פי ג'יי הארווי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| פי ג'יי הארווי | |
|---|---|
 פי ג'יי הארווי בהופעה ב-2 בספטמבר 2004 |
|
| שם לידה | פולי ג'ין הארווי |
| תאריך לידה | 9 באוקטובר 1969 |
| מקום לידה | סומרסט, אנגליה |
| שנות פעילות | 1991 - היום |
| סוגה | רוק אלטרנטיבי |
| עיסוק | זמרת
מלחינה |
| כלי נגינה | גיטרה, פסנתר, הרמוניקה |
| חברת תקליטים | Island |
פולי ג'ין הארווי (באנגלית: Polly Jean Harvey; נולדה ב-9 באוקטובר 1969) היא מוזיקאית וכותבת שירים אנגלייה. גדלה בדורסט, ובהיותה נערה הקימה להקה אשר נשאה את שמה יחד עם המתופף רוב אליס והבסיסט איאן אוליבר, אשר הוחלף במהרה על ידי סטיב וואהן. השלישייה שחררה את אלבומה הראשון, Dry, בשנת 1992. אליס ווואהן עזבו את הלהקה לאחר שחרורו של Rid of Me (בשנת 1993), והארווי המשיכה כאמנית סולו.
חלק מהשבחים שקיבלה על עבודתה הינם זכייה בפרס המרקיורי היוקרתי בשנת 2001, שבע מועמדויות בטקס פרסי המוזיקה הבריטית, חמש מועמדויות לגראמי ועוד שתי מועמדויות לפרס המרקיורי. המגזין רולינג סטון הכריז עליה כזמרת וכותבת השירים החדשה הטובה ביותר לשנת 92' וכאמנית השנה בשנת 1995, ומיקם שניים מאלבומיה ברשימת 500 האלבומים הגדולים של כל הזמנים שהתפרסמה בו. היא גם דורגה בתור אמנית הרוק הטובה ביותר בסקר שנערך בשנת 2002 במגזין Q.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] ראשית חייה
הארווי נולדה בדורסט, אנגליה. בתור בתם של בנאי ופסלת, הארווי גדלה בחוות כבשים קטנה. בגיל מוקדם הוריה הציגו בפניה את סגנונות הבלוז, ג'אז והארט רוק, מה שהשפיע עליה לאחר מכן. מאוחר יותר היא נהגה להקשיב ל-Soft Cell ולדוראן דוראן. בנעוריה היא נהייתה מעריצה של להקות האינדי מארצות הברית, הפיקסיז וטלוויז'ן, אך לא, כפי ששיערו מבקרים רבים, של פטי סמית' (מקור השוואה תמידי אותו הארווי מבטלת כ"עיתונאות עצלה"). לאחרונה יותר טענה שקיבלה השראה ממוזיקת פולק רוסית, ומהמלחין האיטלקי אניו מוריקונה.
היא למדה לנגן בסקסופון במשך שמונה שנים, ותרמה את נגינתה בסקסופון ובגיטרה, בנוסף לקולות ליווי, ללהקות הראשונות שלה בסומרסט, ביניהן גם Automatic Dlamini, להקתו של ג'ון פאריש, איתו היא שיתפה פעולה שנים לאחר מכן. בגיל 17 היא סיימה את לימודיה בבית הספר והחלה לכתוב שירים. הארווי אמרה שבמהלך הזמן שהייתה ב- Automatic Dlamini, "לא יצא לי לשיר יותר מדי אבל פשוט הייתי שמחה ללמוד איך לנגן בגיטרה. כתבתי הרבה במהלך הזמן שהייתי איתם אבל השירים הראשונים שלי היו גרועים. הקשבתי להרבה מוזיקת פולק אירית באותו הזמן, אז השירים היו בסגנון הזה. זה היה עידנים לפני שהרגשתי מוכנה להופיע עם השירים שלי לפני אנשים אחרים". ב-ינואר 1991, היא הקימה את שלישיית פי ג'יי הארווי, כשהיא שרה ומנגנת על גיטרה, רוב אליס איתו הייתה בלהקה Automatic Dlamini, על התופים, וסטיב ווהאן בתור בסיסט, לאחר שהחליף את איאן אוליבר. הופעת הבכורה של השלישייה הייתה כה מזעזעת עד שהבעלים של המקום בו הופיעו ביקש מהם שיפסיקו לנגן מפני שלקוחותיו החלו לעזוב את המקום.
עד אותו זמן הארווי השלימה קורס באמנות במכללה ליד ביתה, ונרשמה ללמוד פיסול בלונדון, כאשר טרם החליטה מה תהיה הקריירה העתידית שלה.
[עריכה] ראשית הקריירה
הארווי שחררה את סינגל הבכורה שלה, "Dress", בלייבל העצמאי Too Pure ב-אוקטובר 1991. הסינגל נבחר לסינגל השבוע במגזין Melody Maker, על ידי המבקר האורח ג'ון פיל, שהעריץ "את הדרך בה פולי ג'ין נראית שבורה על ידי המשקל של שיריה וסידוריה, כאילו האוויר באמת נשאב מהם... מעורר הערצה אם לא תמיד מהנה". באביב שלאחר מכן היא הוציאה סינגל שני, "Sheela Na Gig", שזכה לאותה כמות של הערכה, ואת האלבום הראשון שלה עם השלישייה, "Dry". הרוק הגולמי והכבד של השלישייה - ששילב אלמנטים של פאנק, בלוז וגראנג' - זכה במהרה לביקורות משבחות ולהערצה אדוקה בשני הצדדים של האוקיינוס האטלנטי.
היא משכה אש ב- אפריל 1992 כשהופיעה ללא חולצה על השער של המגזין הבריטי NME. הארווי התחמקה במהרה מלהיות מאומצת בתור דוברת של פמיניזם, כשאמרה למגזין Vox: "לא הייתי קוראת לעצמי פמיניסטית משום שאני לא מבינה את המושג או את המטען שהוא נושא עמו. אני מרגישה שממש אצטרך ללכת אחורה וללמוד את ההיסטוריה שלו כדי לשייך את עצמי לתנועה, ואני לא מרגישה את הצורך לעשות כך. אני אעדיף בהרבה פשוט להמשיך ולעשות דברים בדרך בה אני עושה אותם". לאחרונה יותר היא אמרה: "אני אף פעם לא חושבת על פמיניזם. זאת אומרת, זה לא עובר במוחי. אני בהחלט לא חושבת במונחים של מגדר כאשר אני כותבת שירים, ולעולם לא היו לי בעיות מהתוצאה של היותי אישה שלא יכולתי להתמודד איתן. אולי אני לא מכירה תודה מספיק לדברים שהיו לפניי. אבל אני לא חושבת שיש איזה שהוא צורך להיות מודעת להיותך אישה בעסק הזה. זה פשוט נראה בזבוז זמן".
לאחר מכן הארווי חתמה בחברת התקליטים Island, לאחר מלחמת הצעות מלייבלים גדולים. בשנת 1993, היא הוציאה שני אלבומים במהירות רבה: Rid of Me (שהופק על ידי סטיב אלביני) עם השלישייה המקורית; ומאוחר יותר באותה השנה, ההוצאה העצמית של Four-Track Demos, שכלל גרסאות דמו לשמונה מהשירים שהופיעו ב-Rid of Me, בנוסף לשש רצועות שלא שוחררו לפני כן.
[עריכה] עבודות סולו
אחרי עזיבתם של אליס וואהן ב- אוגוסט 1993, הארווי יצאה לקריירת סולו וחיפשה אחר שיתופי פעולה עם מוזיקאים אחרים. "To Bring You My Love" (שיצא ב-1995) הופק על ידי Flood וג'ון פאריש, והיה הצלחה ברחבי העולם, כשמכר מעל למיליון עותקים. האלבום היה בסגנון יותר בלוזי מקודמיו. הוא כלל מיתרים, אורגן וסינתיסייזרים. הוא גם יצר להיט רוק מודרני מפתיע, עם הסינגל "Down by the Water". האלבום זכה לביקורות זוהרות ונבחר לאלבום השנה על ידי המגזינים The Village Voice, רולינג סטון, USA Today, People, הניו יורק טיימס והלוס אנג'לס טיימס. הארווי נבחרה גם לאמנית השנה על ידי רולינג סטון. האלבום דורג במקום השלישי ברשימת 90 האלבומים הגדולים של שנות ה-90 שפורסמה במגזין Spin.
בסביבות אותו הזמן, הארווי החלה להתנסות עם תדמיתה ולפתח סגנון תיאטרלי, כמעט כמו קברט, להופעותיה החיות. סגנון זה כלל הופעות בחליפת חתול ורודה, פאות, איפור ערפדי (הכולל ריסים מזויפים בין השאר), ושימוש באביזרי במה כמו מטאטא. היא דיברה על כך בשנת 1996 בראיון למגזין Spin: "זהו השילוב הזה של להיות אלגנטית למדי ומצחיקה ומעוררת בחילה, הכול באותו הזמן, שמושך אותי. אני למעשה מוצאת שלבישת איפור כזה, מרוח לגמרי, זה דבר יפה מאוד. אולי זה פשוט חוש היופי המעוות שלי". לעומת זאת, היא אמרה לאחר מכן למגזין Dazed & Confused, "זאת הייתה סוג של מסכה. זה היה הרבה יותר ממסכה שאי פעם הייתה לי. הייתי מאוד אבודה כאדם, בנקודה ההיא. לא הייתה לי שום תודעה של עצמי בכלל", והיא לעולם לא חזרה יותר על תיאטרליות היתר של סיבוב ההופעות של To Bring You My Love.
הארווי כתבה הרבה מאלבומה הרביעי ב- 1996 במשך מה שהתייחסה אליו כ"תקופה נמוכה מאוד". בשנת 1998 היא שחררה את "Is This Desire?", שזכה לביקורת מהללות פחות, אך עדיין חיוביות ברובן מצד המבקרים. הארווי עצמה ציינה את האלבום כמועדף ביותר עליה; באלבום היא עזבה זמנית את הגיטרות מאחור והתמקדה בבניית אווירה קודרת שעוצבה באולפן על ידי אלקטרוניקה, קלידים, פסנתר ובס.
היא התאחדה מחדש עם חבר הלהקה הותיק שלה, רוב אליס, והמולטי אינסטרומנטליסט מיק הארווי (אין קשר משפחתי) בשביל אלבומה משנת 2000, "Stories from the City, Stories from the Sea". האלבום, שנכתב בדורסט, פריז וניו יורק, היה הצלחה הן מבחינת המבקרים והן מבחינה מסחרית, כשמכר מעל מיליון עותקים ברחבי העולם וזכה בפרס המרקיורי. האלבום שילב צלילים מלודיים בסגנון פופ רוק שאינם אופייניים להארווי עם הרוק הגולמי של אלבומיה הקודמים. הזמר ת'ום יורק, סולן להקת רדיוהד השתתף בשלושה שירים מתוך האלבום, אחד מהם, This Mess We're In הוא דואט עם הארווי, בעוד לשניים האחרים תרם קולות רקע.
בשנת 2001 היא הגיעה לראש רשימת 100 הנשים הטובות ביותר ברוק בסקר שנערך במגזין Q. אלבומה השביעי, Uh Huh Her, יצא ב-31 במאי 2004. בפעם הראשונה מאז Four-Track Demos הארווי הפיקה את האלבום לבדה וניגנה בכל כלי חוץ מהתופים. האלבום, שהיה אינטימי ומינימליסטי יותר מאשר קודמו, פגש ביקורת חיובית ממבקרים ומעריצים ברוב המקרים. היא אמרה למגזין רולינג סטון: "כשאני עובדת על אלבום חדש, הדבר החשוב ביותר הוא לא למחזר את עצמי... זאת תמיד המטרה שלי: לנסות ולכסות קרקע חדשה ובאמת לאתגר את עצמי. מפני שאני בתוך זה כדי ללמוד".
ב-מאי 2006, בהופעתה הראשונה בבריטניה באותה השנה, חשפה הארווי שהאלבום החדש שלה יהיה כמעט לגמרי מבוסס על פסנתר. מאוחר יותר ב-2006 היא שחררה את DVD ההופעה הראשון שלה, שנקרא "Please Leave Quietly", בבימויה של Maria Mochnacz, וכלל שירים מכל הקריירה שלה בנוסף לקטעים מאחורי הקלעים בין הופעות. ב-23 באוקטובר 2006 היא שחררה את "The Peel Sessions 1991–2004". ב-נובמבר 2006 היא החלה לעבוד על אלבום האולפן השמיני שלה, "White Chalk", עם המפיק Flood, ג'ון פאריש ואריק דרו פלדמן. האלבום שוחרר באירופה ב-24 בספטמבר 2007. White Chalk מבוסס ברובו על בלדות פסנתר בשילוב מינימלי של כלים אקוסטיים. האלבום סימן תפנית קיצונית בקריירה של הארווי ושינוי בסגנון שאפיין אותה עד כה.
[עריכה] שיתופי פעולה
חוץ מעבודתה שלה, היא תרמה לשמונה רצועות לחלק 9 ו-10 של "The Desert Sessions", והופיעה ב-"Murder Ballads" של ניק קייב (בשיר "Henry Lee" ובקאבר ל-"Death Is Not the End" של בוב דילן). בנוסף הופיעה גם באלבומו של טריקי, "Angels with Dirty Faces". בשנת 1996 היא הקליטה אלבום בשיתוף פעולה עם ג'ון פאריש, שנקרא "Dance Hall at Louse Point", תחת השם פולי ג'ין הארווי. פאריש כתב את כל המוזיקה, והארווי את המילים. מאוחר יותר, הארווי הפיקה, הופיעה וכתבה חמישה שירים לאלבומה של מריאן פיית'פול, "Before the Poison". על פי האתר הרשמי של הארווי, בחודשים הקרובים צפויה יציאתו של אלבום שיתוף פעולה נוסף עם ג'ון פאריש.
[עריכה] עבודות נוספות
מחוץ לקריירה המוכרת שלה כמוזיקאית, הארווי הופיעה כמגדלנה, דמות מודרנית המבוססת על מריה מגדלנה בסרטו של האל הארטלי משנת 1998, "The Book of Life". היא גם פסלת מוכשרת ויצירות שלה הוצגו בגלריות שונות ברחבי בריטניה.
[עריכה] אישיות מחוץ לבמה
מחוץ לבמה, הארווי טיפחה מוניטין של אקסצנטריות כדי להתאים למוזיקה שלה; לדוגמה, סטיב אלביני טען שהיא לא אכלה דבר חוץ מתפוחי אדמה בזמן העבודה על Rid of Me. הארווי מתארת את עצמה כ"אדם שקט מאוד, שלא יוצא החוצה הרבה, לא מדבר עם אנשים", ודוחה את הטענה שהשירים שלה הינם אוטוביוגרפיים. היא אמרה בשנת 1998: "אנשים מציירים אותי כאיזו סוג של עוסקת בכישוף, שטנית מגיהנום, שאני חייבת להיות מעוותת ואפלה כדי לעשות את מה שאני עושה. זה גיבוב של שטויות". לאחר מכן היא אמרה ל-Spin: "כמה מבקרים לקחו את הכתיבה שלי בצורה כל כך מפורשת לנקודה שהם יקשיבו ל-"Down by the Water" ויאמינו שאני באמת ילדתי ילדה והטבעתי אותה". בשנת 2006, המגזין Blender כלל אותה ברשימה של "הנשים הלוהטות של הרוק", כשקרא לה "מכשפת בלוז-רוק הסוחרת בפוליטיקה חברתית ובכתיבת שירים אפלה ומיוסרת". בראיון שנערך לאחרונה, הארווי ציינה שהייתה רוצה להתאחד מחדש עם האמניות טורי איימוס וביורק. שלושתן הופיעו על השער של המגזין Q ב-1994.
[עריכה] דיסקוגרפיה
[עריכה] קישורים חיצוניים
- האתר הרשמי
- פי ג'יי הארווי, ברשת החברתית MySpace (אנגלית)
