תולדות השיגעון בעידן התבונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תולדות השיגעון בעידן התבונה (Folie et déraison - Histoire de la folie à l'âge classique) הוא ספר מאת הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו, שיצא לאור בשנת 1961.

פוקו נולד בשנת 1926 במערב צרפת. הוא למד פסיכולוגיה, פילוסופיה ופסיכופתולוגיה בבית הספר היוקרתי אקול נורמל סופרייר. שנים מספר עבד וחקר בתי חולים פסיכיאטריים בפריז ובסביבתה ובעקבות התנסות זו כתב את תיזת הדוקטורט הראשית שלו, "תולדות השיגעון בעידן התבונה", אותה פרסם גם כספר. הישגו הגדול של ספר זה הוא בדיון בתפקידו החברתי של קו ההפרדה בין השפוי ללא שפוי.

כתיבתו של פוקו היא פוסט-מודרניסטית. כתיבה זו מטילה ספקנות ופסימיות באשר לחשיבה הפוזיטיביסטית וההיסטוריות המודרנית, הוא מבקר את השיח הפלורליסטי הכביכול פתוח ודרך ביקורת זו הוא חושף את מה שהוא מכנה אפלת הנאורות, אותה נאורות שהכריזה על עצמה כעידן של ניצחון התבונה והקדמה.

הספר עוסק במערכת היחסים בין הכוח לבין הידע. מערכת יחסים זו כוללת משמעת וענישה, היחיד הוא מושא ליחסי כוח, למערכות נורמטיביות ולמשטרי דיכוי חברתיים. לאור זאת פוקו רואה את ההיסטוריה של הפסיכיאטריה באופן שונה מן המקובל. זהו אינו הסיפור החד-ממדי והמסולף של הצלחות ושל קידמה, סיפור שגיבוריו הם הרופאים אלא מדובר בהיסטוריה של תיחום, הרחקה, נידוי והשתקה של ציבור הנתפש כזר ומוזר.

כדי לאפשר למשוגע לזעוק את זעקתו ולפרוץ לתוך המרחב הפוליטי התבוני יש לדעת פוקו להבין את הסדר ההיסטורי לפיו המשוגע חדל להיות דובר בעל זכויות. השיטה המתודולוגית באמצעותה חוקר פוקו היא הגנאלוגיה. זוהי שיטה המאפשרת לחשוף את הרבדים ההיסטוריים של התופעה החברתית באופן המצביע על הבנייה החברתית של המציאות העומדת בבסיסה של תפישה זו.

תפקיד האינטלקטואל הוא להצביע על הכח המדכא. עליו לנהוג כמו כל אדם בקבוצת אינטרס למען עניין משותף. הוא אינו מנהיג של אותה הקבוצה אלא חלק מאותה הקבוצה.

"הכליאה הגדולה"

טענות מרכזיות:

1. בתקופת הרנסאנס, בראשית העת החדשה, היה לשיגעון מעמד מיוחד. זה היה מקור של חכמה ותבונה לגבי המשמעות של חיי האנוש והאדם.
2. החל מהמאה ה-17 תפש המשוגע את מקום המצורע מבחינה מוסדית חברתית, כמוהו הוא נעשה לסמן נגטיבי של הסדר החברתי ולמושא הרחקה חברתית.
3. מאמצע המאה ה-17 מתחילה כליאה שיטתית של המשוגעים בכל רחבי אירופה. הם מושלכים למרתפי כליאה יחד עם קבוצה שלמה של אנשי שוליים, ובהם פושעים, זונות, מובטלים ומתנגדי משטר.
4. תפקיד בתי הכליאה היה רב משמעי. בשעה של משבר כלכלי מחוסרי העבודה נאסרו וכך החברה הגנה על עצמה מפני מרידות והסטות של אותם מובטלים. לאחר סיום המשבר הכלכלי בתקופה של גאות כלכלית השתמשו באותם האסירים כדי לווסת את שוק העבודה. הם שימשו ככח עבודה זול ובכך הם היוו איום בידי המעסיקים למען העובדים לא ידרשו עלייה במשכורותיהם, כאשר באותו אזור חלה תסיסה בשל אבטלת העובדים הקבועים תוך שימוש באסירים ככח עבודה נטו המעסיקים לכלוא מחדש את אותם האסירים תוך הרעת תנאיהם.

השיגעון נתפש קודם כל כשערורייה מוסרית. המשוגע מובטל מעבודה, הוא נכלא על ידי הבורגני שאינו סובל הפרה גסה של הסדר החברתי הטוב, בהמשך התהליך ההיסטורי נפתחו מוסדות אשפוז ומוסדו ערוצי ידע כדי לטפל במשוגע וכך נפערה התהום שבין השפוי ללא שפוי ובין הרופא לחולה.