תגובת החברה הדתית לרצח רבין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: מחקר מקורי מוטה ללא סימוכין, סובל מהכללות רבות, כמפורט בדף השיחה. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. |
הציבור היהודי-דתי במדינת ישראל הוא שעמד בראש המאבק כנגד ראש הממשלה, יצחק רבין, וכנגד מדיניותו בשנים 1992 - 1995, ולבסוף בא רוצחו של ראש הממשלה, יגאל עמיר, מקרב ציבור זה. תגובת החברה הדתית לרצח רבין עוצבה על ידי ההסתייגות הברורה ממעשה הרצח, מחד, ומאידך, על ידי הדעה השלילית על מדיניותו של רבין, שלא השתנתה גם אחרי הירצחו.
תוכן עניינים |
[עריכה] היחס לרבין בציבור הדתי ימני טרם הרצח
רובו הגדול של של הציבור הדתי נמנה עם הימין הפוליטי בישראל. בטרם רצח רבין הייתה הציונות הדתית הכוח העיקרי מאחורי המחאה החריפה כלפי מדיניות הממשלה בעקבות הסכמי אוסלו. המחאה כללה דיבורים על מרי אזרחי מצד זו ארצנו, והוראות לסרב פקודה אפילו לפינוי מתקנים צבאיים במהלך יישום הסכמי אוסלו. ממשלת רבין הואשמה באי לגיטימית, מצד דוברים מסוימים, עקב השענותה על בלוק חוסם שכלל את חברי הכנסת מהמפלגות הערביות, והשענותה להעברת הסכמי אוסלו ב' על שני ח"כים מסיעת יעוד, פורשי צומת הימנית שזכו במשרת שר וסגן שר.
ממשלת רבין גם זכתה לביקורת מצד הדתיים לאומיים והחרדים על היותה חילונית ולטענתם אנטי-דתית.
המחאה כנגד הממשלה ופעולותיה כללה גם התייחסות לרבין עצמו. הועלו טענות בדבר אהבתו של רבין לטיפה המרה, והשתתפותו בירי על אלטלנה והופצו כרזות בהן הוא הולבש בכאפיה ומעליו הכיתוב "השקרן". בבטאון החרדי "השבוע", שנסגר על ידי שר הפנים אחרי רצח רבין לזמן מה, נאמרו על רבין דברים קשים. בין השאר רואיינה שם דוקטור לפסיכולוגיה שטענה שרבין לוקה במחלת נפש.
[עריכה] התגובה המיידית לרצח בציונות הדתית
על מאפייני התגובה העיקריים עומד יואב שורק:
- "בשיח הכללי עיקר תשומת הלב מופנית אל הטרגדיה של הנרצח ואל תחילת היסדקות חלום השלום, דמותו של רבין מקבלת ממדים הרואיים ומיתיים... בשיח של הציונות הדתית דמותו של רבין כמעט זניחה. לא הנרצח מטריד את הציונות הדתית, כי אם הרוצח ומעשה הרצח".
הימים הראשונים שאחרי הרצח היו ימים של הלם. אומנם בחוגים כהניסטיים כמו בהתנחלות כפר תפוח נשמעו קריאות שמחה ותמיכה, שהתקשורת הבליטה. יש עדויות אנקדוטיות על כך שבאי אילו מקומות ביטאו קהלים דתיים לאומיים שמחה עם הישמע הרצח, אך תגובה זו הייתה זניחה ביחס.
הלל ויס, שקרא להעמיד לדין את רבין על בגידה, אמר יומיים לאחר הרצח:"ההתבטאויות שלי - נראות לי היום, לפחות בחלקן האלים, מיותרות ופסולות מאוד..." (אך מאוחר יותר הפך לדוגל נלהב בתאוריית הקונספירציה).
כנס חשבון נפש שנערך ימים ספורים לאחר הרצח היה פרי שיתוף פעולה נדיר בין המפד"ל ומימד. נחרטו בזיכרון דברי הרב יואל בן נון שאמר כי ידוע לו על רבנים שפסקו דין רודף לרבין, עורר בכך סערה גדולה, ואף נרדף בשל כך ונאלץ לעזוב את יישובו עפרה (כעבור כ-8 שנים). דבריו שימשו כותבים מהשמאל שסברו שקשר של רבני ימין קיצוני הביא לרצח, אך לטענות אלו לא סופקה הוכחה של ממש. על האווירה בכנס עמד אחד הנוכחים (מתוך הספר "ושיודע לשאול"):
- "הרב יואל בן נון... דפק על השולחן ואמר שהיו רבנים שהתירו את דמו של רבין. היה חשמל באולם. אם פעם הבנתי את האמירה ש"אפשר לחתוך את האווירה בסכין" ממשחקי כדורסל, אז בערב הזה באמת אפשר היה לחתוך את האווירה בסכין. היה שמה וולטאז' מאוד גבוה"
רבני הימין לא נטלו את האשמה על עצמם, אך הדגישו את חשיבות ההתרחקות מגורמים קיצוניים ואת חומרתה של עבירת "לא תרצח". הרב אברהם שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב ורב ראשי לשעבר, אמר כי מעשהו של הרוצח – "יניקתו היא רק ממעיינות חיצוניים ועכורים". רבני קרית ארבע יצאו בחריפות כנגד הבעת אהדה לרצח. הבסיס ההלכתי שמצא יגאל עמיר לפעולתו, "דין רודף", הוצג כלא רלוונטי, והובע חשש מהדרדרות למלחמת אחים בעקבות הרצח.
על הרב צבי טאו, ששם דגש ניכר על קדושת מוסדותיה הממלכתיים של המדינה, סופר שיצא בליל הרצח אל קברי הרב קוק ובנו וקונן שם כל הלילה. שלילת הרצח מתוך עמדה ממלכתית מובהקת הובעה גם בפרסומיו של הרב שלמה אבינר.
רבנים מתונים, שקולם היה חרישי קודם לרצח, השמיעו אותו ברמה. הרב יהודה עמיטל אף הסכים להתמנות כשר בממשלתו החדשה של שמעון פרס. המתונים השתמשו במקרה הרצח כדי להסביר מדוע לשיטתם צריך לעשות שימוש זהיר ביותר בהלכה כאשר באים לעסוק בענייני מדינה.
היו שניסו להשתמש בעובדה שיגאל עמיר חבש כיפה שחורה וקיבל חלק מחינוכו במוסדות חרדיים מודרניים (החינוך העצמאי בהרצליה וישיבת "היישוב החדש" בתל אביב), כדי להתנער מהקשר שלו לציונות הדתית, אף שישיבת כרם ביבנה ואוניברסיטת בר-אילן, המקומות שבהם שהה בבגרותו, הם בעלי זהות דתית לאומית.
הרב אהרון ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון, שלדבריו יש השפעה רבה בחוגים המתונים, נשא דרשה מפורסמת שבה סירב לקבל את ההתנערות מהאחריות לרוצח, והיא הודפסה בחוברות שהופצו בציבור. "לפני עשרה ימים היינו מציינים אותו כסמל להצלחה... הלוואי שיכולנו לומר שמה שנעשה, נעשה כל כולו, לא בגין הדרך שבה עבר הבחור או בגלל החינוך שקיבל, אלא 'למרות' הכול. עלינו לשאול את עצמנו 'האומנם ?!'" עם זאת הדגיש: "אם הנקודה היא דבקות בדברים שבקדושה... אל לנו למחוק, ולו אות אחת קטנה, מתורתנו". לעומתו פרופ' שלום רוזנברג, אף הוא מהזרם המתון, טען כי יגאל עמיר הוא עשב שוטה, שאינו מייצג את החינוך הדתי הלאומי, וסירב לקבל אחריות על מעשיו.
[עריכה] התגובה לאחר זמן
כבר בימים הראשונים לאחר הרצח נשמעו קולות שניסו להפחית מעוצמת האירוע, בציינם כי רציחות פוליטיות כבר התחוללו בעבר במדינה.
לאחר שבוע או שבועיים, אם בגלל חלוף הזמן ואם כתגובת ריאקציה להאשמות הקשות משמאל, השתנתה התגובה הדומיננטית לרצח כליל. בקרב הדתיים רווחו סיפורים על מעשי עוינות שהופנו כלפי בני הציבור מצד חילונים, למשל הורדת נערה מאוטובוס, והדבר יוחס להסתת השמאל.
מהלם וחשבון נפש (אומנם זהיר ומוגבל מאוד בדרך כלל) עברו מעצבי דעת הקהל בציבור הדתי למתקפת נגד, אם כי, כמובן, ההסתייגות מהרצח עצמו נשמרה במלוא תוקפה.
נשמעה הטענה שרבין, בהתעלמותו מהמתנחלים ובדחיקתם לפינה, היה אחראי במידה רבה לאווירה הציבורית הקשה ששררה נגדו. כן החלה לעלות טענת הקונספירציה, וכעבור זמן חולל העיתון "הצופה" שערורייה כשפרסם אפילו את ההשערה כי שמעון פרס עמד מאחורי קנוניית הרצח, אף שהעיתון הכחיש שהשערה זו מבטאת את עמדתו. תאוריות הקשר לפיהן ההתנקשות הייתה מבוימת ונועדה להכפיש את הימין, הפכו לנפוצות ביותר, ועד היום מאמינים בהן רבים בציבור הדתי לאומי.
דוברים שונים החלו לבטא מחאה נרחבת על "רוח ההתנצלות" בציבור. "עד מתי ובאיזו אינטנסיביות אנו מכים שוב ושוב על חטא ? על מה ולמה ?", תהה אחד הכותבים בעיתון המתנחלים "נקודה", חודש לאחר הרצח.
באירוניה מעיר יואב שורק:
- "במהלך הכנת החומר תהיתי לא פעם היכן נחבאות אותן התנצלויות שכה רבים השמיצו אותן – ולא מצאתי אותן... למעשה לא היו כמעט ביטויים של התנצלות מצד המנהיגות הציונית דתית. ההנחה שהמנהיגות המפד"לית או החינוכית תזדרז להתנצל הייתה ככל הנראה כה מושרשת, שלא היה בעובדות כדי להפריכה..."
בסיכומו של דבר לא גרם הרצח, דרמטי ככל שיהיה, לשינוי אידאולוגי בציונות הדתית. אלו שקראו לשינוי אידאולוגי היו למעשה מחוגי השמאל הדתי, והשינוי האידאולוגי שדרשו היה בעצם מעבר להשקפת העולם שהם עצמם אחזו בה עוד קודם לכן.
גם אחרי הרצח לא העלתה על דעתה המפד"ל להצטרף לממשלת השמאל, אם כי היו גישושים ראשוניים לכך בתחילה. המפלגה השתתפה בהתלהבות בקמפיין של בנימין נתניהו, שניצחונו אחרי הרצח במאבק על ראשות הממשלה היכה את חוגי שמאל בתדהמה, שכן ציפו לתמיכה נרחבת בהם בעקבות הרצח, ואף עורר בקרבם משטמה ותחושה של "הרצחת וגם ירשת?".
עם זאת, תהיה זו טעות להניח שלרצח רבין לא הייתה השפעה מרחיקת לכת על הציונות הדתית. מעתה גישתה במאבק על ארץ ישראל הייתה זהירה בהרבה. כבר בפינוי הערים הפלסטיניות זמן קצר אחרי הרצח היא שמרה על שקט יחסי. גם ארבע שנים אחר כך, כשהציע אהוד ברק לפלסטינים בשנת 2000 הצעות שהרחיקו לכת בהרבה מעבר למה שהעלה רבין על דל שפתיו, הייתה תנועת המחאה מולו חלשה. זאת הן ביחס לחילול קודשי הימין הדתי שהיה כרוך בהצעותיו והן ביחס למחאת העבר כנגד הסכמי אוסלו. כפי שניסח זאת אחד מאנשי הימין:"רצח רבין חיסל את האפשרות להילחם על ארץ ישראל".
[עריכה] התגובה החרדית לרצח
גם אצל החרדים אפשר למצוא את אותו דפוס של מעבר מהלם לתגובת נגד, אך הוא עוד היה מהיר בהרבה מאשר אצל הדתיים לאומיים. רק בימים הראשונים שאחרי הרצח, ובעיקר בשעות הראשונות, היה העיקר הזעזוע העמוק. הוא בוטא על ידי המודיע, יומון אגודת ישראל, בדרך חריגה. רבין זכה להצמדת 'ז"ל' לשמו, דבר שאינו מקובל בו כאשר מדובר באישים חילוניים. יתד נאמן, ביטאון הליטאים, נתן לאירוע כותרת ראשית גדולה ביותר, בניגוד לכותרות המאופקות הנהוגות אצלו בדרך כלל. "תדהמה וזעזוע! זו התחושה הראשונית לאחר פרסום הידיעה הרשמית על הרצח המזוויע של ראש הממשלה יצחק רבין", הכריז העיתון.
אחר כך היה מוכרח "יתד נאמן" לציין בנימת התנצלות שלא היה בכותרת הגדולה משום השתתפות ב"אבל הלאומי" (המרכאות במקור).
במהרה עברה עיקר תשומת הלב החרדית לכעס שהפנה השמאל כלפי הדתיים והחרדים. האבל והדלקת הנרות גונו והוצגו כמגוחכים וכתחליף ריקני לפולחן דתי. חרדים שהסתובבו בערים חילוניות חשו שהם חשופים לשנאה ולאלימות.[דרוש מקור]
דמותו של רבין הוצגה בצורה עוינת. אחד מכותבי הטורים החשובים של "יתד נאמן" תיאר אדם אשר עומד לעשות פשע נורא ולשלוח יד בנפשו של בן עמו. הקורא אמור היה לחשוב שהמדובר ביגאל עמיר המעוניין להתנקש ברבין, אך לפי שורת המחץ בסוף המאמר, היה זה רבין בעת שעמד להשתמש ב"תותח הקדוש" נגד אנשי אלטלנה.
בנוסף בוצעה השוואה לרצח ישראל דה האן, חרדי אנטי-ציוני שנרצח בידי אנשי ההגנה. הוזכר שהרצח ההוא זכה לגיבוי פוליטי ותקשורתי מצד היהודים ביישוב הציוני בעיקרו, ואף אחד לא הועמד לדין.
מאוחר יותר המחיש "יתד נאמן" את הפגיעה ברגשות דתיים בעקבות דברי פרס שהזכיר את חטא דוד ובת שבע בדוגמת נגד – מה היה קורה אילו החרדים היו אומרים שהתולעים בקברו של רבין מתנדנדות שיכורות.[דרוש מקור]
ביטאוני אגודת ישראל יכלו לנצל את הרצח כדי להתקיף את האידאולוגיה הלאומית שאימצה הציונות הדתית ולהצביע על סכנותיה, דבר שעשו בעבר בהזדמנויות נוחות הרבה פחות. אולם אל מול המתקפה המסיבית מצד השמאל העדיפו לאחד כוחות עם חובשי הכיפה הסרוגה. לימים הביעו אכזבה מכך שלדעתם לא זכו על כך להכרת טובה מספקת מצד הדתיים הלאומיים.
[עריכה] לקריאה נוספת
- יואב שורק, רגע של צמרמורת: הציונות הדתית לנוכח רצח רבין בהציונות הדתית: עידן התמורות, הוצאת מוסד ביאליק.
- שמעון לב, ושיודע לשאול, הוצאת חרגול
