חמץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חמץ הוא אחד או יותר מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון) שהיה במגע עם מים, בצורת גרגרים או בצורת קמח, ותפח. מרבית דברי המאפה, כגון לחם, עוגות וביסקוויטים הם חמץ, כמו גם שמרים, עמילן שמקורו בחמשת מיני דגן, ומשקאות שמקורן בחמשת מיני דגן, כמו בירה.
על פי ההלכה חמץ אסור באכילה בפסח, ואף אסור שיימצא ברשותו של יהודי. יש אף מצווה מיוחדת להשבית את החמץ טרם הפסח. איסור נוסף הקשור בחמץ קשור לבית המקדש, והוא איסור להקריב חמץ יחד עם קורבנות.
מבחינה רעיונית, היו הוגים שראו בחמץ סמל לתכונות אנושיות שליליות, כגאווה ויצר הרע, ובמצה סמל לענווה ולפשטות. הוגים אלה הדגישו את החובה לבער את החמץ שבלב, בד בבד עם ביעור החמץ החומרי.
תוכן עניינים |
[עריכה] איסור חמץ בפסח
לפי ההלכה חל בפסח איסור על אכילת חמץ, החזקת חמץ ואף הנאה ממונית ממנו ("בל יראה ובל ימצא"). איסור אכילת החמץ נקבע לזכר המסופר בספר שמות, שבצקם של בני ישראל, בצאתם ממצרים, לא הספיק להחמיץ ולכן אכלו בני ישראל מצות. יש האומרים כי החמץ מסמל את גאוותו של האדם, ואילו המצה מסמלת את הענווה ואת החירות.
על פי ההלכה, אין חוששים שחמשת מיני דגן שבאו במים יתפחו ויתחמצו אם שהו ללא התעסקות בהם פחות מ-18 דקות[1]. עם זאת, יש מקפידים בעת הכנת המצות שלא להשאיר את הקמח במגע עם מים ליותר מ-18 דקות, כולל זמן העיסוק בהם, לפני ההכנסה לתנור לאפיה.
יש המחמירים ונוהגים להימנע בפסח אף מבליעת תרופות שיש בהן חמץ, או מהחזקת מוצרים שיש בהם מרכיב כלשהו של חמץ, גם אם לא נועדו למאכל.
מרבית מפעלי המזון בישראל עוברים לקראת הפסח לייצור מזון כשר לפסח. מפעלים מסוימים, כגון יקבים, מקפידים במשך כל השנה שמוצריהם יהיו כשרים לפסח. מסעדות לא מעטות סוגרות שעריהן בפסח כדי להימנע מהטורח של הכשרתן לפסח.
[עריכה] "מי פירות אינם מחמיצים"
התלמוד קובע בכמה מקומות, כי "מי פירות אינם מחמיצים". פירושה של קביעה זו היא שעיסה שנילושה במיצי פירות למיניהם (כגון: יין, שמן, מיץ תפוזים וכן דבש) לא תיהפך לחמץ. מבחינה פיזיקלית לישה בעיסה מעין זו יכולה להאט את תהליך ההתפחה (עקב החומציות שבפירות), אך פעמים רבות עיסה כזו אכן תגיע לכדי תפיחה, שכן חלק ניכר ממי הפירות הוא מים (ואף יש בפירות סוכרים, המהווים "חומר דלק" לתסיסה). על כן נראה שקביעה זו היא קביעה הלכתית בעיקרה, האומרת שחמץ הוא תפיחה של קמח ומים, ולא עם נוזלים אחרים.
לדעת ראשונים רבים (ובראשם רש"י) עיסה מעין זו שתפחה מהווה "חמץ נוקשה", שאסור באכילה ובהימצאות ברשות היהודי, גם אם אין עליו איסור כרת (ואולי הוא אסור מדברי חכמים בלבד). זוהי, כנראה, גם דעתו של הרמב"ם בסוף ימיו, על פי עדותו של רבי אברהם בנו. ראשונים אחרים סברו כי העיסה מותרת לחלוטין, וזוהי הדעה המקובלת יותר. עם זאת, האשכנזים נהגו שלא לאפות אפילו מצות במי פירות (על אף שהללו אינן באות לכדי תפיחה כלל, וגם במים היו מותרות). הסיבה לכך היא שלדעת בעלי התוספות, אם התערבה טיפת מים במי הפירות, הרי שחימוצה של העיסה אף מואץ, ועל כן היא אסורה מחשש חמץ. עוד טעם להחמרה זו, היא שמא תתפח העיסה, ואז חששו לשיטות הראשונים האוסרים אותה.
[עריכה] עוגיות יין
כיום נאפות עוגיות בהסתמך על היתר זה, כאשר העיסה נילושה ביין במקום במים. פוסקים רבים יצאו נגד עוגיות אלה, שכן מעבר לדעות הראשונים שעיסה כזאת אסורה בכל מקרה (ואולי אף מדין תורה), הרי שבעוגיות אלה מעורבים חומרי התפחה שונים, ואף תוך כדי הליך הייצור הופכים חלק מן החומרים למים. כך, למשל, פסק הרב מרדכי אליהו שעוגיות אלו אסורות [1], לעומת הרב עובדיה יוסף שהתיר אותן לספרדים.
[עריכה] החמרות באיסורי חמץ
ההקפדה על איסור חמץ כוללת החמרות שונות שנוספו במשך השנים:
- בשנים האחרונות נהוג היה בישראל להפסיק את שאיבת המים מהכנרת, עקב הטענה של קיום חשש חמץ במים אלה.
- זמן מה לפני הפסח מוחלף מזון הפרות למזון כשר לפסח. פרה שאכלה חמץ בפסח החלב אסור בשתייה לפי חלק מהפוסקים.
- גם איסור הקטניות, הנהוג בעדות שונות, מהווה הרחבה של איסור החמץ.
- עם הרחבת הנוהג לצאת לבתי מלון בפסח, עלתה השאלה, האם מותר להתאכסן בחדרים בהם מותקן בר. ייתכן כי בבר יש משקאות חמץ גמור. יש השוללים אירוח בבית מלון, בחדרים בהם מותקן בר מתוך חשש כי מצוי בבר חמץ.
[עריכה] איסור קטניות
-
ערך מורחב – איסור קטניות
בעדות מסוימות (בעיקר אצל האשכנזים) הורחב איסור האכילה גם למיני קטניות (אורז, שעועית, חומוס וכו') ומוצריהם, ולכן מופיעה על חלק מהמוצרים התווית "כשר לאוכלי קטניות" שבאה לומר שיש מרכיב של קטניות במוצר. הרחבה זו נובעת, על-פי חלק מהדעות, מהובלתן של קטניות בשקים ששימשו גם להובלת חיטה, כשאז קיים חשש שמעורבת בהן חיטה העלולה להחמיץ. לשיטות אחרות, האיסור נובע מדמיון הקטניות לחטים. שיטה שלישית מסבירה זאת בכך שגם מן הקטניות נהגו לעשות קמח, ועל כן היה חשש לבלבול בין השניים.
בעדות צפון אפריקה נוהגים שלא לאכול חומוס, ששמו דומה לאופן ביטוייה של המילה חמץ במבטא המקומי (חמס). יש גם שנהגו שלא לאכול חומץ, מאותה סיבה, וכן מאכלים נוספים ששמם מזכיר את המילה "חמץ".
ישנה מחלוקת מהן בדיוק הקטניות שנהגו שלא לאכול, האם שמנים שעשויים מהם אסורים גם הם, ועוד. בכל מקרה, אין איסור להחזיק אותן בבית, אלא רק באכילתן. היו שטענו שלא ייתכן שאיסור הקטניות יהיה חמור מאיסור של סתם חיטים, וכשם שהללו מותרות אם לא באו במגע מים, כך מותרות גם קטניות כאלה.
[עריכה] מצה שרויה
מצה שרויה, היא מצה שבאה במגע עם כל משקה שהוא. ידוע גם בשמה היידי, "גיבראָכט". בסיווג זה נופלים גם מאכלים העשויים מקמח מצה, כגון כופתאות (קניידלאך), ועוד.
אף על פי שמן הדין מותר לאכול מצה שבאה במגע עם משקה (ואף לצאת בה ידי חובת מצוות אכילת מצה), נהגו חלק מהחסידים שלא לאוכלה, מחשש שמא נשאר קמח על המצה מבחוץ, או בתוכה, וכשיבוא במגע עם המשקה יחמיץ. גם בהקפדה זו יש רמות החמרה שונות, כאשר חלק מן החסידים (כגון חסידי חב"ד), נוהגים לאכול את המצות כשניילון חוצץ בינן לבין ידיהם, מחשש שהזיעה או נוזלים אחרים יחמיצו את הקמח שיש חשש שנמצא על המצה. חסידי חב"ד אף מקפידים שהמצה לא תבוא כלל במגע עם דבר חיצוני.
רוב המקפידים על איסור במצה שרויה אף מקפידים שלא לאכול בכלים שהתבשלה בהם מצה שרויה.
בקרב הליטאים החומרה הזאת בדרך כלל איננה מקובלת. מסופר בשם רבי חיים מוולוז'ין כי הגר"א היה נוהג לאכול קניידלאך (העשויים מקמח מצה) בפסח, וכן היה מחלק בעצמו לכל המסובים, כדי להראות "שמנהג של שטות הוא".
בקרב עדות המזרח אין התייחסות מיוחדת לנושא זה, והם נוהגים לאוכלה.
[עריכה] ביעור חמץ
כאמור, על פי ההלכה יש איסור להחזיק חמץ בבית, ויש גם מצווה לבערו. על פי דין תורה, כדי שלא לעבור על האיסור מספיק ביטול בלב והחשבתו כעפר הארץ. ישנה מחלוקת האם מדובר בביטול במחשבה, או באקט ממוני של הפקרתו של החמץ. נהגו לומר את נוסח הביטול בפה, כאשר הנוסח המודפס בסידורים כתוב בארמית, אך יש לאומרו בשפה שאותה מבינים, אחרת הביטול אינו מועיל, שכן עניינו הוא בלב ולא בפה. כדי שלא לעבור על איסור החמץ ניתן גם להעבירו לגוי - למוכרו או לתתו במתנה.
אמנם, כדי לקיים מצוות השבתת חמץ (שאותה יש לבצע בי"ד בניסן, ערב הפסח) יש צורך לבער חמץ בפועל. במשנה ישנה מחלוקת בין התנאים האם יש מצווה דווקא בשריפתו או ניתן להיפטר ממנו בכל דרך (לפררו וזרותו לרוח או להטילו לים), ולהלכה נפסק שניתן להיפטר ממנו בכל דרך.
על אף שמן התורה מספיק לבטל בלב את החמץ, הרי שחז"ל חייבו לחפש בבית חמץ בכל מקום שבו הוא עלול להיות, שמא ימצא שם בפסח מאכל חמץ ויתפתה לאוכלו. על כן יש חובה בלילה שאחרי יום י"ג בניסן (ליל י"ד), בתחילת הלילה, לבצע בדיקת חמץ. על בדיקה זו מברכים "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במיצוותיו וציוונו על ביעור חמץ", משום שהיא תחילתן של הפעולות המסתיימות בביעורו של החמץ. יש המחביאים חתיכות חמץ במקומות ידועים בבית, כדי שהברכה לא תהיה ברכה לבטלה במקרה שלא ימצאו חמץ בבדיקה (על אף שגם אם לא מצא אין בעיה הלכתית בברכה). לאחר הבדיקה יש לשמור במקום ידוע את כל החמץ שברצונו לאכול או לשרוף, מחשש שיאבד מן החמץ ויהיה צורך לבדוק שוב את הבית. לאחר הבדיקה אומרים את נוסח הביטול, שבו מבטלים בלב כל מה שלא מצאו בבדיקה:
- "כָּל חְמִירָא וַחֲמִיעָא דְּאִכָּא בִרְשׁוּתִי, דְּלָא חֲמִתֵּהּ וּדְלָא בַעֲרִתֵּהּ, לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא דְאַרְעָא" (תרגום: כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שלא ראיתיו ושלא בערתיו, ייבטל ויהיה [הפקר] כעפר הארץ).
למחרת, בערב הפסח בשעה זמנית חמישית (בערך בשעה 10:00 בבוקר), שורפים את כל החמץ שנשאר, ונוהגים שוב לבטל, הפעם את כל החמץ האפשרי:
- "כָּל חְמִירָא וַחֲמִיעָא דְּאִכָּא בִרְשׁוּתִי, דַּחֲמִתֵּהּ וּדְלָא חֲמִתֵּהּ, דְּבַעֲרִתֵּהּ וּדְלָא בַעֲרִתֵּהּ, לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא דְאַרְעָא" (תרגום: כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שביערתיו ושלא בערתיו, ייבטל ויהיה [הפקר] כעפר הארץ).
[עריכה] מכירת חמץ
-
ערך מורחב – מכירת חמץ
יש הנוהגים למכור את החמץ לגוי, דרך הרבנים המקומיים או דרך הרבנות הראשית. אנשים פרטיים מוכרים לרוב רק דברים שיש בהם תערובת חמץ, והמפעלים הגדולים מוכרים גם כמויות גדולות של חמץ שנמצאות במחסניהם. בעבר, המכירה הייתה רק במקרים יוצאי דופן, ותמורת כסף מלא. עם השנים וההתפתחות התעשייתית שהקשתה על היפטרות מן החמץ, נוספו הקלות על גבי הקלות בנושא זה, וכיום המכירה נעשית באופן פיקטיבי לחלוטין; ועל כן ישנם רבנים המתנגדים למכירת חמץ כיום.
[עריכה] חמץ שעבר עליו הפסח
על פי ההלכה חל איסור לאכול חמץ שהיה ברשותו של יהודי בפסח, ואף ליהנות ממנו ממונית (כגון למוכרו). איסור זה בא בתור קנס שגזרו חכמים על מי שעבר על איסור החזקת החמץ בפסח. בימינו, רבים מן המתנגדים להיתר מכירת החמץ מקפידים שלא לקנות חמץ שנמכר לגוי בפסח, שכן לשיטתם מכירה זו היא פיקטיבית, והחמץ נחשב ככזה שעבר עליו הפסח. הרשתות הגדולות מוציאות לאחר הפסח למרכזי הקנייה של הציבור החרדי מוצרים שעליהם מצוין ש"נטחנו לאחר הפסח". עם זאת, לאחר זמן משווקים גם המוצרים שמלפני פסח, ועל כן המקפידים על כך בודקים גם כמה חודשים לאחר הפסח, באיזה תאריך יוצר המוצר.
[עריכה] חוק החמץ
-
ערך מורחב – חוק חג המצות
באוגוסט 1986 אושר בכנסת חוק חג המצות (איסורי חמץ), התשמ"ו-1986, הידוע בשם "חוק החמץ". חוק זה קובע שבמהלך חג הפסח "לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה". איסור זה אינו חל ביישוב שבו רוב התושבים אינם יהודים, וכן אינו חל ברובע שבו מרבית התושבים אינם יהודים.
חוק זה, המכניס לספר החוקים של מדינת ישראל את ההלכה היהודית, שנוי במחלוקת. יש הרואים בצעד זה, כבכל חקיקה שמקורה בהלכה, משום כפייה דתית. בעת שהחוק אושר עמד בראש משרד הפנים, הממונה על אכיפת חוק זה, השר יצחק פרץ מש"ס.
[עריכה] חמץ במקדש
בספר ויקרא, פרק ב, מציינת התורה: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". על כן, רוב הקורבנות מן הצומח אינם מכילים חמץ. עם זאת, קורבן התודה, המובא כתודה לה' על נס הצלה, מכיל בתוכו גם לחם חמץ. על כן, אין מקריבים קרבן תודה במשך שבעת ימי חג המצות. עקב כך, נוהגים האשכנזים שלא לומר "מזמור לתודה" בתפילה בערב הפסח ובשבעת ימי חג המצות.
קורבן נוסף המכיל בתוכו חמץ הוא קורבן שתי הלחם המובא בחג השבועות.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ שיעור זמן חימוץ הוא כדי הילוך מיל (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מו,א), ופסק השולחן ערוך (סימן תנט,ב) ששיעור זה הוא רבע שעה וחלק העשרים מן השעה - 18 דקות, סך-הכל.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: חוק חג המצות (איסורי חמץ) |
- מבחר מאמרים בנושא חג הפסח
- אמונה אלון, של מי הפסח הזה, ynet.
- מכירת חמץ דרך האינטרנט, ועוד מידע על מי ומה צריך למכור
- ששה שיעורים על הלכות חמץ הלכה למעשה, מאת הרב אליעזר מלמד, באתר Yeshiva.org.il (ישיבת בית אל)
- הרב ד"ר אליהו רחמים זייני, על 'מכירת החמץ', מאמר מקיף הסוקר את המקור למכירת החמץ, היקפו והתנאים בהם הותר, לעומת אופי המכירה וצורתה כפי שהיא נוהגת בימינו. אתר "ישיבת אור וישועה".
הבהרה: ויקיפדיה איננה מקור לפסיקות הלכה.
