סונטה לפסנתר מס' 14 (בטהובן)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה.
הסיבה שניתנה לכך היא: שהערך כתוב בעברית קלוקלת וזקוק להגהה ועריכה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

סונטה לפסנתר מס' 14, אופוס 27 מס' 2 ידועה גם כסונטת אור ירח (אנגלית: Moonlight Sonata, גרמנית: Mondscheinsonate), אשר בטהובן כינה גם Quasi una fantasia ("כמו פנטזיה" באיטלקית), היא יצירה לפסנתר מאת לודוויג ואן בטהובן. היא נכתבה בשנת 1801, והוקדשה לתלמידתו בת ה-17 הרוזנת ג'ולייטה גוויצ'ארדי.

זוהי אחת מיצירותיו הידועות והפופולריות של בטהובן, ולעתים תכופות מנגנים אותה ואף משמיעים אותה רבות בסרטים. דוגמה בולטת לכך היא בסרט מיזרי, כאשר אנני מרימה פטיש גדול למראה אל מול פול שלדון המבועת.

[עריכה] מבנה

הסונטה כתובה בשלושה פרקים:

Adagio sostenuto
Allegretto
Presto agitato

מבנה הפרק הראשון שנוי במחלוקת, יש הגורסים כי מדובר בצורת סונטה חריגה, ויש הטוענים כי מדובר פשוט בצורה חופשית. המנגינה מנוגנת בעיקר ביד ימין (אותה הקטור ברליוז כינה "קינה") כנגד מקצב טריולות איטי. החלק הזה עשה רושם גדול על מאזינים רבים; לדוגמה, ברליוז כתב שזהו "אחת מהפואמות שהשפה האנושית אינה יודעת להעריך." היצירה הייתה פופולרית מאוד בימיו של בטהובן, בניגוד לייאושו של המלחין, שכתב "מן הסתם כתבתי דברים טובים יותר."

הפרק השני הוא מינואט וטריו שגרתיים יחסית, המהווה רגע של רוגע, כתוב ברה במול מז'ור. הסולם הזה אנהרמוני לדו דיאז מז'ור, הוא מהווה את הטוניקה המז'ורית ליצירה, הכתובה בדו דיאז מינור. הצליל המשונה מעט של שמונה התיבות הראשונות הוא התוצאה של המינואט שמתחיל בסולם ה"לא נכון", בלה במול מז'ור הוא הדומיננטה של רה במול. המוזיקה מתיישבת אל תוך רה במול רק במשפט השני, תיבות 5-8.

הפרק האחרון והסוער, הכתוב בצורת הסונטה, הוא בעל הכובד הגדול מבין השלושה, המשקף את ההתנסות של בטהובן (המוצגת גם בסונטה האחות לה, אופוס 27 מס' 1 ומאוחר יותר באופוס 101) במיקום החלק החשוב ביותר של הסונטה אחרון. הפרק כולל ארפג'יואים מהירים ותווים בדגשי ספורצנדו, וביצוע הפרק דורש נגינה ראוותנית ומיומנת.

על הפרק האחרון, צ'ארלס רוזן כתב, "[זהו] חסר הרֶסֶן ביותר בהצגת רגשות. אפילו כיום, מאתיים שנה מאוחר יותר, הפראיות שלו מדהימה."

הדינמיקה המוזיקלית בפרק השלישי היא למעשה פיאנו. נראה שהשימוש המרובה של בטהובן בספורצנדו, יחד עם מספר מעברי פורטיסימו, יוצר את התחושה של צליל עוצמתי ביותר למרות הדינמיקה המוחלשת.