פלמנקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פלמנקו הוא סגנון מוזיקה צועני שהתפתח באנדלוסיה בדרום ספרד בתקופות שלפני הרקונקיסטה ולאחריה, וספג השפעות תרבותיות של העמים השונים שחיו אז באזור: ספרדים, צוענים, מוסלמים ואף יהודים.

הפלמנקו נודע בהיותו סגנון מוזיקלי מורכב, אשר מבוסס על כ-60 סוגי מקצבים, שחלקם מורכבים ביותר - 12 פעימות בעיקר, ובנוסף 5,6,4,2.

מקורו של הפלמנקו בשירת הרועים בהרים. בהמשך התפתחותו צורפה הגיטרה, כיוון שהייתה כלי ליווי פופולרי בספרד דאז, יחד עם מחיאות הכפיים (פאלמאס) ורקיעות קצביות. מאוחר יותר התפתח הריקוד. כך נוצר השילוש המפורסם - שירה, גיטרה וריקוד (Cante, Guitarra y Baile). לבסוף, בשנות השבעים של המאה ה-20, הצטרף הקחון - תוף הפלמנקו.

לפלמנקו המודרני - בהשפעתו של פאקו דה לוסיה - נוספו כלים מודרניים כגיטרה חשמלית, באס, חליל צד, סקסופון ועוד. שילובים אלה ואחרים גוררים בימינו מצב בו הפלמנקו "מתובל" באלמנטים של ג'אז וקיים דיון אסתטי-תרבותי על מהות הפלמנקו.

הפלמנקו נחלק לסגנונות שונים, שלכל אחד מהם קצב (קומפאס) משלו והרמוניות מסוימות (בעיקר נעשה שימוש בסולמות מז'ורי ומינורי ובמודוס הפריגי). במקרים רבים סגנון מסוים מקושר לאזור מסוים באנדלוסיה, למשל ה"בולריאס" לאזור חרס-דה-לה-פרונטרה או ה"אלגרייס" לאזור קדיס.

לפלמנקו בגדים ואביזרים מיוחדים, כמו: נעלי עקב, חצאית/שמלה שופעת בד, מניפה, קסטנייטות, מנטון (צעיף) ועוד.

תוכן עניינים 1 רקע היסטורי 1.1 תור הזהב של הפלמנקו 1.2 הפלמנקו הממוסחר 1.3 ראשית המאה ה-20 2 הקשר בין השירה לריקוד 3 צורות ריתמיות 4 קישורים חיצוניים

[עריכה] רקע היסטורי

ההיסטוריונים הספרדים ריקארדו מולינה (Molina) ומנואל גרסיה מתוס סוברים, שאמנות הפלמנקו החלה במאה התשיעית באזור פנג'ב שבהודו. לאחר תקופה זו התרחשה הגירה המונית של אנשים, שהיום אנו מכנים אותם צוענים (לא נמצאה עדות לשמם הקודם), אשר היגרו מאזור פנג'ב דרך ממלכת פרס לעבר מצרים ולצפון אפריקה, ואחר כך לספרד. מלינה ומתוס סבורים כי הפלמנקו הוא עירוב של תרבויות: מורית מוסלמית, צוענית וקתולית.

מולינה טוען כי האינטגרציה של מוזיקת חצר מורית עם שירים צועניים הניחה את היסודות למוזיקת הפלמנקו. הקשרים שבין ריקוד הקטאק (Kathak) ההודי, והריקוד הצפון אפריקאי Danse du Ventre, ניכרים עדיין אצל הגיטריסט, הרקדן, והזמר בן זמננו. לדוגמה: הקינה (Afilla) של הזמר מזכירה את הקריאה לתפילה של המואזין המוסלמי. אמנות הפלמנקו נוצרה רק לאחר איחוד ספרד למדינה.

מהמאה ה-18 התיעוד של הפלמנקו כריקוד וכמוזיקה, הוא מסודר ורציני. ניתן לראות זאת דרך ציורים של ציירים באותה התקופה, שהמפורסם שבהם הוא הצייר פרנסיסקו גויה.

[עריכה] תור הזהב של הפלמנקו

תור הזהב של הפלמנקו (Edad del Oro) החל, בסוף המאה ה-18. בתקופה זו, נוצרו שלושה סוגי שירה של הפלמנקו:

1. הזמר העמוק (Cante Jondos) – שירה כבדה ורצינית המספרת בדרך כלל על הסבל של העם הצועני.
2. הזמר הקליל (Cante Chicos) – שירה המבטאת קלילות ושמחה.
3. הזמר הבינוני (Intermadio) – שירה בין שמחה לעצב.

עדויות לשלושה סגנונות אלה נותרו עד ימינו.

בתקופת תור הזהב היו זמרים שליוו את הרקדנים. הם התאימו את שירתם לסגנונות, למשקלים ולמקצבים ששולבו בכוריאוגרפיה של הריקוד.

[עריכה] הפלמנקו הממוסחר

לאחר תור הזהב של הפלמנקו ה"טהור"(Flamenco Pouro) , כאשר האמנות ייצגה את החברה ושיקפה את תרבותה, הגיעה תקופה של הופעות פלמנקו ממוסחרות שהתקיימו: בבארים, באולמות מוזיקה ובבתי קפה קאנטנטס.

"קפה קאנטנטה" שכונה "הקפה ללא שם", היה הראשון שבו נערכו הופעות כאלה.

בסוף המאה ה-19 התפתחו עשרות בתי קפה מסוג זה ברחבי ספרד (במדריד, ברצלונה, סביליה ובערים נוספות), והם השפיעו בצורה מכרעת על התפתחות הפלמנקו. הקפה קאנטנטה איפשר גם לרקדנים וגם לזמרים ומוזיקאים להתפרנס. והחלו הופעות על במות תיאטרון ואף יצאו למופעים מחוץ לגבולות ספרד.

בתקופה זו נוצר הדימוי החושני והמפתה שאנו רואים בריקוד הפלמנקו כיום. הדגש בריקוד היה על יופי הגוף הנשי. הרקדניות אשר רקדו בקדמת הבמה נדרשו להיות יפות ובעלות לבוש מיוחד ומפואר: שמלות מיוחדות, עגילים גדולים וקישוטי שיער. בגלל חוסר מקום, נאלצו הרקדניות לרקוד סביב עצמן תוך שימוש בקסטנייטות ובתנועות ידיים מורכבות ומסובכות.

[עריכה] ראשית המאה ה-20

אינטלקטואלים ואמנים ספרדיים של ראשית המאה ה-20, ביקרו בחריפות את הניוון של צורת האמנות העממית. המחזאי פדריקו גרסיה לורקה (Lorca) והמלחין מנואל דה פאיה (Falla), ראו בהתמסחרות הפלמנקו סכנה שאמנות הפלמנקו תאבד את האוטנטיות שלה.

בשנת 1922 ארגנו לורקה ודה פאלה תחרות גדולה של שירה אנדלוסית וריקודי פלמנקו, והזמינו הזמינו זמרים ורקדני פלמנקו צוענים שגרו בכפרים ברחבי אנדלוסיה. הכותרת של התחרות הייתה שירה אנדלוסית פרימיטיבית. בכותרת זו הייתה אמירה שהיו בה רמזים אנתרופולוגיים, אסתטיים וסוציו-אקונומיים. התחרות שיקפה מיזוג של הטוהר של השירים האנדלוסיים עם אופיים הפרימיטיבי. באמירה זו, הצהירו מארגני התחרות, שיש כאן סוג של אמנות עממית שיש להציל. תחרות זו, וכן אירועי תיאטרון נוספים, היו ניסיונות למקם שוב את הפלמנקו כאמנות שיש לה ערך אותנטי. אלה היו אמירות שנועדו להפיץ ברבים את הרעיון שצורות עממיות יכולות להתאים עצמן למטרות מודרניות, ולקהל מתוחכם וקוסמופוליטי שיעריץ את האוטנטיות כמו גם את החידוש.

[עריכה] הקשר בין השירה לריקוד

הזמר (Cantador) והגיטריסט של הפלמנקו נותנים השראה לרקדן, תוך שהם מוכרחים להתאים את עצמם אליו. ריקוד הפלמנקו, מתאפיין בחופש הצורני שלו, בביצוע הספונטאני ובהיבט האלתורי והווירטואוזי שלו. כל רקדן מפתח את הסגנון האישי שלו המבוסס על הטכניקה הבסיסית.

עבודת כפות הרגליים היא המאפיין הבולט ביותר שלו. עם ההקשה באצבעות, בעקב ובכף-רגל מלאה. כך רקדן הפלמנקו יוצר, מגוון אינסופי של טונים ושל שילובים קצביים. לכך מצטרפים הנשיאה המיוחדת של הראש ושל פלג גופו העליות של הרקדן, ותנועות הזרועות האצבעות שהן בסיסיות להבעה.

הרקדן, הגבר, בריקודו, משתמש ברגליו כדי ליצור רקיעות הנקראות Zapateado. בתוך הריקוד נשמעות סינקופות היוצאות מתוך עקביו, כך שלעתים לא היה צורך במוזיקה נוספת. ההרמוניה המלאה בין חלקו העליון של הגוף, וחלקו התחתון של הגוף עם המיקום והפעולה של כפות הרגליים והרגליים, היא המפתח לניואנסים הדקים של מוזיקה וריקוד פלמנקו. צורות קצביות שונות של ריקודי הפלמנקו הן: Tango, Farruca, Bulerias, Alegrias ו-Zapateado.

[עריכה] צורות ריתמיות

בריקוד הפלמנקו קיימות שלוש תבניות ריתמיות:

1. תבנית צורנית - ריתמית בעלת ארבע ספירות, שנהוג לרשום אותה במשקל של שני רבעים או ארבעה רבעים. תבנית זו מאפיינת את ריקודי הפלמנקו כגון: Tango,Farruca, Ttaranto, 'Tientoos, Rumba flamenca. הטנגו נחשב לאחד מהסגנונות הבסיסים של הפלמנקו. מקורו בערים קדיס (Cadiz), מלגה (Malaga) וסביליה (Sevilla). תבנית זו מתבססת על שירים מהמאה ה-15, ואין לו קשר לטנגו הארגנטינאי (האיפיונים שונים והצליליות משתנה).
2. תבנית צורנית - ריתמית בעלת חמש ספירות, שנהוג לרשום אותה כמשקל של שלושה רבעים או שש שמיניות. תבנית זו מאפיינת את ריקודי הפלמנקו סיגריאס (Segueriyas): מקורו בערים קדיס (Cadiz), חרז (Jerez) וסביליה (Sevilla). בסגנון זה קיימת חשיבות גדולה לרגעי הדממה והשקט המוסיפים מתח ודרמטיות.
3. תבנית צורנית-ריתמית בעלת שתים עשרה ספירות, המאורגנות במשקל של ארבע תיבות של שש שמיניות או שלושה רבעים. תבנית זו היא הנפוצה ביותר בריקודי הפלמנקו והמיוחדת ביותר, בשל החלוקה הפנימית למקצבים שונים. תבנית זו מאפיינת את ריקודי הפלמנקו כגון: Soleares, Alegriya ,Romera, Caracoles, Boleriya .Solea pur boleriyas. הבולריה (bulerias) הוא סגנון או פאלו פלמנקו המגיע מקדיס (Cadis) וסביליה. ככלל הבולריה הוא במשקל של שלושה וארבעה רבעים, כאשר הוא מנוגן בפראזה מוזיקלית בעלת שתים עשרה ספירות. פעמיים שלושה רבעים, ושלוש פעמים שני רבעים. בכל שלושה רבעים ישנה הדגשה על הפעמה השלישית. ואילו בשני רבעים - הדגשים באים על הפעמה שנייה.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פלמנקו

• גלריית תמונות של רקדי פלמנקו