רקטה נגד טנקים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רקטה נגד טנקים היא רקטה שיעודה הוא השמדת טנקים, רכבים משוריינים ומטרות קשות - הן ניידות והן נייחות - של האויב. בניגוד לטיל נגד טנקים, לרקטה אין שום מנגנון הנחייה או ניהוג עצמי. אחרי שנורתה, אי אפשר לתקן את מסלולה. המונח מתייחס בדרך כלל לרקטות המשוגרות ממטול כתף הנישא על ידי לוחם בודד, והמכלול נקרא מרנ"ט - מטול רקטות נגד טנקים.

[עריכה] הנשק

רקטת לאו

נשק רקטי נגד טנקים מורכב משני אלמנטים עיקריים:

הרקטה - שכוללת ראש קרב (בדרך כלל רש"ק חלול) ומנוע רקטי. התחמושת הזאת נקראת לעתים רבות גם רימון או פצצת RPG בידי כלי התקשורת.
המטול - משגר הרקטות או ה"צינור" שבאמצעותו משוגרת הרקטה. המטול מכיל קנה שיגור, הדק, כוונת ומפלט אחורי שפולט את הגזים שמצטברים בצינור עקב הירי.

יש מטולי רקטות חד פעמיים (המשגר נהרס אחרי השיגור) כמו ה לאו ויש מטולי רקטות רב פעמיים כמו ה RPG-7 הסובייטי. זו הסיבה שמטול ה RPG-7 יותר כבד וקשיח מזה של הלאו, מאחר והוא צריך לעמוד בלחצי הגזים שנוצרים עקב הירי.

תפקידו של המטול הוא ללחוץ את הגזים הנפלטים על ידי המנוע הרקטי של הרימון ובכך להקנות לה את התאוצה והמהירות הדרושות בשביל מעוף מהיר ומדויק אל המטרה. בניגוד לתותח, הדחף שנוצר במטול הרקטות אינו משגר את הרימון אלא רק מסייע להגברת הדחף שמייצר המנוע הרקטי של הרימון.

ברוב מטולי הרקטות, מחזיק היורה את המטול על כתפו ומכוון באמצעות כוונת מלבנית. בצד האחורי של המשגר יש בדרך כלל פתח אוורור המאפשר פליטה של הגזים החמים אל מחוץ למטול. הגזים הנפלטים מהפתח האחורי מסוכנים למי שנמצא בטווח של 15 עד 20 מטר מאחורי היורה.

[עריכה] היסטוריה ושימושים

רקטות נגד טנקים פותחו עוד במלחמת העולם השנייה כדי לאפשר לכוחות חי"ר לבלום כוחות טנקים של האויב. הבזוקה ופיאט של כוחות הברית פותחו כאמצעי נגד כנגד השריון הגרמני, בעוד שרקטות נ"ט גרמניות פותחו כנגד הטנקים הסובייטים - שעלו על הטנקים הגרמנים במספרם ובעמידותם לחורף הרוסי. רקטת ה"פאנצרשרייק" הגרמנית היא חיקוי של הבזוקה האמריקנית. היא פותחה בעקבות הצלחתה הגדולה של הבזוקה אך יכולת חדירת השריון שלה שופרה באופן ניכר (מ 100 מ"מ ל 200 מ"מ) כדי להתמודד עם הטנקים הסובייטים כגון ה T-34.

בשנות ה 60 פיתחו הסובייטים את RPG-7 על בסיס הפאנצרפאוסט הגרמני. ה RPG-7 היה אמור להיות נשק המוני כנגד טנקים ולכן הדגש היה על פשטות, אמינות ועלויות נמוכות. תכונות אלה הפכו אותו לנשק האנטי-טנקי הנפוץ ביותר בעולם. ה RPG הם ראשי התיבות ברוסית של "רקטה נגד טנקים" ובאנגלית אומצו כראשי תיבות של "רימון שמונע על ידי רקטה", המשמש היום כשם המקובל לכל רקטות הנ"ט למיניהן.

מטול הרקטות מתופעל לרוב על ידי צוות של שני לוחמים. לוחם אחד (שנקרא בעגה הצה"לית "מטוליסט") נושא את המטול (ועוד 2 רקטות) והוא זה שאחראי על ירי הרקטות ומבצע אותו בפועל. הלוחם השני נושא איתו 2-4 רקטות ונשק אישי (לרוב רובה) ותפקידו הוא לעזור בטעינת רקטות למטול, לאכן מטרות למטוליסט ולחפות עליו בזמן הירי.

עקב השתכללות הטנקים וחיזוק השריון פותחו טילים נגד טנקים שיכלו לשאת רש"ק כבד יותר לטווחים ארוכים יותר ובאופן מדויק יותר. בעקבות כניסתם של טילי הנ"ט, נדחקו הצידה רקטות הנ"ט ברוב הצבאות המודרניים. בעקבות התגברות המקרים של לוחמה בשטח בנוי (לש"ב) חזרו צבאות סדירים להשתמש במטולי רקטות - בעיקר לתקיפת מבנים, כלי רכב לא משוריינים וחמושים תחת מחסה.

מטול רקטות מדגם RPG-7 עם רקטה וכוונת משופרת, שנתפס בעיראק. פשטותם, אמינותם, זמינותם ומחירם הזול הפכו את מטולי ה RPG-7 לחביבים במיוחד בקרב מליציות בלתי-סדורות ונהפכו לנשק הנ"ט הנפוץ ביותר בעולם.

מטולי הרקטות והרקטות עצמן הן זולות להפליא ולכן נהיו פופולריים בקרב מליציות לא-סדירות (כגון המוג'האדין באפגניסטן) וארגוני טרור. למרות שהן חלשות יחסית לטילי נ"ט, רקטות RPG משופרות (כגון רקטות PG-7VR רוסיות או רקטות תוצרת תע"ש) יכולות לחדור גם שריון של טנקים מודרניים, אם כי הסיכויים לכך נמוכים.

הפלסטינים יורים באופן תדיר פצצות RPG אל עבר רכבים ישראלים ועמדות צה"ל, אך עם אחוז הצלחות נמוך מאוד. פצצות ה RPG שמיוצרות באופן תקני הרבה יותר מסוכנות מרקטות מאולתרות שיש בידי הפלסטינים כדוגמת ה"אלבאנה" וה"אל-בתאר". בספינת הנשק קארין איי שהוברחה לרשות הפלסטינית על ידי איראן וחיזבאללה נתפסו מאות משגרי RPG-7 ומאות רקטות נ"ט מתקדמות.

בסכסוך בעיראק לעומת זאת, החמושים והמליציות הלא-סדירות משתמשים ב RPG בתבונה בשביל להסב נזק רב וכאב ראש עצום לכוחות הקואליציה בעיראק. החמושים הצליחו להשמיד מספר רק"מים אמריקנים באמצעות RPG, ביניהם נגמ"ש הסטרייקר, ה M-2 בראדלי ואפילו טנק אברהמס M1A1. גם טנקים מדגם אברהמס M1A2 נפגעו קשות מרקטות RPG.