יוסי שריד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יוסי שריד, (נולד ב-24 באוקטובר 1940) הוא פוליטיקאי, סופר ומשורר ישראלי. היה ח"כ במפלגת העבודה, מראשי רצ ומרצ, וכיהן ב-9 כנסות וכשר בממשלה.

יוסף שריד (שניידר) נולד ב-1940 בעיר רחובות. אביו, יעקב שריד, היה חבר מפא"י וכיהן כמנכ"ל משרד החינוך.
שריד שירת בצה"ל במסגרת חיל התותחנים והיה כתב צבאי. במקצועו הוא עיתונאי, ומחזיק בתואר שני (M.A) במדע המדינה ובסוציולוגיה מהמוסד New School for Social Research בארצות הברית.

תוכן עניינים 1 קריירה פוליטית 1.1 מפא"י, המערך ומפלגת העבודה 1.2 רצ ומרצ 1.3 מפלגת יחד 2 הערכה, ביקורת ועימותים 3 פרטים אישיים 4 ספרים פרי עטו 5 לקריאה נוספת 6 קישורים חיצוניים

[עריכה] קריירה פוליטית

[עריכה] מפא"י, המערך ומפלגת העבודה

היה יועצו של פנחס ספיר אותו העריץ בזכות אישיותו, פועלו ודעותיו ואותו כינה "גדול בנאי הציונות". כיהן כדובר מפא"י בשנים 1964-1966. בהיותו בן 25 בלבד מונה ליועצו של ראש הממשלה לוי אשכול, בתפקיד זה עבד כשמונה חודשים עד ש"תש כוחו" כדבריו והתפטר.

לגולדה מאיר רחש איבה אותה הוא מביע בפומבי עד היום. הוא רואה בה ובמדיניותה האטומה וסרבנית השלום "אם כל חטאת", ואף מאשים אותה בהתנהגות לא הולמת במנגנון המפלגתי של מפא"י.

בשנת 1974 נבחר לראשונה לכנסת מטעם המערך, וכיהן בכנסת משך תשע קדנציות עד שנת 2006. במקביל שימש כמורה לאזרחות בקריית שמונה ובשדרות.

שריד שימש כחבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ברציפות מהכנסת ה-9 ועד הכנסת ה-16 (למעט הכנסת ה-15 בה שימש כמשקיף בוועדה). במסגרת זו היה בדרך כלל חבר בתת הוועדה לענייני השירותים החשאיים, ונחשב לשותף סוד לראשי השירותים לדורותיהם.

בשנים 1977 - 1984, כאשר המערך ובתוכו מפ"ם ומפלגת העבודה היו באופוזיציה לממשלות הליכוד של מנחם בגין ויצחק שמיר, היה שריד בין הרהוטים והבולטים שבדוברי המפלגה, והוביל קו שמאלי שדגל במו"מ לפשרה טריטוריאלית וקרא להקמת מדינה פלסטינית.

שריד בלט במיוחד בהיותו בין ראשוני המתנגדים למלחמת לבנון, וזאת בשעה שרבים ממפלגתו (ובהם יצחק רבין) סברו כי כל עוד הכוחות נמצאים בשטח, אין מקום לביקורת על המלחמה, וביקורת זו יש לשמור לאחר הקרבות. שריד היה היחיד מבין חברי הכנסת של המערך שבהצבעה בכנסת לא תמך במלחמת לבנון. דעות אלו גרמו לשריד להיתפס כאיש שמאל קיצוני שמעורר אנטגוניזם בקרב אנשי ימין. למרות דעותיו אודות מלחמת לבנון התנדב שריד למילואים לליווי שיירות בלבנון, בין השאר כדי להיאבק באמצעות דוגמה אישית בתנועות הסרבנות לשירות.

[עריכה] רצ ומרצ

בכנסת ה-11 (1984) פרש שריד מהמערך למפלגת רצ בראשות שולמית אלוני, בעקבות הצטרפותה של מפלגת העבודה לממשלת אחדות לאומית, יחד עם הליכוד והחרדים, מהלך אליו התנגד בחריפות. במקביל פרשה מפלגת מפ"ם מהמערך מאותן סיבות. ברצ שריד היווה מעין סמן ימני: הוא התנגד לסרבנות, להכנסת תמיכה בחלוקת ירושלים למצע ולקריאה לפירוז מנשק גרעיני. בין שריד לאלוני היו לא מעט חיכוכים.

שריד פעל במסגרת תנועת רצ בכנסת ה-12, ויחסיו האישיים הטובים עם מנהיג מפ"ם, יאיר צבן, ומנהיג שינוי, אמנון רובינשטיין, תרמו לאיחוד התנועות ולהקמת מרצ. בבחירות לכנסת ה-13 שנערכו ב-1992 מוקם שריד כחלק מהסכם בין המפלגות במקום הרביעי, והיה יו"ר הסיעה בכנסת.

בתחילת ממשלת רבין השנייה לא מונה שריד לתפקיד שר בממשלה, שכן שלושת המקומות שהוקצו למרצ בממשלה במסגרת ההסכם הקואליציוני הובטחו למנהיגי שלוש מפלגות האיחוד - שולמית אלוני מקימת רצ ומנהיגתה ההיסטורית, יאיר צבן ממפ"ם ואמנון רובינשטיין משינוי. שריד היה ממורמר על כך מאוד ואמר כי "הפקירו אותו בשטח", ואכן, ב-27 בדצמבר 1992, כחצי שנה לאחר הקמת הממשלה, מונה שריד לשר לאיכות הסביבה בממשלת רבין והמשיך בתפקידו גם אחרי רצח רבין. בתפקיד זה פעל להרחבת סמכויות המשרד, הגדיל את תקציבו, יזם חוקים רבים, הגדיל את האכיפה על מזהמים, יצר קשרי עבודה עם משלחות בינלאומיות בתחום ואף יזם יחד עם משרד החינוך את "שנת איכות הסביבה" במערכת החינוך הממלכתית. בממשלת רבין היה בין התומכים בהסכמי אוסלו ובקידום נושאים חברתיים. במסגרת חברותו בממשלה חלה התקרבות גדולה בינו לבין יצחק רבין, לאחר תקופה רווית מתחים בין השניים. בעת הפולמוס עם חתימת הסכמי אוסלו קבע כי ההסכם הוא "הישג מרשים לביטחון" וחזה "מזרח תיכון חדש".

לאחר רצח רבין התבטא בחריפות יוצאת דופן נגד מנהיגי הימין ופעילות הימין הקיצוני, בין השאר טען כי הדמעות שהם מזילים הן "דמעות תנין" וקרא להוציא מחוץ לחוק ארגוני ימין קיצוני.

בעת המשבר בקואליציה, כאשר שולמית אלוני נאלצה לפרוש ממשרד החינוך בלחץ ש"ס, התגלע עימות חריף בינה לבין שריד והיא האשימה אותו כי הוא חותר תחתיה. בתחילת 1996 החליף שריד את אלוני בהנהגת מרצ, שאיבדה שלושה מנדטים בבחירות שבאו לאחר מכן וירדה ל-9 מנדטים. הוא כיהן כיו"ר המפלגה עד ינואר 2003. בתפקיד זה איחד את רצ, מפ"ם וחלק משינוי בראשות אמנון רובינשטיין למפלגה אחת, במקום מסגרת פרלמנטרית משותפת.

בבחירות לכנסת ה-15, זכתה מרצ ב-10 מנדטים, ובמסגרת ההסכם הקואליציוני מונה שריד לשר החינוך, תפקיד אותו ביקש, בממשלת ברק. בזמן כהונתו כשר החינוך החליט על הקמת ועדת וינוגרד לבחינת שכר הלימודים בהשכלה הגבוהה. הוועדה לבסוף קבעה כי יש להפחית את שכר הלימוד ב-50%. במרס 2000 הודיע שריד במסיבת עיתונאים על כוונת משרדו להכניס שני שירים של מחמוד דרויש לתוכנית הלימודים בספרות עברית במסגרת בחירת המורה. הדבר עורר סערה וחברי כנסת מהימין מחו כנגד הכללת שירים של לאומן פלסטיני בתוכנית החינוך היהודית, על אף שהשירים שנבחרו לא היו בעלי אופי לאומני ולא עסקו כלל בנושא הסכסוך הישראלי פלסטיני, והגישו הצעת אי אמון שנדחתה.

על הסכמתו לשבת בממשלה עם ש"ס, בניגוד להבטחתו (שאומנם הושמעה לאחר תום מערכת הבחירות) 'read my lips - מרצ לא תשב עם ש"ס', חטף קיתונות של רותחין הן מתוך המפלגה, מציבור בוחריו וגם ממנהיג מפלגת שינוי, יוסף לפיד. שריד היה בין הבולטים מהפוליטיקאים החילוניים במאבק נגד כפייה דתית, הזרמת כספים לישיבות ואי גיוס חרדים לצה"ל. עם השנים פעילותו בתחום דעכה במידת מה.

משהועלה רעיון הנסיגה החד צדדית מלבנון הביע ממנו שריד הסתייגות בתחילה. במקומה הוא שאף להסכם שלום עם סוריה שיכלול את החזרת רמת הגולן.

לאחר כשנה בממשלת ברק, פרשה מרצ בהנהגת שריד מהממשלה בעקבות סכסוך ממושך בין שריד לבין סגנו מטעם ש"ס במשרד החינוך משולם נהרי, אשר היה הד לעימות המתמשך בין מרצ וש"ס, במסגרתו כינה הרב עובדיה יוסף את שריד "המן הרשע". הסכסוך נסב סביב כספים מחוץ למסגרת התקצוב הרגיל שהובטחו למערכת החינוך של ש"ס במסגרת הסכמים קואליציונים.

מרצ לא היוותה אופוזיציה לממשלת ברק והמשיכה לתמוך בה ולהעניק רשת ביטחון מחוץ לממשלה, אך פרישתה מן הממשלה סימנה אבן דרך בדרכה של ממשלה זו אל הקריסה המהירה שהייתה מנת חלקה. אנשי שמאל רבים ביקרו את שריד על כי העדיף את העקרון הצר שהוביל אותו בסכסוך עם נהרי, על פני קידום השלום. לדעתם, מהלכי השלום הנועזים של ממשלת ברק הצדיקו תמיכה רצינית של מרצ וויתורים משמעותיים לחרדים. מספר ראשי ערי פיתוח, חלקם מהליכוד, הפצירו בשריד שלא לפרוש. בפגישה עמו הודו לו על תשומת הלב המיוחדת ועל התקציבים שהעניק כשר החינוך למערכות החינוך בערי הפיתוח ובשכונות המצוקה, וטענו כי בתקופתו התקדמה מאוד מערכת החינוך ביישובם.

בשלהי ממשלת ברק היה שריד שותף לשיחות טאבה, שהסתיימו בלא הסכם ולא מנעו את התמשכות אינתיפאדת אל אקצה. בשיחות תמך שריד בוויתור על ריבונות ישראל על הר הבית בתמורה לוויתור פלסטיני על זכות השיבה.

בשנת 2001, לאחר ניצחון אריאל שרון בבחירות הישירות לראשות הממשלה והצטרפות מפלגת העבודה לממשלת אחדות, הפך שריד לראש האופוזיציה. בכנסת זו תקף שריד בחריפות רבה את ממשלת שרון ואת נכונתה של מפלגת העבודה, שאותה כינה הליכוד ב', לשבת בממשלה אחת עם הימין והחרדים. הוא התנגד למדיניות החיסולים, לקיצוצים בתקציבי הבריאות, החינוך והרווחה ולמבצע חומת מגן, גם אחרי 130 ההרוגים בפיגועי הטרור של חודש מרץ 2002. שריד ניבא שהמבצע רק יעצים את הפיגועים.

תחילה תמך בצורה מאופקת בהקמת גדר הפרדה על הקו הירוק, אך משהתחילה הממשלה להקים את גדר ההפרדה בתוך שטחי הגדה המערבית התנגד אליה בחריפות.

במהלך כהונתו כיו"ר המפלגה יזם שריד את הצטרפותה של הבחירה הדמוקרטית בראשות ח"כ רומן ברונפמן אל מרצ, מתוך רצון למשוך עולים חדשים למפלגה. הוא גם יזם את שיבוצם של יוסי ביילין ויעל דיין חברי תנועת שח"ר במקומות ה-11 וה-12 ברשימה מאוחדת, לאחר שלא הצליחו להיבחר למקום ריאלי בבחירות המקדימות במפלגת העבודה, בטענה כי "אין אנו יכולים לתת יד לחיסול הפוליטי של ביילין ודיין".

לאחר קבלת תוצאות מדגם הבחירות בבחירות 2003, בהן איבדה מרצ 40% מגודלה וירדה ל-6 מנדטים, התפטר שריד מתפקידו כיו"ר המפלגה אך נשאר כחבר כנסת. את האשמה העיקרית למפלת השמאל בבחירות תלה יוסי שריד ביאסר ערפאת, שהתנהגותו גרמה לישראלים לאובדן האמונה בסיכוי לשלום. עבור שריד צרב במיוחד הכישלון המוחלט שנחלה מרצ בעיירות הפיתוח, שאליהן ואל תושביהן הקדישו שריד ומפלגתו תשומת לב במיוחד במהלך הקדנציה. היה זה כואב מבחינתו לגלות שאחרי כל מאמציו הגדולים הצליחה אפילו שינוי, על מצעה הקפיטליסטי, לעקוף את מרצ בקלפיות במקומות אלו.

[עריכה] מפלגת יחד

לאחר ההפסד הצורב בבחירות בשנת 2003, התאחדה מרצ עם תנועת שח"ר בראשות יוסי ביילין ויעל דיין, על מנת להקים את מפלגת יחד. מלבד ביילין ויעל דיין, אף אחד מיוני העבודה לא הצטרף למפלגה.

למרות שמועות רבות והצעות משני המועמדים, שריד נשאר נייטרלי בבחירות לראשות יח"ד בין ח"כ רן כהן לד"ר יוסי ביילין, אך השאיר לעצמו פתח להשתתף בבחירות שיערכו ב־2006 (לפני הבחירות לכנסת).

בתקופה זו, התמקד שריד בעיקר בפובליציסטיקה (בעיתון "הארץ") ובשליחת ביקורות ארסיות ושנונות בממשלה בכלל, בשינוי ובמנהיגה לפיד, ובראש הממשלה שרון על הסתבכויותיו בחשדות לשחיתות. למרות זאת, את עיקר הביקורת הפנה כלפי המתנחלים ומדיניות ישראל בשטחים.

ב-2 בדצמבר 2005 הודיע שריד על פרישה מהחיים הפוליטיים. [1].

[עריכה] הערכה, ביקורת ועימותים

כושר הביטוי של שריד בכלל וכושרו הרטורי בפרט נחשבים כמעולים, והוא נחשב לאחד הנואמים הטובים ביותר שהעמידה הכנסת. כושר ביטוי זה הופך אותו למרואיין מבוקש בכלי התקשורת. בהקשר זה העיד על עצמו:

במרוצת השנים, ועוד באישורו של מנחם בגין, קניתי לעצמי שם של הנואם היותר מוכשר בבית-המחוקקים. כאשר הייתי עולה לנאום כאחד משני חברי-הכנסת היותר צעירים בימים ההם, היה מנחם בגין, גדול הנואמים, מדרבן את חבריו להיכנס למליאה כדי לשמוע את יוסי, שחשוב לשמוע אותו גם מבחינת הצורה וגם מבחינת התוכן.

בעקבות דעותיו על הסכסוך הישראלי-ערבי והחילוני-דתי, קיבל שריד איומים על חייו מצד אנשי ימין קיצוני ומצד גורמים במגזר החרדי משלב מוקדם מאוד של הקריירה הפוליטית שלו. כתוצאה מכך "זכה" לאבטחה צמודה מהשב"כ גם כאשר לא כיהן בתפקידים מינסטריאליים.

שריד נקלע לשורה של עימותים עם חברים לדרך במהלך הקריירה הפוליטית שלו: פרישה מהמערך, עימות מתוקשר עם מייסדת ומנהיגת מרצ שולמית אלוני, וסכסוך בנוגע לסמכויותיו של סגן שר החינוך מטעם ש"ס משולם נהרי, שהוביל את מרצ לפרישה מממשלת ברק.

יוסי שריד נקלע גם לסכסוך עם העיתונאי יאיר קוטלר והסתבך בתביעת דיבה בגלל לשונו. שריד הפסיד במשפט וחויב לפרסם התנצלות ולשלם 50,000 ש"ח פיצויים. הפרשה זכתה להד תקשורתי נמוך אך דווחה בהרחבה בקרב התקשורת הימנית והחרדית, ששמחה לאידו של שריד. [2]

[עריכה] פרטים אישיים

יוסי שריד נולד בשם יוסף שניידר. אביו של יוסי שינה את שם משפחתו לשריד אחרי שנודע לו שכל בני משפחתו נספו בשואה. מאוחר יותר התברר לו שלא כל בני משפחתו נספו ועדיין נשארו בני משפחה עם השם שניידר, אך לא שינה את שמו בחזרה.

שריד נשוי לדורית - בתו של פרופסור בן ציון ורבין, מאושיות רפואת הילדים בישראל ומי שעמד במשך שנים בראש מחלקת ילדים ב' בבית החולים הדסה (תל אביב). לזוג שלושה ילדים ומספר נכדים והם גרים בתל אביב. בנם, ישי שריד, הוא עורך דין, ופרסם ספר בלשי.

שריד כותב שירה ופובליציסטיקה, פרסם קובצי שירים, ומפרסם שירים מפרי עטו בעיתונים ובכתבי-עת. עם פרישתו מהנהגת מרצ, והעברתה ליוסי ביילין, מקדיש שריד חלק מזמנו לכתיבת שירה ופרוזה. כעיתונאי עבד ככתב ב"דבר" וכקריין בקול ישראל ולאחר פרישתו מהכנסת החל לפרסם טור ב"הארץ".

שריד הוא מעשן כרוני ונוהג לספר כי התחיל לעשן בעקבות ישיבת ועדת חוץ וביטחון באחד המוצבים הצפוניים באמצע מלחמת לבנון, כאשר הבין שלא מדובר במבצע מוגבל אלא במלחמה אשר תגרור את ישראל להישאר בדרום לבנון שנים רבות.

באוגוסט 2004 עבר שריד ניתוח להסרת גידול שפיר מראשו, שהסתיים בהחלמה מהירה ובחזרה לתפקוד מלא. את החודש שלאחר הניתוח הקדיש לכתיבת ספר אוטוביוגרפי חושפני, "זה הניתוח שלי", המתחיל בחוויותיו בניתוח זה וגולש לאירועים ממהלך חייו. "מי יחליף אותי כאשר אני אתחלף? אינני מבחין ביותר מדי מועמדים", תוהה שריד בספר.

[עריכה] ספרים פרי עטו

• ‫ פגישה במקום אחר : שירים ; ‫תל אביב : מחברות לספרות, 1961.
• זה הניתוח שלי ; ‫ תל אביב : משכל, 2004. ‬
• ‫ שירים : 2003-2005 ; עורך: דן מירון, ‫ תל אביב : ידיעות אחרונות, 2005. ‬
• ‫ פפיצ’ק : הוא לא ידע את שמו; עריכה: אילנה דנון,תל אביב: משכל, 2006.‬
• לפיכך נתכנסנו; הוצאת ידיעות ספרים, 2008.

[עריכה] לקריאה נוספת

• שייקה בן-פורת, שיחות עם יוסי שריד, ספרית פועלים, 1997.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: יוסי שריד

• יוסי שריד באתר הכנסת
• הישרדות - הבלוג של יוסי שריד ב-Cafe TheMarker
• שושנה ויג, שירה משחררת - ראיון עם יוסי שריד
• יוסי שריד בלקסיקון הספרות העברית החדשה
• גבריאל מוקד, קולות מאוצר הזיכרון של "ישראל הקטנה", בעיתון הארץ
• אורלי וילנאי פדרבוש וגיא מרוז, מספר A2459
• ענבל מלכה, "השואה לא הייתה מאורע חד פעמי"
• שבתאי קור, בראיון עם יוסי שריד, 7/5/2008, nrg

הקודם: שולמית אלוני

יושב ראש מרצ

הבא: יוסי ביילין