היסטוריה של גרינלנד
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ההיסטוריה של גרינלנד, האי הגדול ביותר בעולם, היא ההיסטוריה של חיים תחת תנאים ארקטיים קיצוניים: כיפת קרח מכסה כ-95 אחוז מהאי ומגבילה את הפעילות האנושית לאזורי החוף בלבד.
גרינלנד לא הייתה ידועה לאירופאים עד המאה ה-10, אז ויקינגים איסלנדים ונורבגים גילו אותה לראשונה. לפני גילוי זה התגוררו בה עמים ארקטיים במשך זמן רב, אולם נראה כי בזמן בואם של הוויקינגים היה כבר האי בלתי מיושב. אבותיהם של תושבי גרינלנד האינואיטים המודרניים הגיעו לאי רק בסביבות 1200 לספירה מצפון אמריקה. ההתיישבויות הנורדיות הנוצריות, שנוסדו במאה ה-10, נעלמו לאחר כ-450 שנה, בעוד שהאינואיטים שרדו ופיתחו חברה שהתאימה את עצמה לתנאי האקלים הקשים, ולבסוף היו התושבים היחידים של האי במשך מאות שנים.
החל מהמאה ה-16 תבעה לעצמה ממלכת דנמרק-נורבגיה את השטח, אולם לאחר מאות שנים של נתק בין הגרינלנדים הנורדים למולדתם בסקנדינביה, היה חשש כי תושבי האי חזרו לאמונות פגניות. מסיבה זו נשלחה בשנת 1721 משלחת מיסיונרית שנועדה להחזיר את הנצרות לאי, אולם לאחר שהמשלחת גילתה כי אין זכר לצאצאי המתיישבים הנורדים הראשונים, החליטה דנמרק-נורבגיה להטביל את האוכלוסייה האינואיטית המקומית לנצרות, ולהקים מושבות מסחר לאורך החוף בשאיפתה להפוך לכוח קולוניאלי.
במהלך מלחמת העולם השנייה התנתקה גרינלנד מדנמרק מבחינה חברתית וכלכלית, ונקשרה יותר לארצות הברית ולקנדה. לאחר המלחמה הוחזר האי לשליטת דנמרק, ובשנת 1953 קיבל מעמד של מחוז במקום מושבה. מאז 1979 האי הוא אזור אוטונומי בתוך ממלכת דנמרק, ובשנת 1985 הוא הפך לטריטוריה היחידה שעזבה את האיחוד האירופי.
תוכן עניינים |
[עריכה] תרבויות אינואיטיות
הפרהיסטוריה של גרינלנד כוללת גלי הגירה חוזרים ונשנים של שבטים אינואיטיים עתיקים שהגיעו מהאיים שבקצה הצפוני של צפון אמריקה, והחלו ככל הנראה במאה השלישית לפני הספירה. האי היווה את אחת ההתיישבויות המרוחקות ביותר של תרבות זו, והחיים בו היו קשים ביותר. במהלך מאות שנים הגיעו גלי הגירה אלו לאי, אך נכחדו.
כשהגיעו הנורדים לגרינלנד בסביבות המאה ה-10 לספירה, האזורים בהם הם התיישבו היו אמנם לא מיושבים, אולם אל הקצה הצפון-מערבי של האי הגיע באותה תקופה או מעט לפני כן גל של שבטים ארקטיים מהמערב, המוכרים כיום בשם תרבות דורסט המאוחרת. תרבות זו נעלמה בסביבות שנת 1300.
בסביבות שנת 1200 הגיעה לאי מהמערב תרבות ארקטית אחרת, הנקראת ת'ול, שהופיעה 200 שנה קודם לכן באלסקה. בני ת'ול התיישבו מדרום למקום התיישבותם של בני תרבות דורסט המאוחרת, בשטחים נרחבים שהשתרעו בחופים המערביים והמזרחיים של האי. שבטים אלו נחשבים לאבותיהם של האינואיטים המודרניים. הם הסתגלו בקלות לתנאים החדשים וידעו לצוד כמעט את כל החיות באי ובים, כולל לווייתנים גדולים. הם החזיקו בכלבים, אותם שבטי דורסט לא ידעו לגדל, והשתמשו בהם כדי לגרור מזחלות. הם גם ידעו להשתמש בקשתות ובחצים, יכולת שלא הייתה קיימת אצל בני דורסט. עם הגידול באוכלוסייתם, הקימו בני ת'ול מאגרי מזון גדולים שמנעו רעב בחורף.
הקשר שהיה בין בני דורסט לת'ול ובין השבטים הללו למתיישבים הנורדים אינו ברור, אולם ייתכן שהיו ביניהם קשרי מסחר. באתרי חפירות של תרבות דורסט בגרינלנד לא נמצאו סחורות נורדיות, אולם נמצאו מספר גילופים באיים הארקטיים של קנדה, כמו גילופים המתארים אנשים מזוקנים, המעידים על קשר עם הנורדים. ישנם מספר תיעודים של עימותים וחטיפות בין הנורדים לאינואיטים, וייתכן כי עימותים אלו היוו גורם להיעלמותה של ההתיישבות הנורדית באי וכן להיעלמותה של תרבות דורסט, אולם ככל הנראה הם לא היו הגורם המכריע לכך. בכל מקרה, בני ת'ול שרדו את מה שהאחרים לא הצליחו לשרוד.
[עריכה] ההתיישבות הנורדית
האירופאי הראשון שראה את גרינלנד, ובכך היה האירופאי הראשון שראה את צפון אמריקה, היה ויקינגי בן המאה ה-10 לספירה בשם גונביורן אולפסון. במהלך מסעו מנורבגיה לאיסלנד הוא הוסט ממסלולו על ידי רוח חזקה, והעיד כי ראה מספר איים שלא היו ידועים קודם לכן. אלה היו האיים שממול לחוף גרינלנד. בשנות השמונים של המאה ה-10 הרפתקנים מאיסלנד ומנורבגיה גילו לראשונה את האי הראשי של גרינלנד, והתיישבו בחוף הדרום-מערבי שלו, שהיה לא מיושב.
השם "גרינלנד" (Grænland בנורדית עתיקה ובאיסלנדית, Grønland בדנית ובנורבגית) מקורו בהתיישבות זו והוא מיוחס למנהיג הוויקינגי אריק האדום. ישנן שתי עדויות כתובות לגבי מקור השם: ב"ספר האיסלנדים" (Íslendingabók), עבודה היסטורית העוסקת בהיסטוריה איסלנדית מוקדמת החל מהמאה ה-12, ובסאגה האיסלנדית מימי הביניים, הסאגה של אריק האדום, העוסקת בהתיישבות הנורדית בגרינלנד ובמיוחד בסיפורו של אריק האדום. שני המקורות מציינים כי אריק קרא לאי "גרינלנד" (ארץ ירוקה) כדי למשוך אליו מתיישבים.
הסאגות מספרות כי אריק האדום הוגלה מאיסלנד בשל מעשה רצח לתקופה של שלוש שנים. הוא שט לגרינלנד, שם הוא חקר את אזור החוף ותבע לעצמו שטחים. הוא חזר לאיסלנד על מנת להביא מתיישבים נוספים לאי. לפי הסאגה האיסלנדית, המושבה הראשונה באי נוסדה בשנת 985 לספירה, כש-25 ספינות עזבו את איסלנד יחד עם אריק, מתוכן רק 14 הגיעו לגרינלנד. תאריך זה אומת על ידי תיארוך פחמן שנעשה על מספר שרידים שנותרו מההתיישבות הראשונה, שנקראה בראטאליד (Brattahlíð). הסאגות מספרות גם כי בשנת 1000 לספירה בנו של אריק, לייף איריקסון, עזב את המושבה והחל במסע מערבה, בו הוא גילה את וינלנד (ככל הנראה ניופאונדלנד של היום), ובכך הפך לאירופאי הראשון שדרך על אדמת אמריקה הצפונית.
המושבה בגרינלנד הגיעה לגודל של 5,000-3,000 איש והתחלקה לשתי התיישבויות עיקריות: ההתיישבות המערבית הקטנה יותר, שבה גרו כ-1,000 מתיישבים, וההתיישבות המזרחית שבה גרו שאר המתיישבים. באזור נמצאו שרידים של כ-600 חוות, 500 בהתיישבות המזרחית ו-95 במערבית. גודל המושבה מפליא, בהתחשב בעובדה שכלל אוכלוסיית גרינלנד כיום אינה עולה על 56,000 איש. המושבה ייצאה בעיקר שנהב, שהגיע מציד אריות ים וניבתנים, וכן חבלים, כבשים, ועורות כלבי ים ובקר. היא הסתמכה על אירופה (בעיקר איסלנד ונורבגיה) לכלי ברזל, עץ, מוצרי מזון וקשרים דתיים וחברתיים.
באותה תקופה האזורים הפנימיים של הפיורדים הגרינלנדיים הארוכים, שם הוקמו ההתיישבויות, היו שונים מאוד מהיום. חפירות ארכאולוגיות מראות כי היו באזור יערות שדר רבים ובהם עצים בגובה של 4-6 מטרים, והגבעות היו מוריקות ועשירות בצמחייה. כל זה הודות לתקופה החמה של ימי הביניים. עם הגעת הנורדים השתנתה הצמחייה כתוצאה מכריתת היערות לצורכי בנייה וחימום וכתוצאה ממרעה צאן אינטנסיבי. לאחר מספר מאות שנים של התיישבות, במאות ה-14 וה-15, החל האקלים להתקרר עם התחלת התקופה הנקראת עידן הקרח הקטן.
בשנת 1126 נוסדה באי לראשונה דיוקסיה, שהייתה כפופה לארכידיוקסיה הנורבגית של העיר נידארוס (כיום העיר טרונדהיים). ידועות באי לפחות חמש כנסיות מהתקופה, לפי ממצאים ארכאולוגיים. בשנת 1261 קיבלה האוכלוסייה את מרותו של המלך הנורבגי, אולם חוקיה נשארו נפרדים. ב-1380 התאחדה ממלכת נורבגיה עם ממלכת דנמרק, ובאותה התקופה החלה ההתיישבות בגרינלנד לדעוך. ההתיישבות המערבית ננטשה כבר בסביבות שנת 1350, והאזכור הכתוב האחרון של ההתיישבות המזרחית, המתעד טקס נישואין, הוא משנת 1408.
[עריכה] דעיכתה של ההתיישבות הנורדית בגרינלנד
[עריכה] תאוריות שונות
ישנן תאוריות רבות לגבי הסיבה לדעיכת ההתיישבות הנורדית בגרינלנד. חלק מהסיבות המוצעות הן נזק סביבתי, שינויי אקלים, סכסוכים עם האינואיטים, איבוד קשר עם אירופה, ועוד. ישנם היסטוריונים התומכים בתאוריה נוספת, הטוענת כי ההתיישבות בגרינלנד הייתה חזקה עד סופה, וכי היא נהרסה בעקבות התקפות מצד האינואיטים או התקפות מצד האירופאים, שלא תועדו. אולם ממצאים ארכאולוגיים נוטים לסתור תאוריה זו: המחסור בחפצים אישיים בחפירות של חוות עתיקות מרמז על התרוששות הדרגתית, וערמות אשפה באתרים אלו מרמזות על ירידה באיכות וכמות המזון.
[עריכה] נזק סביבתי
גרינלנד תמיד הייתה קרה יותר מאיסלנד או נורבגיה, ואדמתה הייתה תמיד פורייה פחות. אולם במשך זמן רב זרם הים החם יחסית במערב האי איפשר לנורדים לעבד אדמה כמעט כמו במולדתם. בדיקות פלינולוגיות שנערכו על צמחים מאובנים מוכיחות כי המתיישבים היו צריכים להיאבק בסחף ובכריתת יערות. עם הזמן הפכה האדמה לפחות ופחות מתאימה לחקלאות, והמתיישבים היו צריכים להסתמך בעיקר על רעייה וציד. אולם הם לעולם לא למדו לצוד או לדוג ברמה של האינואיטים.
[עריכה] שינויי אקלים
כדי לחקור את האפשרות של התקררות האקלים, מדענים קדחו לתוך כיפות הקרח בגרינלנד. דגימות שהוצאו ממעמקי הכיפות מרמזות כי התקופה החמה של ימי הביניים גרמה למזג אוויר מתון בגרינלנד, בערך מהמאה ה-9 ועד למאה ה-13 לספירה. אולם משנת 1300 לערך החל האקלים להתקרר, ועד שנת 1420 עידן הקרח הקטן הגיע לרמות גבוהות באי. חפירות של ערמות אשפה עתיקות מחוות נורדיות בגרינלנד וכן באיסלנד מראות את המעבר מעצמות פרות וחזירים לעצמות כבשים ועזים. ככל שהחורפים התארכו והקיצים התקצרו, למתיישבים היה פחות זמן לגדל חציר. דגימות שנלקחו מעצמות מבתי קברות אירופאיים בגרינלנד מאשרות כי הדיאטה הממוצעת של המתיישבים כללה בתקופה זו 80% חיות ימיות, בעוד שבתקופות קודמות היא כללה רק 20%.
[עריכה] סכסוך עם האינואיטים
אף על פי שגרינלנד לא הייתה מיושבת לפני הגעת הנורדים, לאחר מספר מאות שנים המתיישבים היו צריכים להתמודד עם שבטים אינואיטיים עוינים. ישנם מעט מאוד מקורות המרמזים על קשר בין שני העמים, אולם אלו המעטים הקיימים עוסקים במקרה של עוינות שיזמו האינואיטים נגד המתיישבים, בו נהרגו 18 אירופאים ושני ילדים נלקחו כעבדים. ראיות ארכאולוגיות מוכיחות מסחר בין העמים, אולם הן כוללות יותר חפצים נורדיים שנמצאו באתרים אינואיטיים בגרינלנד ובאיים הארקטיים של קנדה, ומעט מאוד חפצים אינואיטיים בהתיישבויות הנורדיות.
ידוע כי הנורדים לעולם לא למדו את טכניקות הניווט בקיאק או ציד כלבי הים של האינואיטים והם אף לא למדו כיצד להתמודד עם החורפים הקרים כמו האינואיטים. ראיות ארכאולוגיות מוכיחות כי עד שנת 1300 לערך הרחיבו האינואיטים בהצלחה את התיישבויות החורף שלהם לכיוון המושבות האירופאיות, וכי עד שנת 1350 הנורדים נטשו לגמרי את ההתיישבות המערבית.
[עריכה] ניתוק הקשר עם אירופה
בתנאי מזג אוויר מתונים, ספינה הייתה יכולה לשוט את 1,400 הקילומטרים מאיסלנד להתיישבות המזרחית בשבועות מספר, והקשר הזה בין המתיישבים לאיסלנד או נורבגיה היה חשוב ביותר לצורכי מסחר. לא ידוע על טכניקות מיוחדות לבניית ספינות בגרינלנד, אולם ידוע כי היה חסר להם עץ לבנייה. לכן הם היו תלויים לגמרי בסוחרים איסלנדים בשביל עץ, ואולי הם אף ייבאו עץ מווינלנד. בעלי החוות וראשי ההתיישבויות שלטו במסחר: הם היו סוחרים עם הספינות הזרות ואז מוכרים את הסחורה לתושבי האי. הסחורה העיקרית באי הייתה חטי אריות ים, שהיו מצרך מבוקש באירופה כתחליף לחטי פילים, אותם היה קשה להשיג בשל המלחמה עם המוסלמים.
חוקרים רבים מאמינים כי המונופול הנורבגי על המסחר תרם לסיום הקשר והמסחר בין אירופה לגרינלנד. למרות הנתק, הנצרות וכן מנהגים אירופאיים רבים נשארו דומיננטיים בקרב המתיישבים במשך המאות ה-14 וה-15. ב-1921 נתגלו שרידי אדם בחצר כנסייה של ההתיישבות המזרחית. הגופות היו לבושות בבגדים האופייניים למאה ה-15 ולרובן היו צלבים מסביב לצווארן. ידוע מרשומות אפיפיוריות שהנוצרים בגרינלנד היו פטורים מתשלום מעשר בשל העוני ששרר במושבה.
הספינה האחרונה שידוע כי הגיעה לגרינלנד הייתה ספינה פרטית שהוסטה ממסלולה והגיעה לאי ב-1406. היא חזרה לאירופה ב-1410 עם החדשות האחרונות שידועות על המושבה הנורדית בגרינלנד: שריפתה של מכשפה על המוקד, שיגעונה ומותה של האישה אותה ניסתה המכשפה "לכשף", ונישואיו של מפקד הספינה, תורסטין אולאפסון, לגרינלנדית בשם סיגריד ביורנסדוטר. ישנה תאוריה הטוענת כי המושבה האירופאית נכחדה בשל מגפה שהביאו עמם סוחרים מאירופה, אולם אין שום הוכחות התומכות בתאוריה זו.
[עריכה] ההתיישבות האירופאית השנייה
בשנת 1536 ממלכות דנמרק ונורבגיה אוחדו רשמית, וגרינלנד החלה להיחשב כמדינת חסות דנית יותר מאשר נורבגית. למרות ניתוק הקשר עם המושבה, המלך הדני המשיך לטעון לריבונות על האי, ובשנות השישים של המאה ה-17 דנמרק אפילו הוסיפה דמות של דוב קוטב לשלט האצולה שלה. באותה התקופה באו לגרינלנד ספינות אנגליות, הולנדיות וגרמניות לגרינלנד לשם ציד לווייתנים, והבאים בהן אף עיבדו שם לעתים את הלווייתנים, אולם לא יוסדה שום התיישבות קבועה.
בשנת 1721 יצאה מנורבגיה לגרינלנד משלחת מיסיונרית ומסחרית במטרה לבדוק האם המושבה האירופאית עדיין קיימת, ואם כן, האם היא נשארה קתולית או בכלל נוצרייה. משלחת זו הובילה לייסוד מספר מושבות חדשות בחוף הדרום-מערבי של האי, שמרכזן היה העיר גודתאב (Godthåb, "תקווה טובה", כיום העיר נאוק המשמשת כעיר הבירה של גרינלנד). חלק מהאינואיטים שגרו בסביבת המושבות החדשות הומרו לנצרות. בהדרגה נפתחה גרינלנד לחברות מסחר דניות ונסגרה לשאר המדינות.
בשנת 1814, עם היפרדותה של נורבגיה מדנמרק בעקבות מלחמות נפוליאון, מושבות הממלכה מעבר לים נשארו תחת שלטון דני. במאה ה-19 החלה התעניינות מרובה באזור הארקטי, בעיקר מצד חוקרי קוטב ומדענים. באותו הזמן המושבות הדניות בגרינלנד התרחבו, ויותר ויותר אינואיטים המירו את דתם לנצרות, אולם החוק הדני הוחל רק על המתיישבים הדנים. בשנת 1861 פורסם כתב העת הראשון בשפה הגרינלנדית. בתחילת המאה ה-19 היה צפון האי כמעט בלתי מיושב, ורק קבוצות ציד מזדמנות ישבו בו. אולם באותה התקופה החלו להתיישב באזור משפחות אינואיטיות מקנדה, בעוד שמזרח האי התרוקן מתושבים בשל הרעה בתנאים הכלכליים באזור.
בחירות דמוקרטיות למועצות המקומיות בגרינלנד התקיימו בפעם הראשונה בשנת 1862, אולם עדיין לא הייתה קיימת אסיפה לכלל האי. בשנת 1911 הוקמו באי שני פרלמנטים מקומיים, אחד לצפון האי ואחד לדרומו, שנקראו בדנית לאנדסטינג. שני הפרלמנטים אוחדו לראשונה רק בשנת 1951, ועד אז רוב ההחלטות לגבי גרינלנד הוחלטו בפרלמנט הדני בקופנהגן, שם לגרינלנדים לא היה ייצוג.
לקראת סוף המאה ה-19 סוחרים רבים החלו לבקר את מונופול המסחר הדני בגרינלנד, ולטעון כי הוא מונע את התפתחותה של תעשיית הדיג. אולם גרינלנדים רבים היו מרוצים מהמצב הקיים משום שהם חשבו כי המונופול מבטיח את עתידו של ענף ציד הלווייתנים המסחרי. למרות זאת, הדנים החלו בהדרגה להעביר את השקעותיהם אל ענף הדיג.
בתחילת המאה ה-20 החלו חוקרים אמריקאים, ובכללם החוקר רוברט פירי, לחקור את האזורים הצפוניים של גרינלנד. פירי היה הראשון שגילה כי גרינלנד הוא בעצם אי והוא מיפה את החופים הצפוניים שלו. גילויים אלו נחשבו לבסיס לתביעה אמריקאית על האזור, אולם ארצות הברית ויתרה על כל תביעה עתידית על גרינלנד לטובת דנמרק עם רכישתם של איי הבתולה בשנת 1917.
[עריכה] חשיבות אסטרטגית
לאחר שקיבלה נורבגיה עצמאות מלאה בשנת 1905, היא סירבה לקבל את הריבונות הדנית על גרינלנד, שהייתה בבעלות נורבגית עד שנת 1814. ב-1931 צייד לווייתנים נורבגי בשם הלווארד דוולד התיישב על דעת עצמו באזור הלא מיושב במזרח גרינלנד, ובמהרה תמכה הממשלה הנורבגית בהתיישבות. שנתיים לאחר מכן, פסק בית המשפט הבינלאומי של חבר הלאומים לטובת דנמרק, ונורבגיה ויתרה על שאיפותיה.
במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר כיבוש דנמרק על ידי גרמניה ב-1940, נשארה גרינלנד מנותקת מאירופה. בריטניה הייתה עסוקה מדי במלחמתה כדי להגן על האי וארצות הברית הייתה עדיין נייטרלית. אסקה ברון, מושל גרינלנד באותה התקופה, הכריז על גרינלנד כמדינה עצמאית, והחל במאמצים לקבל הגנה מארצות הברית. ב-9 באפריל 1941 חתם השגריר הדני בארצות הברית, בניגוד להוראות ממשלתו, על הסכם עם ממשלת ארצות הברית, שהפך את גרינלנד למעין מדינת חסות של ארצות הברית, ולפיו יורשו כוחותיה המזוינים להקים בסיסים באי. מכיוון שהממשל הדני התקשה לשלוט על האי בתקופת המלחמה, ובשל ייצוא מוצלח, בעיקר של קריאוליט, החלה גרינלנד ליהנות ממעמד עצמאי למדי, והאספקה אל האי הובטחה על ידי ארצות הברית וקנדה.
הגרמנים ניסו מספר פעמים להקים תחנות מטאורולוגיות על החוף המזרחי של גרינלנד על מנת להשיג מידע מטאורולוגי חשוב ביותר שהיה יכול לסייע להם לחזות את מזג האוויר באירופה. בין הפטרולים הגרינלנדים לפולשים הגרמנים התרחשו מספר התכתשויות, שהסתיימו לבסוף בנסיגה גרמנית סופית מגרינלנד. מידע מטאורולוגי שנאסף בגרינלנד על ידי כוחות הברית עזר בתכנון הפלישה לנורמנדי ב-1944.
במהלך המלחמה הקרה הייתה לגרינלנד חשיבות אסטרטגית בשל שליטתה על חלק מהמעבר בין הנמלים הצפוניים של ברית המועצות אל האוקיינוס האטלנטי, וכן בשל מיקומה המסוגל לצפייה בשימוש בטילים בליסטים בין-יבשתיים. ארצות הברית התעניינה מאוד באי ובשנת 1951 נחתם הסכם חדש בין ארצות הברית לדנמרק, לפיו בסיס חיל האוויר האמריקאי בצפון-מערב האי יהפוך לבסיס קבוע. בשנת 1953 מספר משפחות אינואיטיות סולקו מבתיהן על ידי ממשלת דנמרק, על מנת לפנות מקום להתרחבות של הבסיס. בשל כך היה הבסיס מקור לחיכוכים בין הממשלה הדנית לתושבים הגרינלנדים. שיא המתיחות הגיע בשנת 1968 כאשר מטוס אמריקאי מסוג B-52, שנשא ארבע פצצות מימן, התרסק ליד הבסיס וגרם לדליפת כמויות גדולות של פלוטוניום. אף על פי שרוב הפלוטוניום נאסף, התושבים המקומיים עדיין מספרים על בעלי חיים שאירעו בהם עיוותים בשל הדליפה הרדיואקטיבית.
[עריכה] שלטון עצמי
המעמד הקולוניאלי של גרינלנד הוסר בשנת 1953, אז הפך האי לחלק אינטגרלי מממלכת דנמרק, עם ייצוג בפרלמנט הדני. דנמרק החלה באותה התקופה לספק לגרינלנד שירותים רפואיים וחינוכיים, וכתוצאה מכך האוכלוסייה המקומית החלה להתרכז יותר ויותר בערים. אולם משום שרוב התושבים עסקו בדיג, הם התקשו למצוא עבודה בערים, מה שגרם לעלייה חדה באבטלה ובבעיות חברתיות.
עם הצטרפותה של דנמרק לאיחוד האירופי גדל החיכוך בינה לבין גרינלנד. תושבי האי חשו כי השוק המשותף יזיק לתעשיית המסחר שלהם שהייתה קשורה בעיקר למדינות לא אירופאיות כמו ארצות הברית וקנדה. במשאל עם שנערך באי הצביעו 70 אחוז מהתושבים נגד ההצטרפות לאיחוד, אך בכל זאת דנמרק, יחד עם גרינלנד, הצטרפו בשנת 1973. בעקבות כך החלו גרינלנדים רבים לחשוב שהייצוג שלהם בדנמרק איננו מספיק, והמפלגות המקומיות החלו לפעול לקבלת שלטון עצמי. דנמרק הסכימה לדרישה זו בשנת 1978, ושנה לאחר מכן השלטון העצמי בגרינלנד נכנס לתוקף. ב-23 בפברואר 1982 53 אחוז מתושבי גרינלנד הצביעו לטובת עזיבת האיחוד האירופי וב-1985 גרינלנד הפכה לישות היחידה אי פעם שפרשה מן האיחוד.
גרינלנד כישות עצמאית מגדירה את עצמה כאומה אינואיטית. שמות מקומות דניים הוחלפו בשמות מקומיים, ועיר הבירה גודתאב קיבלה את השם החדש נאוק. בשנת 1985 הושק דגל גרינלנדי חדש, בו ניתן עדיין לראות את צבעי דגל דנמרק, אדום ולבן.
יחסים בינלאומיים, שטח שבעבר טופל על ידי הממשל הדני, תלוי עכשיו כמעט לגמרי בשלטון המקומי. לאחר עזיבת האיחוד האירופי, גרינלנד חתמה איתו על הסכם מיוחד, וכן נכנסה לארגונים קטנים יותר עם איסלנד ואיי פארו וכן עם אוכלוסיות אינואיטיות בקנדה ורוסיה. ב-1996 הייתה גרינלנד לאחת המייסדות של המועצה הארקטית, המטפלת בעיקר בעניינים סביבתיים באזור הצפוני.
