משתמש:אדעולם/מלחמת האזרחים האתיופית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מלחמת האזרחית האתיופית
חלק מהמלחמה הקרה
טנק T-62 מנוטרל באדיס אבבה, 1991
תאריך: 1974 - 1991 מקום: אתיופיה, אריתריאה וסומליה תוצאה: נפילת החונטה הצבאית
הצדדים הלוחמים
יחאפה וויאנה שעביה אבו החזית לשחרור מערב סומליה החזית לשחרור אפאר טארנפית צ'ווחאו	החונטה הצבאית הרפובליקה העממית ברית המועצות רפובליקת קובה
מפקדים
מפקדים רבים	מנגיסטו היילה מריים
כוחות
לא ידוע	לא ידוע
אבדות
לא ידוע	לא ידוע

מלחמת האזרחית האתיופית החלה ב-12 בספטמבר 1974 כשהדרג המרקיסיסטי החל בהפיכה נגד הקיסר היילה סלאסי, ונמשכה עד שהחזית הדמוקרטית-מהפכנית העממית האתיופית, קואליציה של חבורות מורדים, הפילה את הממשלה האתיופית בשנת 1991.

המלחמה חפפה למאבקי מלחמה קרה אחרים באפריקה, כגון מלחמת האזרחים באנגולה (1975 - 2002).

תוכן עניינים 1 המלחמה: רקע 1.1 אתיופיה: בעיות רבות 1.2 המהפכה האתיופית 2 תחילת הלחימה 2.1 טיהורי החונטה 2.2 הטרור האדום 3 ארגוני השמאל 3.1 המפלגה העממית-מהפכנית האתיופית 3.2 התנועה הסוציאליסטית הכלל-אתיופית 3.3 טיגראי: התחלת הלחימה הגלויה 3.4 החזית הלאומית המאוחדת: האיחדג 4 ארגוני האורומו 4.1 החזית לשחרור אורומו 4.2 ארגון האורומו העממי-דמוקרטי 4.3 החזית האסלאמית לשחרור אורומיה 5 הארגונים האמהרים 5.1 התנועה העממית-דמוקרטית האתיופית 5.2 חזית קאפגן הפטריוטית 6 הארגונים הסומלים 6.1 החזית לשחרור מערב סומליה 6.1.1 תחילת שנות השבעים: לוחמת גרילה 6.1.2 הטרור האדום: מלחמת אוגדן 6.1.3 אתיופיה: פלישה לסומליה 6.1.4 התמוטטות הבדלניים: הקמת ארגון חדש 6.2 החזית לשחרור אבו סומלי 7 הארגונים הטיגראינים 8 הארגונים האפארים 8.1 החזית לשחרור אפאר 9 הממשלה 9.1 אתיופיה: הפיכה כושלת 9.2 המורדים והממשלה: משא ומתן 9.3 המורדים: תפיסת השלטון 10 הערות שוליים

[עריכה] המלחמה: רקע

[עריכה] אתיופיה: בעיות רבות

[עריכה] המהפכה האתיופית

[עריכה] תחילת הלחימה

[עריכה] טיהורי החונטה

[עריכה] הטרור האדום

[עריכה] ארגוני השמאל

[עריכה] המפלגה העממית-מהפכנית האתיופית

[עריכה] התנועה הסוציאליסטית הכלל-אתיופית

[עריכה] טיגראי: התחלת הלחימה הגלויה

ההתנגדות הגלויה הראשונה לשלטון החונטה החלה במחוז טיגראי באוקטובר 1974. על מנת לסתום את ההתנגדות הדרג דרש ממושל המחוז ראס מנגשה סאיום, חבר בית המלוכה האתיופי מהענף הטיגראיני של השושלת הסולומונית ונינו של הקיסר לשעבר יוהנס הרביעי להסגיר עצמו לרשויות הממשלה. סאיום לא הסגיר עצמו וירד למחתרת שם הקים את הארגון לשחרור טיגראי. ארגון זה הפעיל תאים פוליטיים סודיים והשתתף בפעולות צבאיות כנגד הדרג. במשך שנות ה-70 של המאה ה-20 הארגון החל להקים תאים בחלקים שונים של טיגראי. בתחילת 1975 ראס סאיום עזב את טיגראי יחד עם אצילים אחרים ויחד הם ייצרו את האיחוד הדמוקרטי-אתיופי (בקיצור: טארנפית). חברי הארגון לשחרור טיגראי שנשארו בטיגראי החלו לאמץ את האידיאולוגיה של הארגון האריתראי החזית העממית לשחרור אריתריאה (בקיצור: שעביה) ויצרו את החזית העממית לשחרור טיגראי (בקיצור: וויאנה), מטרות הארגון היו ברורות הפלת שלטון הדרג הקמת "ממשלה יותר דמוקרטית" וגירוש כל הצבאות הזרים מאדמת אתיופיה. הוויאנה האשים את מנגאשה בשיתוף פעולה עם השלטון, קיבל את מרקסיזם-לניניזם כאידיאולוגיה של הארגון ודרשו הקמת מדינה עצמאית שלה הם קראו "רפובליקת טיגראי הגדולה" שתכללו את כל האומה הטיגראינית (מטיגראינית: ביהר-טיגראי) היושבת בטיגראי ובדרום אריתריאה. הוואינה ניטרל את הארגון לשחרור טיגראי בכך שרצח רבים מחבריו וביסס את עצמו כארגון ההתנגדות הטיגראיני היחיד.

בתחילת דרכו הוויאנה חלק את כוחו בטיגראי יחד עם הארגונים טארנפית הפרו-קיסרי ויחאפה השמאלני. אף על פי כן, הטרור האדום כמעט והשמיד את שני הארגונים האלה, ועד 1978 הם הפסיקו להיות גורם מרכזי בהתנגדות. הוואינה נפגעה גם היא מהטרור האדום והחולשה באופן רציני ,אך עם העזרה של השעביה היא שיקמה את עצמה ונכנסה ל-"הילוך שני" בהתנגדות לחונטה. התקומה וההתחזקות של הארגון כללו הצטרפות של חלק מחברי היחאפה לוויאנה.

בתחלית 1980 הוואינה החל להפנות מאמצים על מנת לשלוט בכל מחוז טיגראי. הוויאנה הצליח במטרותיה, למרות שהוואינה הציגה את עצמה בתור חזית לאומית מאוחדת שמציג את כל הקבוצות האתניות באתיופיה היא קיבלה תמיכה אך ורק מטיגראינים. ב-8 במאי 1984 הוואינה יצא בקריאה להקמת חזית לאומית מאוחדת יחד עם הארגונים האחרים המתנגדים לדרג באתיופיה. עד 1984 הוואינה הייתה פעילה ברחבי טיגראי ובחלקים ממחוזות וואלו וגוג'אם. חברי הוויאנה הקימו בתוך הארגון את הליגה המרקסיסטית-לניניסית הטיגראינית ודגלו באידיאולוגיה הסטליניסטית של מפלגת העבודה האלבנית. ביום השנה השלושה עשר להקמתו הוויאנה היה הארגון החזק ביותר משאר ארגוני הגרילה באתיופיה. במאי 1989 הוואינה הצליח להשתלט על אזורים עירוניים כגון אקסום, אינדה סלאסי, מאקלה והצבא האתיופי איבד את אחיזתו בטיגראי.

[עריכה] החזית הלאומית המאוחדת: האיחדג

המאמצים של הוואינה להקים חזית לאומית מאוחדת נשאו פרי ובינואר 1989 הארגון התאחד צבאית עם ארגון ההתנגדות האמהרי התנועה העממית-דמוקרטית האתיופית. הארגון המאוחד נלחם בעיקר באזורי האמהרים בוואלו באגמדיר ובצפון שאווה, שטחים שהיו לשעבר בשליטת ארגון היחאפה. שתי הקבוצות שיתפו פעולה בפעילויות צבאיות, אך לא התאחדו פוליטית וארגונית. בסתיו 1989 הארגון האמהרי שלט על כ-2.5 מיליון אזרחים אתיופים. למרות ששני הארגונים לא התאחדו פוליטית הארגון האמהרי תמך בדמוקרטיזציה של אתיופיה. שני הארגונים התאחדו לבסוף תחת דגל אחד וקראו לארגון המאוחד החזית העממית המהפכנית הדמוקרטית האתיופית (בקיצור מאמהרית: איחדג) האידיאולוגיה של הארגון החדש נלקחה מזו של הוויאנה שכללה הקמת ממשלה דמוקרטית פירוק השרידים האחרונים של האצילות האתיופית, הפסקת האימפריאליזם (ראה: האימפריאליזם האתיופי), האיחדג קראה להקמת ממשלה עממית והקמת פדרציה אתיופית בעקבות הכרזות אלו קבוצות נוספות הצטרפו לאיחדג. בסתיו 1989 האיחדג החל לנוע מעמדותיו בטיגראי, וואלו ובאגמדיר לכיוון צפון שאווה בעקבות זאת הארגון החל לאיים על אחיזת החונטה בבירה אדיס אבבה הנמצאת במרכזה של שאווה. באוגוסט 1989 האיחדג יזם שישה התקפות שנמשכו כשבוע שהרגו פצעו או לכדו כ-20,000 חיילים אתיופים, הארגון לכד גם מספר רב של כלי נשק. בעקבות הפסדי הממשלה חיילים רבים מצבא אתיופיה הצטרפו לאיחדג.

[עריכה] ארגוני האורומו

[עריכה] החזית לשחרור אורומו

ביולי 1973 נוצרה החזית לשחרור אורומו (בקיצור מאורומו: אבו) מטרותיה היו ברורות שחרור עם האורומו מהאימפראיליזם האתיופי והקמת מדינה עצמאית בשם הרפובליקה הדמוקרטית של אורומיה. ב-1974 אבו החלה בהתקפות כלפי צבא אתיופיה שעוד היה תחת שלטון היילה סלאסי במחוז הראר. אחרי המהפכה האתיופית אבו הגדילה את ההתקפות הפעם נגד הדרג שסירב לאורומו לבחור את נציגיהם ולהכריז על האורומו כשפה רשמית.

בתחילת שנת 1980 אבו החל לגייס אזרחים לשורתיו כ-5,000 איש היו חברים בארגון המרכזי בנוסף ל-10,000 חברי הזרוע הצבאית, ב-1985 אבו החל את הפעולה הראשונה שלו כנגד הצבא האתיופי בעיירה אגובאלה המונה כ-1,000 תושבים בנוסף לשליטה בשדות הקפה של העיירה השווים כ-2 מיליון דולר.

ב-1988 הצבא האתיופי תקף עמדות של אבו במחוז וואלגה ונלחם נגדו בערים קאלאם וגימבי אוורג'ה. בגלל שעדיין האבו היה עדיין בחיתוליו הוא קיבל תמיכה צבאית מהוויאנה ומהשעביה, חולשתו הראשית של אבו הייתה אי היכולת וכישלון בגיוס אזרחים בעיקר מבני עמו האורומו ותחרות עם הארגון הסומלי החזית הלאומית לשחרור אוגדן על תמיכת התושבים במחוזות באל, הראר, סידאמו וארסי.

ב-10 ביוני 1989 אבו יזמה התקפה נוספת הפעם על העיירות גרה מולטה שבמחוז הראר, בהתקפה זו נהרגו מספר חיילים אתיופים ושחרורו אסירי אורומו מתנגדי המשטר. באוקטובר אותה השנה אבו התנגש עם כוחות הצבא האתיופי במחוז וואלגה ובהראר. מה-10 בנובמבר ועד ה-17 לאותו החודש ארגון האבו התכנס והצהיר על המשך הלחימה בדרג, מספר שבועות לאחר מכן יחידות אבו יחד עם השעביה תקפו את הצבא האתיופי בעיר אסוסה על הגבול הסואדני-אתיופי. במקביל לכך האבו התנגש עם הצבא האתיופי בהראר וברחבי דרום אתיופיה.

היחסים בין אבו לבין קואליצית המורדים הטיגראינית-אמהרית האיחדג היו טובים ושני הארגונים שיתפו פעולה, אך לקראת סוף 1989 היחסים הדרדרו בגלל שארגון האיחדג הקים ארגון אורומו מתחרה לאבו הנקרא ארגון האורומו העממי-דמוקרטי (בקיצור מאורומו: דדאוו), הרקע להקמת ארגון זה היה שהאיחדג רצה תמיכה של עם האורומו, הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באתיופיה ובתחילת פעילותו הדדאוו הצליח לאתגר את כוחות הדרג באזורי האורומו שבהם קיבלה תמיכה בשאווה, ארסי, באל, וואלגה, ילאבאבור וסידאמו ^[1].

במקביל התקפות האבו במערב אתיופיה הצליחו ובינואר 1990 כבשו את העיר אסוסה וחלקים ממחוז וואלגה. למרות ההצלחות של הארגון הוא היה עדין ארגון שולי שלא זכה ליחס מהממשלה האתיופית. הקרע שהחל בין האיחדג לאבו עדיין היה קטן וכאשר ארגוני הגרילה כבשו את אדיס אבבה והקימו ממשלת מעבר היחסים בין הארגונים השתפרו אך ב-22 ביוני 1992 אבו פרשה מהמירוץ לבחירות ומהממשלה בטענה של איומים והפחדות ופנתה למאבק מזוין כנגד ממשלת האיחדג.

[עריכה] ארגון האורומו העממי-דמוקרטי

[עריכה] החזית האסלאמית לשחרור אורומיה

[עריכה] הארגונים האמהרים

[עריכה] התנועה העממית-דמוקרטית האתיופית

[עריכה] חזית קאפגן הפטריוטית

[עריכה] הארגונים הסומלים

[עריכה] החזית לשחרור מערב סומליה

[עריכה] תחילת שנות השבעים: לוחמת גרילה

הכוח המשמעותי שהתנגד לדרג באוגדן (נקראת גם: סומלילנד האתיופית) היה החזית לשחרור מערב סומליה (בקיצור מסומלית: ). כוחות החזית התנגשו עם צבא אתיופיה לראשונה ב-1975 ותקפו באופן כולל עמדות צבא על הגבול עם סומליה. ביוני 1977 סומליה החלה לתמוך בארגון באופן פעיל ושלחה "מתנדבים" מצבא סומליה שיפעלו בארגון, החזית יחד עם המתנדבים הצליחו להשתלט על קו הרכבת ג'יבוטי-אדיס אבבה שהייתה אחראית על שליש מהייצאו האתיופי בנוסף החזית השתלטה על כ-60% משטח אוגדן. בשנה זו חיילי החזית מנו כ-6,000.

[עריכה] הטרור האדום: מלחמת אוגדן

ביולי 1977 סומליה פלשה לאתיופיה בכוונה ליישם את חלום "סומליה הגדולה" (במה שנודע בשם: מלחמת אוגדן) והגיעו עד לבירת האזור הראר. בספטמבר העיר ג'יג'יגה נפלה לידי הסומלים כאשר חיילי צבא אתיופיה נסגו מהעיר, לאחר מכן הסומלים התקדמו ללב אוגדן והתמקדו בלחימה במעבר מרדה האסטרטגי ולאחר מכן לחימה כוללת בלב מחוז הראר. כוחות צבא סומליה והחזית נתקעו בעמדותיהם בגלל מזג האוויר הגרוע שנוצר, ונתן לאתיופיה להתארגן מחדש, בינואר 1978 הסומלים תקפו שלושה פעמיים את הצבא האתיופי באזור העיר הראר, הצבא האתיופי שהצתייד עם כ-50,000 חיילים בנוסף ל-10,000 חיילים קובניים וציוד מברית המועצות החל בתקיפה עם ארטילריה כלפי עמדות הסומלים.

בתחילת בפברואר 1978 אתיופיה שיגרה שני מתקפות יחד עם חיילים קובנים באזור ג'יג'יגה, המתקפה הראשונה הייתה מזרחה ודרומה מהעיר דירה דאווה דרך הגבעות שמעבר לעיר ג'יג'יגה ועד לגבול הסומלי. בהתקפה השנייה יחד עם הקובניים אתיופיה תקפה את אזור הראר וג'יג'יגה עם כוח אווירי. ב-5 במרץ האתיופים כבשו את ג'יג'יגה לאחר יומים של לחימה עקובה מדם כנגד ארבעה חטיבות של צבא סומליה, בקרב זה נהרגו כ-3,000 חיילים סומלים. בנוסף להתקפות צבא אתיופיה, חיל האוויר האתיופי הצליח להשתלט מחדש על המרחב האווירי של אוגדן. ב-9 במרץ נשיא סומליה מוחמד סיאד בארה סיים את המלחמה ופיקד על צבא סומליה לסגת. לאחר נסיגתה של סומליה מאזור אוגדן, החזית חזרה להתקפות גרילה כנגד צבא אתיופיה יחד עם מתנדבים מצבא סומליה והצליחו להשתלט על אזורי הכפר באוגדן, ב-1980 האתיופים החלו לחמש ולארגן את החזית הדמוקרטית לגאולת סומליה ומאוחר יותר את הארגון התנועה הסומלית הלאומית לפעילות כנגד שלטונו של נשיא סומליה מוחמד סיאד בארה בסומליה ופעילות כנגד הארגונים הבדלניים באוגדן.

[עריכה] אתיופיה: פלישה לסומליה

ב-30 ביוני 1983 צבא אתיופיה קיים שני התקפות כנגד סומליה. ההתקפה הראשונה הייתה במחוז חייראן על הגבול האתיופי-סומלי, התקפה זו של האתיופים נכשלה בעקבות עצירת על ידי צבא סומליה. ההתקפה השנייה של אתיופיה בסומליה הייתה צפונית לקודמת במחוז גלודווד יחד עם כוחות שריון, בנוסף לכך ב-17 ביולי מטוסי קרב אתיופים הפגיזו את מסלול ההמראה וחלקים מהעיר גאלכסיו בירת מחוז מודוג באזור זה צבא אתיופיה חצה את הגבול צפונה ומערבה מגאלכסיו וכבש את העיירה גלדוגוב הנמצאת כ-6 קילומטרים מהגבול האתיופי. עד לשנת 1983 היו קרבות בין כוחות סומליה ואתיופיה בייחוד בערים בולמבלה והרגייסה בערים אלו הייתה מפלה לצבא סומליה שלא יכל לכוח האתיופי.

ביולי 1985 נשיא סומליה מוחמד סיאד בארה ונשיא אתיופיה מנגיסטו היילה מריאם נפגשו ודנו בסוגית אוגדן בועידת הפיסגה של ארגון אחדות אפריקה באדיס אבבה, בפגישה זו הצדדים לא הסכימו לשום הבנה. בסבב פגישות נוסף בין הצדדים בג'יבוטי השכנה הצדדים הגיעו להבנות, ביניהם נסיגת צבא אתיופיה מהשטחים שכבש בסומליה, הסכם סיום האיבה בין הצדדים נחתם ב-12 בפברואר 1987 אך אחרון חיילי אתיופיה נסגו מסומליה ב-1988 למרות כל זאת אתיופיה המשיכה לצייד את הארגונים הסומלים שהקימה החזית הדמוקרטית לגאולת סומליה והתנועה הסומלית הלאומית שהיו חלק מהמהפכה הסומלית שהפילה את משטרו של בארה בסומליה ובעקבותיה כעשרות אלפי פליטים מסומליה חצו את הגבול לאתיופיה וערערו את שלטונו הגוסס של מנגיסטו.

[עריכה] התמוטטות הבדלניים: הקמת ארגון חדש

(בקיצור מסומלית: צ'ווחאו)

[עריכה] החזית לשחרור אבו סומלי

[עריכה] הארגונים הטיגראינים

[עריכה] הארגונים האפארים

[עריכה] החזית לשחרור אפאר

[עריכה] הממשלה

[עריכה] אתיופיה: הפיכה כושלת

ב-16 במאי 1989 כאשר נשיא אתיופיה מנגיסטו היילה מריאם היה בביקור דיפלומטי במזרח גרמניה מספר קצינים בכירים במפלגת הפועלים האתיופית יזמו הפיכה, הצעד הראשון של אותם קצינים היה למסור אולטימטום לשר ההגנה, רב אלוף היילה גיורגיס הבט מריאם להצטרף להם או שיכלא. שר ההגנה סירב ונורה למוות. כאשר קצינים הנאמנים למנגיסטו שמעו את המתרחש הם הזמינו טנקים על מנת צבא להקיף את המשרד ולשמור על הדרך לנמל התעופה. קציני ומפקדי יחידות הצבא האתיופי באריתריאה ובטיגראי הצטרפו גם הם להפיכה אלו השתלטו על תחנת רדיו בעיר אסמרה שבאריתריאה וקראו למרי צבאי כנגד שלטון מנגיסטו. למרות כל זה, מנגיסטו חזר לאתיופיה מביקורו במזרח גרמניה ויחד עם שומרי הראש הנשיאותים ותומכיו הצליח להשתלט על המתרחש בתוך כשלושה ימים. המורדים שהתכוונו להקים ממשלת מעבר צבאית, שילמו על כוונתם זו ומנגיסטו טיהר את כל סגל הקצונה המורדת בצבא כתריסר הוצאו להורג וכ-300 עד 400 קצינים נעצרו בחשד לשתוף פעולה עם המורדים. ההפיכה שסוכלה הייתה חלק ממספר בעיות באתיופיה המלחמה, הבצורת, הרעב ואי היציבות הפוליטית בתוך מפלגת הפועלים האתיופית. ב-1989 כאשר כוחות האיחדג ושאר כוחות המורדים הצליחו להגיע כ-200 קילומטרים מאדיס אבבה, ברית המועצות לחצה על מנגיסטו לקיים משא ומתן עם המורדים.

[עריכה] המורדים והממשלה: משא ומתן

ב-5 ביוני 1989 האסיפה הלאומית בישיבה מיוחדת דרשה ממשלת אתיופיה לקיים משא ומתן עם ארגון השעביה. שני הצדדים הסכימו שנשיא ארצות הברית לשעבר ג'ימי קרטר יהיה המתווך במשא-ומתן. לאחר הפגישות הראשונות שני הצדדים הסכימו לסבב נוסף בשיחות הפעם בנובמבר בעיר ניירובי. בסבב השני של השיחות עניינים מנהליים נוספים נפתרו, אחד מהנושאים הקשים לפיתרון היה הקמת ועידה לאומית שתהיה בעלת שישה משתתפים בהם: קניה, סנגל, סודאן, טנזניה, זימבבווה, ארגון אחדות אפריקה, הזמנה השביעית הוצעה לאו"ם אך אתיופיה סירבה לועידה הבינלאומית וזו בוטלה. סבב הפגישות הבא בין הצדדים התרחש בוושינגטון באוקטובר ופברואר 1990, המטווח בין הצדדים הפעם היה עוזר מזכיר המדינה של ארצות הברית לעינייני אפריקה הרמן כהן, סבב שיחות זה נכשל אך שני הצדדים הסכימו להמשיך את הדיאלוג.

ממשלת אתיופיה הסכימה גם למשא ומתן עם ארגון האיחדג בתיווחה של הממשלה האיטלקית. השיחות הראשוניות התחילו ברומא ב-4 בנובמבר 1989. מי שייצג את האיחדג היה יושב הראש שלו מלס זנאווי. ארגון האיחדג סירב להפסקת אש בתחילה מכיוון שהיה קרוב לבירה האתיופית, בסופו של דבר הארגון קיים הפסקת אש. האיחדג דרש בפגישות הקמתה של ממשלה זמנית שתיצג את כל הקבוצות האתניות באתיופיה ותהיה בדרך לחקיקת חוקה דמוקרטית וקיום בחירות דמוקרטיות. לפני שהשיחות החלו הממשלה האתיופית דחתה את הרעיון של הממשלה הזמנית וטענה שהעם כבר אישרר את חוקת 1987 ושבית נבחרים נבחר בבחירות חופשיות. מלס זנאווי שהיה יושב הראש של האיחדג אבל גם של הוויאנה בתוכו, הציג את האינטרסים של הוואינה ושל הטיגראינים. הסיבוב השני של השיחות נפתח ברומא ב-12 בדצמבר 1989. שני הצדדים הגיעו להסכם שאיטליה וקניה יהיו המתווכים, הסבב השלישי בשיחות נפתחו ב-20 במרץ 1990, שיחות אלו הסתיימו תשעה ימים לאחר שהתחילו כאשר ממשלת אתיופיה החזירה את נציגה, בוויאנה טענו שהשיחות נחשלו מכיוון שהממשלה האתיופית הציגה פיתרונות שנגעו למחוז האוטונומי טיגראי ולא לכלל אתיופיה ובייחוד לבני בריתו האמהרים מהתנועה העממית-דמוקרטית האתיופית.

[עריכה] המורדים: תפיסת השלטון

החזית הצבאית של האיחדג החלה בהתקפה באופן מסיבי על הצבא האתיופי בסתיו 1989 ובאמצע יוני 1990 הצליחה להגיע כ-160 קילומטרים מאדיס אבבה. בפברואר 1990 כוחות השעביה האריתראי הצליחחו ללכוד את עיר הנמל מאסאווה שהייתה שער הכניסה של מזון וכלי נשק לאתיופיה. באמצע פברואר השעביה השתלט על הדרך שבין מאסאווה, אסמרה וקארן. לקראת סוף השנה, השעביה התחיל לנהל מבצעים צבאיים בסביבה של איי דאהלאק ויזם התקפות לכיוון עיר הנמל אסאב.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ פאול בי. האנז, רבדים של פעם: היסטוריה של אתיופיה, עמוד 322.