכי כשאת התנועה במישור האופקי מבצע הצריח.

[עריכה] ניידות

מזקו"ם של טנק T-55 מזרחי

טנק גישור אמריקני M60 AVLB המבוסס על טנק M60A1.

רובם המוחלט של הטנקים נעים באמצעות מזקו"ם (מערכת זחלים, קפיצים ומרכובים) שנקרא בעגה הצבאית גם "זחלים" או "שרשראות", ונהנים מיתרונותיה: יכולת העבירות המוגברת וחלוקת משקלו של הטנק על שטח פנים רחב (דבר המקטין את סיכויו לשקוע בקרקע בוצית). הזחלים יכולים לעלות על פני מכשולים גבוהים ואף לרמוס אותם, מה שמאפשר לטנק לחצות מישור כמעט בכל תנאי. חסרונו של המזקו"ם הוא תחזוקה יקרה ומורכבת ונטייה להתגברות העומס על המערכת בנסיעות ארוכות, שיכולה ליצור קלקולים מכניים. אחת התקלות הידועות בכל הנוגע לזחלים הן "פריסת זחל": מצב בו חוליות הזחלים ניתקות והזחל משתחרר ממקומו. בגלל שזוהי תקלה נפצה צוות הטנק מוכשר לתקנה בתנאי קרב.

את המזקו"ם מניעה חטיבת הכוח, שמספקת אנרגיה וחשמל גם לשאר המערכות בטנק. הטנקים הראשונים השתמשו במנועים על בסיס בנזין, ובהמשך הגיעו מנועי הדיזל. ברוב הטנקים כיום המנוע הוא מנוע דיזל בעל יתרונות באמינות ויעילות. הדלק שלו - סולר - אינו ניצת בקלות וכך גוברת שרידותו של הטנק. למרות זאת, ישנם גם טנקים מודרניים בעלי מנוע העובד על מספר חומרי דלק, כולל בנזין, שמן ועוד. ישנם גם טנקים המצוידים במנועי טורבינת גז, דוגמת האברהמס וטנק T-80.

כדי להתגבר על מכשולים קשים יותר כגון תעלות נגד טנקים, שדות מוקשים וברזלים נגד טנקים (בזנ"ט) - מסתייעות יחידות שריון בליווי צמוד של יחידות הנדסה. לצד הטנקים הרגילים ניתן למצוא גם דחפורים ממוגנים, טנקי גישור (טנק שצריחו הוחלף במערכת גישור הידראולית) ונגמ"שי הנדסה עם מגובים לפריצת שדות מוקשים. הדחפורים משמשים למילוי תעלות נ"ט, להערמת סוללות, לפריצת סוללות, לסלילת דרכים וכן לחפירת עמדות לטנקים. על הטנקים עצמם ניתן להתקין מגובים, בעיקר מגוב מסוג "נוכרי" הכולל 2 גלגלים גדולים שחורשים את הקרקע לפני זחלי הטנק וכך מפנים לו את הדרך ממוקשים.

[עריכה] שריון ואמצעי הגנה

ערך מורחב – רכב קרבי משוריין

טנק T-34 עם שריון משופע

מג"ח 6, עם מעיל שריון ריאקטיבי "בלייזר"

החלק העיקרי במיגון הטנק הוא השריון. בתחילת דרכו היה שריון הטנק מורכב בעיקרו מלוחות פלדה שהגנו על הצוות מאש קלה ורסיסים. עם התפתחות נשק שחדר מעבר לשריון זה, החלו מתכנני טנקים לחפש דרכים למיגון טוב יותר של הטנק. בתחילה עיבו את הפלדה, אולם התוצאה הייתה עלייה במשקל הטנק שהקשתה על ביצועיו. צוות תכנון רוסי שתכנן את ה-T-34 מצא פתרון חלקי. הרוסים התקינו את השריון בשיפוע, כך שלוח שריון באותו העובי מספק יותר הגנה.

שריון הטנק שופר גם בדרכים אחרות. נמצאו חומרים שונים שהיוו תוספת לשריון הפלדה והעניקו הגנה טובה יותר. בין חומרים אלה היו סגסוגות חזקות במיוחד וגם חומרים קרמיים. פיתוחים נוספים וחשובים היו השריון המורכב (נקרא גם שריון כובהאם). לשריון זה שיש תת סוגים רבים (כל מדינה פיתחה ושמרה בסוד על שיטת המיגון משלה), מורכב מחומרים שונים בתצורות והרכבים שונים, המביאים ליחס הגנה/משקל טוב בהרבה משל שריון פלדה רגיל. בנוסף ישנו השריון הריאקטיבי. שריון זה, שהשימוש הראשון בו נעשה על ידי ישראל, נועד למנוע חדירה של ראשי נפץ הידועים בשם "מטען חלול". השריון הריאקטיבי מכיל מטען קטן, שמתפוצץ עם פגיעת ראש נפץ ומפנה את זרם הגזים והרסיסים מהטנק והלאה, וכך מונע חדירתם לתוך טנק.

בנוסף לשריון נוספו בשנים האחרונות לחלק מהטנקים מערכות שונות להטעיית טילים מונחים. מערכות אלה ידועות כמיגון אקטיבי רך (Soft kill). הן כוללות גלאים שמאתרים טיל נגד טנקים, אם שוגר, אמצעים שונים המשבשים את הנחיית הטיל (מדוכות עשן המופעלות אוטומאטית, שליחת אותות אלקטרוניים או אופטיים מטעים וכיוצא באלו). בנוסף פותחו מערכות של מיגון אקטיבי קשה (Hard kill) הכוללות מתקן המשגר באופן אוטומטי מטענים לעבר האיום ומשמיד אותו. מערכות ה hard kill שקיימות היום בשוק הן ה-ארנה הרוסית והטרופי ("מעיל רוח") הישראלי-אמריקני. טנקים מודרניים מצוידים במתזים אוטומאטיים שמכבים את האש, בתאים מיוחדים שמפנים את הדף פיצוץ התחמושת מן הצוות והלאה ועוד. זאת על מנת להציל את חיי הצוות. בטנקי המרכבה, הושם דגש תכנוני על שרידות הצוות והפיכת אלמנטים שונים בטנק, כגון תאי זיווד ומכלי דלק, לשכבת מיגון אקפטיבית נוספת שתשמש כאמצעי הגנה אחרון למקרה שכל אמצעי המיגון היעודיים נחדרו.

אחת מנקודות התורפה של הטנקים היא פגיעותם להתקפה מן האוויר. זאת מכיוון שהחלק העליון של הטנק אינו משופע, והשריון בו לרוב דק יותר. על כן קבוצת טנקים צריכה ליווי צמוד של נ"מ, אם יש ביכולתו של האויב לסכן אותה בהתקפות אוויר. מאותה הסיבה טנקים נייחים פגיעים לתקיפות ארטילריות. נקודת תורפה נוספת של טנקים היא הפגיעות למטעני גחון. ישנם אמצעי מיגון לגחון הטנק (כגון פלטות נוספות או מגובים כנגד מוקשים), אך לרוב התקנתם פוגעת בניידות הטנק.

[עריכה] חימוש

[עריכה] נשק

טנק מרכבה סימן 3 חמוש בתותח 120 מ"מ, מקלע מדמה תותח M2, מקלע מקביל מאג 7.62 מ"מ, מאג מפקד ומרגמה 60 מ"מ פנימית.

הטנקים הראשונים היו חמושים במקלעים ובתותחים קלים. בתחילה לא היה הצריח מסתובב ב-360 מעלות, ולכן נדרש חימוש משני בשני צידי הטנק. היו גם טנקים בעלי כמה צריחים, או טנקים שחימושם העיקרי בתובה ועשו שימוש בצריח קטן עם תותח בקוטר קטן. דגמים אלו נעלמו לחלוטין במלחמת העולם השנייה. מאז לטנקים יש צריח אחד בעל יכולת צידוד של 360 מעלות ובו תותח ראשי (Main Gun) אחד ומקלע מקביל (Coaxial Gun).

התותח הראשי הוא חימושו העיקרי של הטנק ומטרתו העיקרית היא חיסול רק"מ של האויב, כאשר הדגש הוא על טנקים. התותח יורה תחמושת כבדה (פגזים) לטווח של מספר קילומטרים. סוג התחמושת משתנה בהתאם לסוג המטרה. קוטר התותחים עלה עם השנים, וכיום טנקים מודרניים חמושים בתותח ראשי כבד (הקליברים הנפוצים הם 105 מ"מ, 120 מ"מ ו-125 מ"מ). התותחים נחלקים לחלקי-קנה (חלק-קדח smoothbore) וחרוקי-קנה (rifled). בסוג השני נעשה שימוש בקנה בסלילים המוסיפים לדיוק ולטווח. התותחים חרוקי-הקנה נשחקים מהר יותר ויעילותם בשילוב עם תחמושת מודרנית נמוכה יותר. לכן רב הטנקים כיום מצוידים בתותח חלק קנה ורק הטנקים הבריטיים חמושים בתותחים חרוקי קנה. חלק מתותחי הטנקים, בעיקר אלו של מדינות הגוש הסובייטי וגרורותיו, מסוגלים לירות טילי נ"ט.

המקלע המקביל נמצא לצד התותח ומשמש לירי על חי"ר (כגון חוליות נ"ט או מחבלים) ורכב קל. קוטר המקלע המקביל הוא בדרך כלל 7.62 מ"מ או 0.5 אינץ' (12.7 מ"מ). בנוסף לתפקידו במלחמה, משמש המקלע המקביל לאימונים והדמיית אש תותחים. בטנקים מודרניים, המקלע המקביל מופעל מתוך הצריח, מבלי שהצוות המפעיל יצטרף לחשוף את עצמו לאש. את המקלע המקביל מפעילים או התותחן, או הטען, תלוי במתאר.

בנוסף לכך חמוש הטנק גם במקלע מפקד. זהו מקלע הנמצא ליד צוהר המפקד בגג הצריח והמפקד מתפעל אותו בזמן שהוא מביט מהצריח בעת קרב. ישנם טנקים שחמושים אף במרגמה פנימית המסוגלת לירות פצצות נגד חי"ר ופצצות תאורה. לרוב הטנקים כיום יש גם אמצעי מיסוך, פצצות עשן, נורים ומדוכות.

[עריכה] טיווח ובקרת אש

אחד מהמרכיבים החשובים בטנק הוא כוח האש. לכוח האש אחראי בעיקר התותח. את עוצמת כוח האש לא קובעים רק טווח התותח ויכולת ההשמדה שלו, אלא גם יכולתו לפגוע במטרות ממרחקים גדולים תוך כדי תנועה. האמצעים שמשמשים לכיוון התותח למטרתו נקראים אמצעי טיווח ובקרת אש. אמצעים אלה השתנו רבות במהלך השנים, מ-1916, אז התגלגל הטנק הראשון אלי קרב בקרב על הסום ועד היום.

במלחמת העולם הראשונה נעדרו מתותחי הטנקים אמצעים לבקרת אש. התותחן כיוון את התותח ידנית, לפי ניסוי וטעייה. אף על פי כן, מכיוון שירי הטנקים כוון לטווח של כמה עשרות מטרים בלבד, קל היה יחסית לפגוע במטרה. ירי בתנועה גם הוא לא היה נושא חשוב שכן הטנקים נעו באיטיות רבה שלא הקשתה על התותחן. במלחמת העולם השנייה המצב היה שונה. הטנקים נעשו מהירים יותר, תותחיהם - ארוכי טווח ומדויקים יותר, והחשוב מכל - השתנה תפקיד הטנק בשדה הקרב. עתה הוא נדרש להשמיד טנקי אויב בקרבות תנועה מהירים. כתוצאה מכך עלתה מאוד חשיבותה של בקרת האש.

כדי לסייע בזיהוי הטווח שבו נמצאת המטרה ועל ידי כך לאפשר את קביעת זווית ההגבהה הנדרשת לתותח, סומנו בכוונות הטנקים סימנים לטווחים מסוימים. לפי השוואת סימונים אלו לגודל המטרה, כפי שנראתה בכוונת, ידע התותחן את הטווח המשוער. את זוויות הירי ידעו התותחנים בעל פה. טווחי הלחימה לא היו גדולים מאוד, כך שלא נדרשה הגבהה רבה. התותחן היה "שם" את המטרה בכוונת, מגביה את התותח לפי הטווח המשוער, ויורה. במקרה של החטאה, היה מפקד הטנק מורה לתותחן לבצע תיקון, וכך עד השמדת המטרה. במהלך המלחמה החלו להופיע אמצעי ייצוב לתותח, בעיקר הגירוסקופ, שאיפשרו ירי מדויק יחסית גם בתנועה. למרות פיתוחים אלו היה אחוז הפגיעה במטרה נמוך יחסית.

לאחר סיום המלחמה ועם תחילת השימוש בתותחי טנקים גדולים יותר וארוכי טווח, נעשו מאמצים לאפשר לטנקים ירי מדויק לטווחים ארוכים. הישג משמעותי ראשון נרשם עם פיתוחו של מד-טווח אופטי ששולב בו מחשב בליסטי. השימוש בכלי זה החל בשנות החמישים. מד הטווח האופטי הורכב משתי עדשות בשני צידי חזית הצריח, שתמונתן רוכזה לעינית אחת. בעזרת מנגנון מכני היה התותחן מפנה את שתי העדשות למטרה, וכאשר הן היו מתמזגות נמדד הטווח אוטומאטית בטריאנגליזציה. הטווח נשלח אוטומאטית למחשב בליסטי, ומנגנון מכני היה מעלה או מוריד את זווית התותח כנדרש (על פי הטווח וסוג הפגז). לתותחן נותר לכוון את צלב הכוונת אל המטרה ולירות. כשהטנק במדרון או כשהמטרה בתנועה, היה נדרש מהתותחן לבצע תיקון ידני קל. אמצעים אלה אפשרו פגיעה כבר בפגז הראשון או השני, דבר שהיווה שינוי מהפכני.

בשנות השישים הופיע מד-טווח לייזר, המחשב את המרחק למטרה באמצעות שליחת קרן לייזר אליה וחישוב הטווח על-פי הזמן שחלף עד חזרתה של הקרן. מד טווח לייזר החליף את המד האופטי ושולב עם מחשבים בליסטיים. בשימוש במחשבים בליסטיים עדיין יש צורך בתיקון ידני אחרי החטאה (שכן חזרה על כל התהליך מחדש אינה פרקטית). בשנות השמונים הוחלף המחשב הבליסטי במחשבים אלקטרוניים מתוחכמים, שמחשבים לא רק את הטווח אלא את זווית הטנק (שיפוע הקרקע שעליה הוא נמצא), ובגרסאות חדשות יותר אף את בלאי התותח. המערכות המתוחכמות יותר הן מערכות לומדות, כלומר המחשב לומד מכל פגיעה או החטאה ויוצר לעצמו סטטיסטיקה לקביעת מסלולי ירי בעתיד. בנוסף ישנה אפשרות לירי על מטרה בתנועה, כאשר התותחן עוקב אחר המטרה, המחשב לומד את מהירותה וכיוונה, ומפצה על כך לפני הירי. המערכות החדשות כוללות גם אפשרות לתיקון קבוע מראש, שעל מנת לבצעו די בלחיצת כפתור, זאת כדי לאפשר זמן קצר לבין היריה הראשונה והשנייה כשיש החטאה. הודות למערכות אלה הטנק המודרני מסוגל לפגוע במטרתו מאלפי מטרים, ופגיעות נעשות לעתים קרובות בפגז הראשון, בניגוד לעבר שבו היה צורך בכמה תיקונים.

מחשבי הירי המודרניים מאפשרים גם התאמות שונות המתחשבות בסוג הפגז ובתנאי הרוח. ברובם גם אפשר לבצע תיקון המחשב פגיעה לירי בתת קליבר או במקלע המקביל, דבר המאפשר לתותחן לבצע ירי מדויק במקלע המקביל הכבד.

[עריכה] תחמושת

הסוגים העיקריים של פגזים שבהם משתמש הטנק הם:

תחמושת טנק. בשורה הרחוקה מימין לשמאל: פגזי 105 מילימטר: תרמיל ריק, חץ, מעיך, פלאשט, פגזי 120 מילימטר: תרמיל ריק, חלול וחוצצן; בשורה הקרובה: פצצות מרגמה 60 מילימטר, פצצות עשן, רימון ושרשור כדורי מאג

מעיך (HE): מיועד לשימוש כנגד מטרות רכות (חי"ר, מבנים, רק"מ קל). במקור נועד המעיך כנגד טנקים, הפגז נועד "להימעך" על שריון הטנק ולהתפוצץ. הפיצוץ לא אמור לחדור את שריון הטנק, אלא להעיף חלקי מיגון פנימיים על אנשי צוות הטנק. כיום - עם ההתקדמות בטכנולוגית המיגון - המעיך כבר אינו יעיל כנגד טנקים, ומשמש בעיקר כחימוש נגד אדם. בעל אפקט השמדה בעקרון דומה לרימון יד (אך כמובן בעל עוצמה רבה בהרבה).
פלאשט: פגז נגד אדם המכה בחיל הרגלים באמצעות מטר של אלפי חיצים קטנים וחדים.
חלול (HEAT): פגז "ליינר" נגד טנקים שחודר את שריון הטנק באמצעות זרם של נחושת המותכת באלפי מעלות. הרש"ק החלול נפוץ גם בקרב רקטות נ"ט וטילים נגד טנקים.
ח"ש-מנעל (SABOT): פגז חודר שריון (ח"ש) בעל תרמיל מתכלה וקליפה נפתחת. פגז ח"ש הוא למעשה חץ מתכת חזק במיוחד שחודר שריון באמצעות האנרגיה הקינטית האדירה שהוא צובר. פגזי הח"ש עשויים ממתכות קשות - טונגסטן בדורות המוקדמים ואורניום מדולל בסוגים המודרניים ביותר.

בנוסף סוחב הטנק תחמושת למקלעים ורימוני עשן.

[עריכה] אופטיקה

חימוש הטנק כולל אמצעים אופטיים למספר מטרות:

פריסקופ - מאפשר תצפית מתוך הטנק החוצה מבלי לחשוף את אנשי הצוות לפגיעה. תצפית זו נועדה לצורך הכוונת הטנק וזיהוי של אויב בולט. התצפית באמצעי זה מוגבלת ביותר מבחינת יכולת ההבחנה בפרטים, למרות שדה הראיה רחב יחסית.
טלסקופ מאפשר תצפית מדויקת יותר לזיהוי פרטים. החיסרון של מערכת כזו הוא שדה ראיה צר ביותר.
אמצעי ראיית לילה מאפשרים ראייה בחושך. בטנקים מודרניים (אם כי ראשית ההתפתחות של הנושא הייתה כבר בסוף מלחמת העולם השנייה בטנקים גרמניים) מותקנות מערכות מסוגים שונים המאפשרות ראיה גם בחושך.

אמצעי התצפית היעיל ביותר הוא עדיין עין בלתי מזוינת. כאשר מפקד הטנק מוציא את ראשו מחוץ לטנק הוא יכול להבחין באויבים ובמכשולים טוב יותר מאשר דרך פריסקופ או אמצעי ראייה אחר מתוך הטנק, אולם במצב כזה המפקד חושף את עצמו לפגיעה. בצבאות שונים קיימת מדיניות שונה לגבי צורת התצפית הרצויה בעת קרב. ברוב הצבאות ההנחיה היא כי יש לתצפת אך ורק מתוך הטנק. צה"ל יוצא דופן בכך שבמצבים מסוימים כוללת תורת הלחימה שלו תצפית מחוץ לטנק.

[עריכה] תקשורת

הטנקים הראשונים לא צוידו באמצעי תקשורת חיצוניים או פנימיים ראויים לשמם. התקשורת בין טנקי מלחמת העולם הראשונה וסביבתם נעשתה בסימני דגלים, ביוני דואר (כאשר הטנק נתקע מאחורי קווי האויב), ובסימני ידיים. רק לקראת סוף המלחמה צוייד חלק קטן מהטנקים במכשירי קשר רדיו. בתוך הטנק היה המצב לא פחות קשה, והתקשורת נעשתה בהלמות פטיש על גוף המתכת או בסימני ידיים. במלחמת העולם השנייה השתפר המצב בהרבה. הגרמנים היו הראשונים להכניס קשר רדיו בקנה מידה גדול לטנקים שלהם, ובסופו של דבר כל טנק בצבאות הלוחמים צויד לפחות בקשר חיצוני. חלק ניכר צויידו גם בקשר פנימי. במלחמה הקרה צוידו כל הטנקים בקשר חיצוני המאפשר לתקשר עם הטנקים האחרים, וקשר פנימי המאפשר תקשורת בין חברי הצוות.

השלב הבא בהתפתחות הקשר בטנקים (במאה ה-21) הוא הכנסת מערכת ניהול קרב דיגיטלית המאפשר בנוסף לתקשורת בין הטנקים השונים לכוחות אחרים בשטח גם קבלת תמונה שלמה של שדה הקרב (איפה נמצאים הטנקים האחרים, איפה נמצאים מטרות שאותרו על ידי מזל"טים). כיום, מערכת כזאת מותקנת רק בטנק מרכבה סימן 4 אך יש מגמה גם להתקינה על טנקים ישנים יותר ונגמ"שים. ישראל וארצות הברית מובילות בתחום זה בעולם.

[עריכה] צוות

הטנק מכיל צוות לוחמים קטן (טנקיסטים או שריונרים), שלושה עד שישה איש, בסוגי טנקים שונים יש מקצועות שונים או שילוב מקצועות שונה.

מקצועות מקובלים:

מפקד טנק (מט"ק) - מפקד צוות הטנק, נותן פקודות לשאר אנשי הצוות.
נהג - אחראי על ניהוג הטנק.
תותחן - אחראי על ירי בתותח ובמקלע מקביל.
טען - אחראי על טעינת הפגזים בתותח ותפעול שאר מערכות הטנק.
קשר - אחראי על הקשר בטנק.
מקלען - אחראי על תפעול מקלעים משניים
מכונאי (בעיקר בצבא האדום) - אחראי על תחזוקת ותיקון הטנק.

בטנקים מערביים מודרניים יש בדרך כלל 4 אנשי צוות: מפקד טנק, תותחן, טען-קשר ונהג. בטנקים רוסיים מודרניים יש רק 3 אנשי צוות: מפקד טנק, תותחן ונהג, וזאת בגלל הימצאותה של מערכת טעינה אוטומטית לפגזים.