נבל הכרמלי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נבל הכרמלי הוא דמות תנ"כית המופיע בספר שמואל א' בפרק כ"ה. פרק זה מפריד בין שני סיפורי בריחתו של דוד הצעיר מפני שאול המלך.
תיאור דמות נבל אינו נפתח בשמו, אלא בהצגת עושרו ורכושו "האיש גדול מאוד ולו צאן שלושת אלפים ואלף עיזים" (כ"ה, 2). הבחירה להתחיל את תיאור הדמות בעושרה נובעת מהרצון להדגיש את סדר העדיפויות של הדמות כפי שהוא מתבטא בעלילה, מאחר ונבל מצטייר בסיפור כאדם שרכושו חשוב לו יותר מכל.
בנוגע לשם נבל, ייתכן שהמחבר העניק לנבל שם במטרה שייצג את אופי האיש, ישנה אפשרות שזה אינו שמו המקורי והוא שונה כדי שיתאים לאופיה של הדמות. התנהגות נבל תואמת לעקרונות הנבל בתנ"ך, הוא זולל, מתעשר ואתאיסט. הנבל מואשם בישעיהו (פרק ל"ב פסוק 6) בסירוב להאכיל את הרעבים, במקרה המוצג בפרשה חובה על העשיר לדאוג לעבדיו ולעובדים תחתיו, ונבל מסרב לתת גמול לדוד על עבודתו בשדהו כמגן על עדריו.[1]. הפירוש העדכני לשם נבל הוא מנוול, שפל, בן בליעל, פורע חוק ומוסר. או כילי, קמצן, צר עין. [2]. בפרק עצמו יש שימוש בביטויים אלו לתיאור אופיו ומצבו של נבל: "והוא בין בליעל מדבר אלינו" (כ"ה, 17), ובפיה של אביגיל ישנו מדרש שם לבעלה: "כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו" (כ"ה, 25).המחבר משחק בשורש נ.ב.ל במהלך הפרק, כפי שנראה בדברי אביגיל וגם בשימוש השורש במנותק מפירושו: "ותמהר אביגיל ותקח...ושנים נבלי יין" (כ"ה, 18), המשחק הוא רק במטרה ליצור סלידה מהשם ושימושו כמדרש שם שלילי- נבל יין הקשור לנבל השותה והמתהולל.
בהמשך להצגת נבל, מגדיר המספר בצורה ישירה את אופיו "והאיש קשה ורב מעללים והוא כלבו" (כ"ה, 3), כלומר ליבו רע וכך גם האיש ומעשיו, כך מפרש רד"ק [3], או האיש חסר לב- ליבו ימות לפניו ורק לאחר עשרה ימים הפסיק נבל לחיות. אך ההגייה הנכונה (קרי) של "כלבו" היא כלבי ולצורה זו שני פירושים: כמו כֶלֶב לפי פירוש רד"ק או ממשפחת כָלֵב (צאצא של כלב בן יפונה). פירוש אחד ממשיך בהשמצת נבל ואילו אחר חושף הקשר היסטורי. מקום העלילה- אזור מעון וכרמל (במדבר יהודה) הוא נחלה כלבית [4], בהזכרת שושלת בית כלב, מתוודע הקורא ליריבות ארוכת שנים בין אנשי בית לחם (סמוך למקום העלילה) לבין הכלביים, בכך מוסר הכותב עוד סיבה למה לא לבטוח בנבל [5].
נבל הוא דמות חשובה יותר ממה שמצטייר בתחילת העלילה, הקורא נחשף לעושרו ורכושו הרב, מידת בזבזנותו במשתה (בניגוד לשמירתו המופרזת על רכושו, בשעה שדוד מבקש גמול צנוע וספור) ותיאורים הרומזים על מעמדו- כמו מספר נערות אביגיל ומספר הלוחמים ששולח אליו דוד. לפי לוונסון [6], נבל הוא נשיא בית האב הכלבי (ראש כל האזור) ולכן מוצדק רצונו של דוד, לתבוע סטטוס הדומה לשל האיש שאותו התכוון להרוג.
כאשר שלח אליו דוד את נעריו, שיבקשו ממנו מעט אוכל כשכר טרחה על שאנשיו שמרו על שדותיו וצאנו מפני שודדים וגנבים, ומפני בזיזה של הרכוש בידי פלשתים, הוא שילח אותם מעליו במלים :: "מִי דָוִד, וּמִי בֶן-יִשָׁי; הַיּוֹם, רַבּוּ עֲבָדִים, הַמִּתְפָּרְצִים, אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו. וְלָקַחְתִּי אֶת-לַחְמִי, וְאֶת-מֵימַי, וְאֵת טִבְחָתִי, אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי; וְנָתַתִּי, לַאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי, אֵי מִזֶּה הֵמָּה" (כ"ה, 11-10). תגובה זו אינה צפויה מאדם במעמדו של נבל, וחושפת את אופיו במלוא כיעורו. גם אם הוא בטוח בצדקתו ומשוכנע שנערי דוד לעולם לא שמרו בשדותיו, ראוי לו בשל עושרו הרב להעניק לנערים את מבוקשם, ולו רק בשל היותם נודדים ורעבים, כי מצווה היא להעניק לאביון. אך נבל לא רוצה להעניק לדוד מתוך גאווה וקמצנות, ואינו מוכן לקבל הוראות מדוד. הוא אינו מעלה בדעתו שצפויה לו סכנה מדוד "נבל עשיר הוא ושוטה, ושעה שהוא מתנהג כשומר על רכושו הריהו למעשה מפקיר אותו" [7]. דוד שהתכעס עקב כפיות הטובה, החליט בתגובה להרוג את נבל ובני ביתו, ועלה עם ארבע מאות מאנשיו לבית נבל.
התייחסות נבל אל הדמויות שאתם הוא בא במגע, תואמת את עקרונות דמות הנבל בתנ"ך. פנייתו אל דוד והנערים היא בעקבות העיקרון שנבל אינו עבדו של איש, דוד מכונה "עבד מתפרץ מפני אדונו", וכאשר נבל במוקד מכונים הנערים המלווים- עבדים. עיקרון נוסף של הנבל הוא "נבל בלבו אין אלוהים" (תהלים, י"ד,1), ולכן מובלט בניגוד לכך כינוי דוד כעבד ה'. בעוד שמורגש שדוד הוא מנהיג, מצטייר נבל כאדונם של עבדים, "אדם נטול רגשות אישיים כלפי הנחותים ממנו בסולם החברתי". [8].
אצל נבל מתרחש במהלך הפרק תהליך אבדן האדנות, התקשורת במהלך העלילה נעשית במנותק ממנו. למרות שהאירועים מסתבכים בגללו, פונים נעריו לאביגיל כדי שתציל את המצב: ועתה דעי וראי מה תעשי (כ"ה, 17). בפגישתה עם דוד היא מדברת על נבל כבן בלייעל, והתייחסותה המזלזלת בו באה בניגוד לאהדתה את דוד. עם איבוד האדנות ניכור איבוד האישה לטובת דוד, ועל כן ניתן לשער שאפיון דמותו של נבל הוא מגמתי ובא לפאר את דמות דוד בשעה שהוא משמיץ ומגנה את נבל [9].
לאחר תחינות אביגיל ותשורתה הנכבדה לדוד, הסכים דוד שלא להגיב על כפיות הטובה של נבל, וחזר לאחור. כשחוזרת אביגיל לביתה אל נבל, נערך בביתו משתה "כמשתה המלך" (כ"ה, 36), כאן מתגלה קמצנותו של נבל- בפאר שהוא מפגין בחגו את סיום עונת הגז. לוונסון [10] מפרש שמותו בא לו עקב דבריה של אביגיל, המספרת לו שנתנה מרכושו לדוד ואנשיו. נבל מסיק כנראה את איבוד האדנות ואיבוד אשתו גם מדברי אביגיל על פגישתה את דוד, ועקב כך לוקה בשיברון לב.
תיאור מותו הוא בצורה ציורית מופרזת, בצאת היין מנבל היא מספרת לו מה שאירע וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, וְהוּא הָיָה לְאָבֶן. וַיְהִי, כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים; וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת-נָבָל, וַיָּמֹת (כ"ה, 37-38). "גוף ענק חי אך תת-אנוש, נושם אך אינו מרגיש ואינו מגיב-גוף חי ההופך לאבן למשך עשרה ימים [11]".
נבל שניצל ממוות מדוד לא ניצל מדברי אביגיל, אלוהים גומר את העבודה וסיבותיו שמורות עימו, רק ניתן לשער שה' מעוניין בקרבתם של דוד ואביגיל. כדי שתהפוך אשת נבל להיות אשת דוד, על דוד להשתמש באמצעי כשיר (להבדיל מסיפור דוד ובת שבע) ועזרתו של ה' באה בעת כדי לשמור על אופיו של הסיפור. אביגיל אף חוזה את מות נבל בקטע מנאומה: וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה, בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע (כ"ה, 29), כלומר החוטאים סופם למות מוות לא טבעי על ידי כוח עליון וחזק כאלוהים.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- שמואל א' פרק כה' - סיפור נבל הכרמלי.
- נבל הכרמלי, באנציקלופדיה של מקראגשר
[עריכה] לקריאה נוספת
- גבריאל יצחק רוונה, היחס לבעלות ולקניין הפרטי לאור פרשת נבל הכרמלי, יוסף דעת - ספר זכרון ליוסף אהרן ניצן, רחובות התשס"ו, עמ' 272 - 181.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ לוונסון, ג'ון, ראשית המלוכה בישראל, יחידות 7,6, רמת אביב, או"פ, 1983 עמ' 48-47.
- ^ אבן שושן, אברהם, מילון העברי המרוכז, ירושלים, קרית ספר, תשל"ב, עמ' 443
- ^ רד"ק, שמואל א-ב, מקראות גדולות הכתר, ת"א, בר-אילן, 1993, עמ' 129
- ^ גליל, גרשון, עולם התנ"ך, שמואל א', רביבים, ירושלים, 1985, עמ' 198-197
- ^ סימון, אוריאל, הרצאה על אביגיל, יום עיון מטעם "גשר", 1997
- ^ לוונסון, שם, עמ' 57.
- ^ אדר, צבי , הסיפור המקראי, ירושלים, הסוכנות היהודית לישראל, תשל"ט, עמ' 27
- ^ לוונסון, שם. עמ' 57
- ^ וויסמן, זאב, סטירה פוליטית במקרא, ירושלים, מוסד ביאליק, 1996, עמ' 26-27
- ^ לוונסון, שם. עמ' 50
- ^ לוונסון, שם. עמ' 50
