קול ירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קול ירושלים היה אות-הקריאה ושמם של השידורים העבריים בתחנת הרדיו של המנדט הבריטי בארץ ישראל. שידורי הרדיו המנדטורי היו בשלוש השפות הרשמיות של המנדט - אנגלית, ערבית ועברית, והיה זה שירות הרדיו הראשון ששידר שידורים סדירים בעברית. "קול ירושלים" פתח את שידוריו ב-30 במרץ 1936, ושידוריו נמשכו עד להקמת המדינה. הגוף המנדטורי שניהל את השידורים נקרא "שירות השידור של פלשתינה (א"י)" - The Palestine Broadcasting Service - PBS. בשנת 1942 פוצל השידור לשתי רשתות, אחת שידרה בעברית ובאנגלית והאחרת באנגלית ובערבית. עם תהליך סיומו של שלטון המנדט הבריטי ובימי מלחמת העצמאות, "קול ירושלים" היה שמה של תחנת שידור ישראלית. תחנה זו פעלה בירושלים באופן עצמאי ובמקביל לתחנת קול ישראל שפעלה בתל אביב.

תוכן עניינים 1 פתיחת השידורים 2 אות הקריאה העברי של התחנה 3 לוח התכניות 4 מהדורות החדשות 5 הגלגל 6 רקע טכני 7 המצב הביטחוני 8 רקע תרבותי 9 סוף פעילותה של התחנה המנדטורית וקול ירושלים הישראלית 10 הערות שוליים 11 לקריאה נוספת 12 קישורים חיצוניים

[עריכה] פתיחת השידורים

רעיון פתיחת התחנה הוצע לממשלה הבריטית על ידי מומחה בשם סטריקלנד שפעל במסגרת ועדת שאו. על פי הצעתו של סטריקלנד, ניתן יהיה לתרבת את הפלאח באמצעות תחנת רדיו ממשלתית שתלמדו חקלאות חדישה והתאגדות חקלאית.

לאחר 14 חודשי הכנה, שהחלו בדצמבר 1934, ניתן היה להתחיל בשידורים. ב-30 במרץ 1936 בשעה 16:17 הגיע לרמאללה הנציב העליון, ארתור גרנפל ווקופ. במקום נכחו כבר נכבדים יהודים וערבים. הנציב חיבר את המשדר לזרם החשמל, והמנהל הכללי של הדואר בארץ ישראל, ויליאם האדסון, פתח את השידורים בהכריזו "It is Jerusalem Calling". לאחר מכן נשמעה קריאה דומה בערבית מפי השדרן קעבאני, ולאחריו קרא קריין עברי בשם עבאדי, "הלו! הלו! ירושלים מדברת!". לאחר נאומו של הנציב, ניגנה תזמורת הגדוד השני של ה"קאמרון היילנדרס של המלכה". המשך שידורי היום הראשון של התחנה היה מירושלים, מאולפני התחנה בבניין מלון פאלאס לשעבר. בתוכנית שידור חי של שירים בביצוע ברכה צפירה, קונצרט של התזמורת הקאמרית עם הצ'לנית הסולנית תלמה ילין, והקראת שירה מפי "הגברת הראשונה של התיאטרון העברי" חנה רובינא, שקראה מתוך "מגילת האש" של ביאליק וקטעים משיר השירים. כן הושמעו תכניות בשפה הערבית ותכניות שהועברו מן ה-BBC. נמסר כי השידורים נקלטו היטב אף בקהיר.^[1]

[עריכה] אות הקריאה העברי של התחנה

אות הקריאה העברי - "קול ירושלים", נקבע כפשרה, שנועדה למנוע שימוש בשמות "ארץ ישראל" מחד ו"פלשתינה" מאידך. תחילה ביקשו השדרנים היהודים לפתוח בקריאה "קול ארץ ישראל" או "קול פלשתינה ארץ ישראל", אך הדבר עורר התנגדות חריפה מצד הערבים והבריטים (שמו הרשמי המנדט בעברית היה "פלשתינה (א"י)", כמעין פשרה שנועדה למנוע שימוש בולט בשם "ארץ ישראל"). במהלך השידור, לא הורשו קרייני התחנה לומר בעברית "ארץ ישראל", אלא "פלשתינה-אָ"י" בלבד.

[עריכה] לוח התכניות

עיקר השידורים היה בשלוש השפות הרשמיות של המנדט: אנגלית, ערבית ועברית. כמו כן שודרו מהדורות חדשות בשפות נוספות. בתחילת פעילותו שודרו ברדיו תכניות עבריות במשך שעה אחת, אך בהמשך התרחבו השידורים בעברית לחמש שעות ביום ויותר. בסופו של דבר התגבש לוח תכניות עשיר בעברית כמו גם באנגלית ובערבית.

באמצע שנות ה-40 כלל לוח התכניות את השידורים הבאים: התכניות נפתחו מדי יום בשעה 12:00 בצהריים עם קיצור החדשות באנגלית, ערבית ועברית. אותות זמן שודרו בשעות 12:00, 14:00, 16:00, 18:00, 20:00 ו-21:30. בנוסף למהדורת החדשות של השעה 12:00 שידרה התחנה מהדורת חדשות נוספת בשפה האנגלית, שתי מהדורות נוספות בשפה העברית, וכן מהדורות בשפות פולנית, טורקית, צרפתית וגרמנית. ארבע שעות מדי יום הוקדשו לשידורים בערבית. בנוסף לכך שידרה התחנה שידורים שיועדו לבתי הספר ולנוער ("הסכת והשכל"), לעקרת הבית, לילדים ולחיילים, וכן קונצרטים, תכניות "כבקשתך", ותכניות העשרה במגוון נושאים.

[עריכה] מהדורות החדשות

התחנה לא שלחה כתבים לאיסוף חדשות, פרט לנוכחות באירועים חגיגיים וקבועים מראש, כגון השבעת הנציב העליון, או כנס מחולות העם בדליה ואירועים דומים. לשם שידורי החדשות מן התחנה פעל גוף בשם "מחלקת החדשות של לשכת העיתונות הממשלתית", שאסף ידיעות שהגיעו אליו מסוכנויות ידיעות שונות. ידיעות אלו עובדו למהדורת חדשות שאורכה כעשר דקות ששודרה בשפות שונות. הרדיו העסיק גם "סוקרי חדשות" שהאזינו לשידורי תחנות רדיו נוספות מהעולם. התחנה התגאתה בכך שלעתים שידרה ידיעות עוד בטרם שודרו אצל "האחות הגדולה" ה-BBC. כך, למשל, הודעות מיוחדות של סטלין שהיו משודרות בתחנות דוברות רוסית שנהגו לשדר את החדשות רבע שעה לפני כל שעה עגולה, היו נקלטות בתחנה ומשודרות מיד, כ"מבזק", כאשר ה-BBC נהג להמתין לשעה העגולה. כן הייתה התחנה ראשונה לקלוט שידור דובר צרפתית מאלג'יר שדיווח על כיבוש רומא, ושידרה את הידיעה בטרם שודרה זו בתחנות הרדיו העיקריות של הכוחות הלוחמים.

לאחר יצירת "עלון החדשות" הוא היה מופץ לשבע מערכות חדשות, בשבע שפות שונות, שהיו מעבדות אותו לצרכיהן. כך, למשל, התמקדה המערכת הצרפתית בנעשה בצרפת ובצפון אפריקה, והמערכת העברית נהגה להוסיף לעלון החדשות מגוון ידיעות מקומיות.

לעתים יצרו הסדרים אלו תקלות מבדחות. כך, למשל, דיווחה התחנה בימי מלחמת העולם השנייה כי "בשעת התקדמותם תפסו הצבאות הסובייטים רכבת צבאית גרמנית שהייתה עמוסה טאנקים ושדות תעופה עד אפס מקום", ובהזדמנות אחרת כי "מעל לחזית האיטלקית הפילו אתמול מטוסי הקרב של הברית שלושים מטוסים גרמנים ומבחר מכוניות משא". ^[2]

[עריכה] הגלגל

ערך מורחב – הגלגל

התחנה פרסמה, החל מ-13 ביולי 1943, שבועון בעברית בשם "הגלגל", שהציג את עצמו כ"דו שבועון לבעיות העולם ולקול ירושלים". השבועון יצא לאור מטעם "מיניסטריון המודיעין הבריטי, על ידי לשכת המודיעין הממשלתית בירושלים".

"הגלגל" פרסם את לוחות השידורים של התחנה, סקירות על הנעשה בה, תקצירים של הרצאות שניתנו במסגרת שידורי התחנה, ותמונות שהתקבלו מרחבי העולם, כמו גם מבחר פרשנויות, כתבות מגזיניות וידיעות, שתורגמו לעברית מעיתונים בריטים מובילים כ"דיילי אקספרס" או "האקונומיסט".

"הגלגל" לא הסתפק בסיקור חדשות ובנעשה ברדיו, אלא סיקר באופן נרחב את חיי התרבות בארץ, ונתן ליוצרים מקומיים במה להעלאת יצירותיהם.

[עריכה] רקע טכני

אולפני התחנה שכנו בבניין מלון פאלאס לשעבר, ברחוב ממילא (היום רחוב אגרון) מול בריכת ממילא בירושלים. משדר התחנה היה ברמאללה. השידור היה בתדר 668 קילוהרץ, באורך גל 449 מטר. עוצמת המשדר (מרקוני) הייתה 20 קילוואט. ההדרכה והתוכנית להפעלת התחנה ניתנו על ידי שירות השידור הבריטי, הבי בי סי.

בסוף יוני 1939 הועברו האולפנים לבית שידור חדש ומודרני בבניין ובמתחם שהיה ידוע בירושלים בשם "בניין החבשים" שנמצא בדרך הנסיכה מליסנדה, כיום רחוב הלני המלכה מס' 21, מתחם המשמש כיום את קול ישראל.

בשנת 1942 הקים "שירות השידור של פלשתינה (א"י)" רשת שנייה (PBS 2) בתדר 574 קילוהרץ, באורך גל 522 מטר, עם משדר דומה בהספק של 20 קילווט, דרכו שודרו התכניות בעברית ובאנגלית. תדר השידור של הרשת הראשונה (PBS 1) הוזז קלות לתדר 677 קילוהרץ באורך גל 443 מטר, וזאת כדי לשפר את הקליטה באירופה. דרך משדר זה שודרו התכניות בערבית ובאנגלית.

[עריכה] המצב הביטחוני

השידורים החלו בתקופה של מתיחות רבה בין היהודים לערבים בארץ, מתיחות שהידרדרה תוך זמן קצר למה שכונה מאורעות תרצ"ו 1936, או המרד הערבי הגדול עם זאת, החידוש התקבל בברכה והשידורים לא שובשו, עד שב-2 באוגוסט 1939, בפעולה של ארגון האצ"ל שנקראה "פיצוץ בית השידור הממשלתי", הוחדרו מטעני נפץ לבית השידור. שלושה מטענים התפוצצו בשעה 17:20 אחר הצהריים בחדר הפיקוח ובאולפני הרדיו החדשים בבית השידור. הקריינית מאי וייסנברג והמהנדס הערבי-נוצרי אדיב אפנדי מנסור נפצעו קשה, ובהמשך מתו מפצעיהם. עקב הפיצוץ בחדר הפיקוח, שהוא החוליה המקשרת בין האולפנים בירושלים למשדר ברמאללה, השידור המשיך מאמצעי שידור שהיו באולפן הצמוד למשדר ברמאללה. תכניות הערב שודרו גם כן מהאולפן ברמאללה, ולשם כך הוסעו הקריינים והאמנים של תכניות הערב בכלי רכב משוריינים מירושלים לרמאללה.

[עריכה] רקע תרבותי

שידורי "קול ירושלים" היו נדבך חשוב בהתפתחות התרבות העברית. העורכים והקריינים היו אנשי היישוב שהפיקו תוכניות מוזיקה, מדע, תרבות ומסורת. בייחוד נודעה התחנה בתסכיתים ששודרו בה. אם בקהילות לשוניות רבות בעולם הביאו שידורי רדיו סדירים לשינויים תרבותיים ולשוניים מרחיקי לכת, הרי שלשידורי הרדיו הראשונים בעברית הייתה השפעה גדולה עוד יותר. לראשונה נשמעה עברית מדוברת בכל רחבי הארץ ובמגוון נושאים. שידורי הרדיו היו מעין מודל לדיבור עברי, בתקופה שבה מספר דוברי העברית היה עדיין קטן מאוד, ורוב היהודים הכירו את העברית בעיקר כשפה כתובה.

למעט תקופת שיתוף הפעולה שבין היישוב לבין הבריטים בימי מלחמת העולם השנייה, ביטאו שידורי התחנה את עמדת שלטונות המנדט, עמדה שהייתה לעתים עוינת כלפי הנהגת היישוב. שידורים אלה התקבלו בחוסר אמון ביישוב, ורבים העדיפו לקבל מידע על האירועים השוטפים מתחנות הרדיו המחתרתיות של הארגונים היהודיים. לקראת סיום המנדט הקימו גם ארגונים ערביים תחנות רדיו מחתרתיות.

[עריכה] סוף פעילותה של התחנה המנדטורית וקול ירושלים הישראלית

בחודש דצמבר 1947 הפקיד השלטון הבריטי את הלגיון הערבי על הביטחון בבית השידור והאולפנים ברחוב מליסנדה, העובדים היהודים עזבו את המקום ביום 14 בדצמבר 1947 ^[3] והשידורים בעברית המשיכו כנראה מאולפנים אחרים בעיר. במקביל הוכן אולפן רדיו בבית החלוצות ומשדר קטן במחנה שנלר שפונה על ידי הבריטים במרץ 1948, זו הייתה התשתית הראשונה ל"קול ירושלים הישראלית". כך שעם קום המדינה פעלו שתי תחנות רדיו קטנות. האחת "קול ירושלים הישראלית" בירושלים והשניה "קול ישראל" בתל אביב אשר שידרה ליישוב והעולם את הכרזת העצמאות^[4].

עם התבססות השלטון הישראלי בעיר עברו התשתיות ואנשי המקצוע של "קול ירושלים" בכל תחומי השידור - אולפנים, קריינים, עורכי תוכניות, אנשי מקצוע בתחום המוזיקה, מהנדסים וטכנאים, ל"קול ישראל". התחנה הישראלית החדשה אף אימצה את תדר השידור של קול ירושלים (תדר 574 קילוהרץ של הרשת השנייה PBS 2) ^[5], המעבר היה כה חלק עד שבשנת 2006 התהדר "קול ישראל" וחגג "70 שנה לקול ישראל" דבר שאינו לגמרי מדויק שכן "קול ישראל הפך לרדיו הרשמי של מדינת ישראל ביום הכרזת המדינה ב-1948" (ציטוט מאתר קול ישראל).

התשתיות של התחנה ברמאללה עברו לידי הירדנים, והם המשיכו למעשה את השידורים של הרשת ששידרה באנגלית ובערבית, מהאולפן ומהמשדרים המנדטוריים ברמאללה. שמה של התחנה הוסב ל"תחנת השידור של ירושלים הערבית" תחנה זו המשיכה לשדר בתדר 677 קילוהרץ באורך גל 443 מטר, שהיה התדר של הרשת המנדטורית הראשונה (PBS 1). בישראל כונתה תחנה זו בשם רדיו רמאללה.

[עריכה] הערות שוליים

[עריכה] לקריאה נוספת

• תום שגב, "ימי הכלניות" ארץ ישראל בתקופת המנדט, כתר הוצאה לאור, 1999.

[עריכה] קישורים חיצוניים

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב.

• קול ירושלים - מצילומי טרודי שורץ-הילר, שנות הארבעים
• היסטוריה של הרדיו בארץ ישראל מאתר Israel Radio International
• The History of Radio in Israel מאתר jewish virtual library
• יהודה לפידות, "פיצוץ בית השידור הממשלתי", באתר דעת
• ימי הרדיו באתר קול ישראל, 70 שנה ל"קול ירושלים"
• חגי חיטרון, הלו הלו, ירושלים מדברת, בעיתון הארץ