FIM-92 סטינגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

FIM-92 סטינגר (Stinger; מאנגלית: עוקץ) הוא טיל כתף נגד מטוסים, מתוצרת חברת ריית'און האמריקנית. הטיל מונחה בשילוב של אינפרה אדום (חום) ואולטרה סגול, הטווח המרבי שלו משתנה ונע בין 3.5 ל- 6 ק"מ (בהתאם לסוג המטרה וגורמים נוספים) וטווח הגובה שלו הוא 180 עד 3,800 מטר. פותחה גם גרסה אווירית של הטיל המכונה AIM-92 סטינגר, לשיגור ממסוקים וכלי טיס בלתי מאוישים.

חייל מתכוון לשגר טיל סטינגר

אורכו כ-1.5 מטר, קוטרו 70 מ"מ, משקלו כ-10 ק"ג, מהירותו המרבית 2.2 מאך (כ-2,260 קמ"ש) ומחירו משתנה בהתאם לחוזי הקניה, המחיר המרבי עמד בשנת 2002 על כ-165 אלף דולר.

למרות שחייל בודד יכול לשגר את הטיל, על פי רוב משוגר הטיל בצוות של שניים, כאשר נושא הטיל נעזר בחייל שלצידו לאיתור המטוס בכוונת, ובשעת הירי חובק אותו החייל על מנת לייצב אותו.

הטיל נמכר לצבאות רבים בכל העולם, לרבות ארצות הברית, בריטניה וישראל שאליה הגיע בשנת 1990 ושולב בתוך המערך הטקטי של הנ"מ.

תוכן עניינים

1 פיתוח
2 טבילות אש
3 שירות בחיל האוויר הישראלי
- 3.1 יחידת הברקן (סטינגר)
- 3.2 מערכות נוספות
4 ראו גם
5 קישורים חיצוניים

[עריכה] פיתוח

חייל מכוון טיל סטינגר, כשלצידו נמצא החייל החובק

תחילת פיתוחו של הטיל בחברת ג'נרל דיינמיקס בשנת 1967. ניסויים בצבא האמריקני החלו בשנת 1971, והשיגור הראשון נערך בשנת 1975. יצור דגם A החל בשנת 1978, וייצור דגם B (עם מערכת הנחייה חדשה) החל בשנת 1983. עד הפסקת הייצור בשנת 1987, יוצרו כ-16 אלף טילים משני הדגמים הראשונים.

דגם C פותח משנת 1984, יצורו החל בשנת 1987 והוא נכנס לשירות בשנת 1989. דגמי Dו-G הם דגמי C שצויידו במערכת לעקיפת אמצעי הטעייה.

דגם E (עם מערכת הנחייה חדשה) פותח משנת 1992 ונכנס לשירות בשנת 1995. דגמי F הם דגמי E שעברו שדרוג תוכנה, משנת 2001.

דגם בלוק 2 (עם מערכת הנחייה חדשה ותקרת גובה של 7,500 מטר) פותח משנת 1996, וייצורו החל בשנת 2004. נכון לשנת 2007 פיתוח דגם הבלוק 2 נמצא בהשהייה בגלל שיקולים תקציביים בצבא ארצות הברית.

משנת 1984, ספינות חיל הים האמריקני באזור המזרח התיכון מצוידות בטילי סטינגר, להגנה נקודתית נגד מטוסים.

המאפיין הבולט של הסטינגר הוא שיטת הביות שלו: ראש הביות שלו מורכב מחיישן המחפש חום תת-אדום הנפלט ממנועי המטוס, ביחד עם חיישן נפרד שמחפש הפרשים בקרינה האולטרה סגולה, שמשמעה גוף (מטוס) שמסתיר את מקור הקרינה האולטרה סגולה (השמש). למעשה, חיישן אחד "רואה" כתם בהיר ביחס לרקע, והשני "רואה" כתם כהה יחסית לרקע.

[עריכה] טבילות אש

טבילת האש הראשונה של הטיל נערכה במלחמת פוקלנד בשנת 1982, כאשר חיילים בריטיים הפילו מטוס ארגנטינאי.

ארצות הברית סיפקה מאות טילי סטינגר למורדים באפגניסטן, שלחמו בכיבוש הרוסי. המורדים הצליחו להפיל כשלוש מאות כלי טיס רוסיים (בעיקר מסוקים), והאיצו את נסיגת ברית המועצות בשנת 1989. בסוף שנות השמונים, ארצות הברית סיפקה טילי סטינגר למחתרת UNITA באנגולה, בניסיון להפיל את הממשלה בהפיכה צבאית. מספר טילים אבדו, והגיעו לאיראן.

[עריכה] שירות בחיל האוויר הישראלי

הטיל נכנס לשירות מערך הנ"מ בחיל האוויר הישראלי בשנת 1990 כטיל כתף נגד מטוסים וקיבל את הכינוי "ברקן".

[עריכה] יחידת הברקן (סטינגר)

האמר ברקן

יחידת הברקן הינה חלק מרכזי במערך הנ"מ והינה חלק מהמערך הטקטי. היחידה הינה מורכבת מסוללות (בדומה ליחידות חיל התותחנים), אשר מתחלקות בין שני גדודים. לוחמי הברקן עוברים הכשרת נ"מ בשילוב הכשרת חי"ר מה שמאפשר להם לבצע פעילות בט"ש קרקעית בדומה ליחידות חי"ר סדירות, בנוסף לביצוע משימות הגנה אווירית. הלוחמים מתחלקים לסוללות מנוגמשות (הנעות על "נגמ"ש ברקן" שהוא נגמ"ש M-113 שעבר התאמה) ולסוללות האמר (אשר משתמשות בג'יפ "האמר ברקן"). חשוב לציין כי מדובר על לוחמים הנושאים על גופם משקל שלעתים מגיע עד כדי 40 ק"ג למרחקים גדולים ( 20 עד 40 ק"מ הליכה). הלוחמים הם אנשי הסוואה מעולים ובעלי יכולות השרדות גבוהות מאוד בתאי שטח "מלוכלכים". היחידה בוחרת לוחמים שלא נופלים מלוחמי יחידות העורב , הפלח"ן והפלס"ר של החי"ר.

[עריכה] מערכות נוספות

התעשייה האווירית הישראלית פיתחה מערכת נ"מ ניידת, בשם מחבט.

המערכת כוללת נגמ"ש M163 עם תותח M61 וולקן (תותח נ"מ מונחה בקוטר 20 מ"מ) ומשגר לארבעה טילי סטינגר. המחבט נכנס לשירות מערך הנ"מ בשנת 1998. המערכות היו שייכות גם הן למערך הטקטי אך הן הוצאו משימוש בשנת 2005.